הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
כבוד לעשירים
עירובין פה ע"ב
כאשר רוצים לומר על מישהו שהוא עשיר מאוד, אומרים שהוא עשיר כקורח. אמנם בתורה אין לנו כל מידע על עושרו של קורח, אבל חז"ל אומרים שקורח היה עשיר גדול, וזאת בהתבסס על הפסוקים:
1. במדבר טז, לב
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ.
התורה טורחת לציין את רכושו של קורח במיוחד, וכן מודגש שוב בספר דברים:
2. דברים יא, ו
וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל
מתוך כך הבינו חז"ל שכנראה שלקורח היה רכוש רב. וכך אמרו חז"ל:
3. תלמוד בבלי פסחים קיט, א
אמר רבי חמא בר' חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא. "עשר שמור לבעליו לרעתו" אמר רבי שמעון בן לקיש: זו עשרו של קרח. "ואת כל היקום אשר ברגליהם", אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. אמר רבי לוי: משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקליפי דגלדא (=אלו רק המפתחות והמנעולים של הארנקים).
כיצד הגיע כל העושר של פרעה לקורח? אומרים חז"ל שהוא החזיק בידיו את המפתחות לאוצרות של פרעה, וממנו הוא גנב:
4. במדבר רבה פרשה יח אות טו
"וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים" (איוב טו, כח). זה היה קרח שהיה קתליקוס לביתו של פרעה והיו בידו מפתחות האוצרות שלו. אמר לו הקב"ה: מה הנאה יש לך? אין אתה שולט עליהם! שנא' "בתים לא ישבו למו אשר התעתדו לגלים" ולמי הן מעותדין? לאלו שהן גולין, ישראל שגלו ממצרים. אבל קרח "לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם. לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת".
שואל המגיד מדובנא מה היה חטאו הגדול של קרח? הרי הוא רק גנב מפרעה!
5. משלי יעקב (ר' יעקב קרנץ, המאה ה-18, ליטא) פרשת קרח
וראוי לתת לב אל כוונת המדרש: מה פשעו ומה חטאתו של קרח שאסף העושר מפרעה ומביתו, ואם הטעה אותו עם כל זה אין בזה עוון אשר חטא!?
והמשל בזה לבעל מחיה מוכר משקה, התאספו אל ביתו ביום השוק שיכורים הרבה ויאמרו לתת לפניהם משקה. בא גנב אחד לגנוב המעות מתוך אמתחותיהם. עמד עליו המוזג ויתאבק עמו להוציאו מביתו. וזה מפציר בו לאמר: חלילה לי מעשות אליך. אין אני כשאר הגנבים מעולם לא גנבתי מישראל אף פרוטה אחת! השיב לו הבעל הבית: שוטה, כל אשר תמצא ידך לגנוב מהם, אצלי אתה גונב, כי ודאי לא ילכו מביתי עד אשר ישתו ישכרו בעד כל ממונם ולא ישאר בידם מאומה.
הנמשל מבואר במאמר שלפניו: וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת. כלומר, אמת הדבר שלא יישאר העושר ביד פרעה ומצרים, כי הם בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ. אבל מה חטאו של קרח? אחר אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים - לגולי מצרים, שכבר הבטיח אותם הקב"ה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", אם כן כל מה שאסף מפרעה גזל את ישראל כי נגרע מביזת הים.
פעמים רבות אנו קוראים בדברי חז"ל ובספרי מוסר את היחס הקשה אל העושר, ואת דבריהם של בני קרח, אשר ראו זאת על בשרם:
6. תהלים מט, יז-יח
אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ. כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ:
אבל בגמרא שלמדנו השבוע בדף היומי אנו רואים התייחסות אחרת לעושר ולעשירים:
7. תלמוד בבלי עירובין פה, ב
בן בונייס אתא לקמיה דרבי, אמר להו: פנו מקום לבן מאה מנה. אתא איניש אחרינא, אמר להו: פנו מקום לבן מאתים מנה. אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: רבי, אביו של זה יש לו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה! אמר לו: לכשתגיע אצל אביו אמור לו: אל תשגרהו בכלים הללו לפני. רבי מכבד עשירים, רבי עקיבא מכבד עשירים. כדדרש רבא בר מרי: "יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱ-לֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ", אימתי ישב עולם לפני א-לוהים? - בזמן שחסד ואמת מן ינצרהו.
מכאן אנו רואים שחז"ל דוקא התייחסו בכבוד רב לעשירים וגם ר' יהודה הנשיא בעצמו היה מכבד את העשירים יותר מאשר את העניים.
על ר' יהודה הנשיא אמרו חז"ל שהוא עצמו היה עשיר גדול בקנה מדה בינלאומי, עד כדי כך שהמדרש משוה אותו לאנטונינוס, אשר ראינו שחז"ל אמרו שהוא קיבל שליש מאוצרותיו של יוסף:
8. תלמוד בבלי ברכות נז, ב
"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", אל תקרי גוים אלא גיים. ואמר רב יהודה אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
אמנם יש שהבינו שהכוונה היא שהם הסתפקו בירקות מועטים ופשוטים, אבל נלע"ד שהכוונה היא שלא היו חסרים להם תבלינים וירקות גם כאשר לא היתה זו העונה של הירקות האלה, והיה צריך הרבה כסף כדי לממן אותם באופן שוטף וקבוע.
האם יש קשר בין העובדה שרבי יהודה הנשיא עצמו היה אדם עשיר מאוד, לבין העובדה שהוא כיבד עשירים אחרים? המהרי"ל טוען שהדברים קשורים זה בזה:
9. ספר מהרי"ל (ר' יעקב מולין, המאה ה-14, אשכנז) (מנהגים) ליקוטים אות לה
איתמר רבי מכבד עשירים היה, אמר ששמע ממהר"מ סג"ל דרוצה לומר מתוך שרבי עצמו היה עשיר מופלג, לכך הרגיל את עצמו לכבד העשירים כדי להתלמד העם, שהם ג"כ יכבדוהו בשביל עושרו ולא בשביל תורתו, שלא רצה לשמש בכתרה של תורה ליטול עטרה להתגדל בה, וכן מצינו בר' עקיבא. וראייה מדלא חשיב הכא ר' ישמעאל בר יוסי שגם כן היה מכבד עשירים.
אמנם אפשר להסביר כך את העובדה שר' יהודה הנשיא מכבד עניים, אבל מה ניתן לומר ביחס לר' עקיבא? הרי אנחנו יודעים שהוא היה עני מרוד!
התשובה היא, כמובן, שגם ר' עקיבא באחרית ימיו הפך להיות עשיר גדול מאוד. הגמרא מתארת ששה דברים שבזכותם הוא הפך להיות מעשירי הארץ:
10. תלמוד בבלי נדרים נ, א
מן שית מילי איעתר רבי עקיבא (=מששה דברים התעשר ר' עקיבא): מן כלבא שבוע; מן אילא דספינתא, דכל ספינתא עבדין ליה מין עינא, זימנא חדא אנשיוה על כיף ימא, אתא הוא אשכחיה; ומן גווזא, דזימנא חדא יהיב ארבעה זוזי לספונאי, אמר להו: אייתי לי מדעם, ולא אשכחו אלא גווזא על כיף ימא, אתיוה ליה, אמרו ליה: עביד מרנא עליה (=ימתין אדוני עד שנביא לו משהו טוב מזה), אישתכח דהוה מלי דינרי, דזימנא חדא טבעת ספינתא וכולי עיסקא הוה מחית בההוא גווזא, ואישתכח בההוא זימנא דמן דסרוקיתא (=משיירה של ישמעאלים); ומן מטרוניתא; ומן אשתו של טורנוסרופוס; ומן קטיעא בר שלום.
לגבי הסיפור של קטיעא בר שלום הר"ן מפנה אותנו לגמרא בעבודה זרה:
11. תלמוד בבלי עבודה זרה י, ב
דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי, אמר להו לחשיבי דמלכותא: מי שעלה לו נימא ברגלו, יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער? אמרו לו: יקטענה ויחיה. אמר להו קטיעה בר שלום: חדא, דלא יכלת להו לכולהו, דכתיב: "כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם", מאי קאמר? אלימא דבדרתהון בד' רוחות, האי כארבע רוחות, לארבע רוחות מבעי ליה! אלא כשם שא"א לעולם בלא רוחות, כך א"א לעולם בלא ישראל; ועוד, קרו לך מלכותא קטיעה. א"ל: מימר שפיר קאמרת, מיהו כל דזכי למלכא שדו ליה לקמוניא חלילא. כד הוה נקטין ליה ואזלין, אמרה ליה ההיא מטרוניתא: ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מכסא! נפל על רישא דעורלתיה קטעה, אמר: יהבית מכסי חלפית ועברית. כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר"ע וחביריו.
יצא ר"ע ודרש: "והיה לאהרן ולבניו" - מחצה לאהרן ומחצה לבניו. יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העוה"ב.
ממילא, כל מה שאמרנו לגבי ר' יהודה הנשיא ניתן להיאמר גם ביחס לר' עקיבא, שהפך להיות עשיר גדול, ולכן דאג שיכבדוהו בגלל עושרו ולא בגלל תורתו.
מההסבר הזה משמע שאין צורך לכבד אדם בגלל העושר שלו, וזה היה רק תירוץ של הרבנים העשירים שרצו שיכבדו אותם בגלל משהו אחר. ואולם, ר' נחמן מברסלב אומר שיש לכבד עשיר – אבל לא בגלל הכסף, אלא בגלל המקור שממנו מגיע הכסף. אדם שהוא עשיר יותר הוא קרוב יותר למקור השפע, ועל כך יש לכבדו:
12. לקוטי מוהר"ן (ר' נחמן מברסלב, המאה ה-18, אוקראינה) תורה סח
כל הנפשות תאבים ומתאוים לממון, ולא לממון בלבד מתאוים ואוהבים אותו, אלא אפילו להאדם שיש לו הממון, דרך בני אדם למשוך אליו ולאהוב אותו מחמת שיש לו ממון, כמו שאנו רואים בחוש, וכמ"ש (משלי יד) 'ואוהבי עשיר רבים'. וזה מחמת שהנפש באה ממקום עליון, שהממון בא ומשתלשל ומתהוה משם, כי בודאי התחלת המקום שמשתלשל משם הממון הוא בודאי בחינת קדושה ושפע קודש, ואחר כך נתגשם למטה כדרך ההשתלשלות, ונתהוה ממון, ועל כן הנפש תאיבה לממון מחמת שהנפש באה ממקום שהממון בא משם. אך צריך לבלי להתאוות להממון, כמבואר כבר כמה פעמים גודל גנות תאוות ממון, רק להתאוות ולאהוב המקום שהממון בא ומשתלשל משם כנ"ל, ובבחינה זו רבי מכבד עשירים, כמ"ש רז"ל (עירובין פו, א), מחמת שיש להם ממון שהוא בא ממקום גבוה כנ"ל.
בזכות אתר 'פורטל הדף היומי' התוודעתי להסבר יפה של האדמו"ר מטאלנא אשר מסביר מדוע רבי היה מכבד עשירים. חז"ל אומרים שלמרות עושרו הגדול של רבי, הוא לא התגאה. עד כדי כך שאמרו עליו:
13. מסכת סוטה פרק ט משנה טו
משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא
וכן אמרו שהוא העיד על עצמו בשעת פטירתו שהוא לא נהנה מהעולם הזה כלום:
14. תלמוד בבלי כתובות קד, א
בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי, יצתה בת קול ואמרה: "יבא שלום ינוחו על משכבותם".
וכך מסביר את הדברים האדמו"ר מטאלנא:
15. גליון 'עונג שבת' מספר 825, בשם האדמו"ר מטאלנא
אומר רבי צדוק הכהן: ידוע שבני אדם יכולים להתנסות בשני נסיונות. נסיון העוני ונסיון העושר, קשה לעבוד את הבורא במצב של עוני, אבל גם קשה לעבוד את הבורא במצב של עושר. העשירות והעניות שניהם מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו. איזה נסיון קשה יותר? הכריעה כבר התורה באמרה (בפר' האזינו) "וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית", ואילו על העוני נאמר (חגיגה ט, ב): "יאה עניותא ליהודאי".
ידועה אימרתו החריפה של רבי ישראל סלנטר ז"ל על הפסוק: "אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו". אומר ר' ישראל: מאושר הוא האדם שגם כאשר הוא במצב שא-ל יעקב בעזרו, זאת אומרת: גם כשהוא מצליח בחיים, בכל זאת שברו על ה' אלוקיו, הוא בוטח בהקב"ה, ולא בוטח בכוחו ובעוצם ידו, משום שבדרך כלל כאשר הבן אדם מצליח, הוא זוקף זאת לזכותו והוא מאבד את מדת הביטחון בהקב"ה. עכ"פ נסיון העושר קשה יותר מנסיון העוני. רבי הקדוש עמד בנסיון העושר, כפי שהגמ' בכתובות מספרת שבשעת פטירתו אמר שלא נהנה מן העוה"ז אפי' באצבע קטנה, ובברכות מסופר על שלא פסק משולחנו קישואים וצנונות שהם מאכלים פשוטים וזולים, והיות והגמ' בסוטה כותבת: מִשֶמֵת רבי בטלה הענווה, אנו יודעים שרבי היה מופלג במדת הענווה, הענו האמיתי מרגיש במושכל ראשון שכל אדם עדיף עליו, ורבי כאשר ראה לפניו אדם עשיר, היה משוכנע שכשם שהוא רבי עמד בגבורה בנסיון העושר, כך גם העשיר העומד בפניו עומד בנסיון העושר שהוא קשה יותר מנסיון העוני, וככל שהאדם עשיר יותר עומד הוא בנסיון כבד יותר, וזוהי הסיבה שרבי הקפיד לכבד עשירים יותר מאשר עניים, משום שהוא יצא מנקודת הנחה שכל אחד מהעשירים אותו הוא מכבד עומד בנסיון יום יומי של נסיון העושר בגבורה, וכובש את יצרו, ולכן יש בהחלט לכבדו.
הרבי מליובאוויטש, באיגרת לנשיא יצחק בן צבי, כותב שהסיבה שרבי כיבד את העשירים היא לא רק בגלל הנסיון הקשה שהם צריכים לעמוד בו אלא גם בגלל המשימה החשובה שהקב"ה הפקיד בידיהם:
16. אגרות קודש (ר' מנחם מנדל שניאורסון, המאה ה-20, ארה"ב) כרך יב עמ' תיג
...יש תמהים למאמר חז"ל "רבי מכבד עשירים".
ולדידי מובן ומבואר הוא על-פי אחת הנקודות היסודיות של שיטת הבעל-שם-טוב, אשר כל עניין בעולם ואפילו קטן שבקטנים הוא בהשגחה פרטית, ובפרט עניינים כוללים הנוגעים לרבים.
עשירים, אנשים אשר ההשגחה העליונה נתנה בידם האמצעים לפעול רבות טובות בעולמו של הקב"ה, בוודאי גם כוחות נפשם מתאימים למילוי תפקיד זה, תפקיד העולה פי כמה על תפקידו של איש הבינוני ועל-אחת-כמה-וכמה של איש העני. ורבינו הקדוש שתקופתו היתה תקופת מעבר בחיי עם ישראל מחיים שלווים, לפי ערך - לחיים של גזירות ורדיפות, ועליו היה לגייס את כל הכוחות בכדי שיעמוד עם ישראל בניסיון זה וייצא שלם ומחוסן, עליו היתה המשימה להתבונן בכל אחד ואחד ולהשתדל לנצל את כל האפשרויות אשר בו. ולכן הביע רגש כבוד כלפי אלו שמלמעלה נתנו להם אפשריות יתרה, אשר בוודאי גם נוצלה להגן על כל הקדוש בישראל, ככל שאר פעולות רבינו הקדוש.
לסיום, נראה שיחס הכבוד לעשירים יש לו גם משמעות הלכתית, שאולי היום אפשר להתווכח עליה. המהרשד"ם דן בשאלה האם כאשר ישנה מחלוקת בקהילה בענייני ציבור, יש לתת משקל עודף לעשירים או שהקול שלהם נספר כמו כל אחד אחר בקהילה, והוא אומר שיש לתת להם משקל יתר, כמו גם לחכמים הגדולים:
17. שו"ת מהרשד"ם (ר' שמואל די מודינה, המאה ה-16, סלוניקי) או"ח סימן לז
ילמדנו רבינו קהל אחד שיש בהם עשירים ובינונים ועניים, ובתוכה יודעי תורה וחשובים. מה הדין נותן: איך יתנהגו הצבור בענין צרכי הצבור לקחת ש"צ ות"ח ושאר צרכי הצבור אם יש לילך אחר רוב הצבור בלי השקפה אל בחינה אחרת מחכמה, עניות ועשירות, או אם ראוי לילך אחר רוב בעלי כיסין אפילו אם יהיו שאר העם רבים מהם במנין ראשים?
תשובה איברא דלכאורה נראה בסתם אמרה תורה אחרי רבים עד שנראה שאין לחלק בין עשירים ועניים שכלם שוים להמנות ומיעוטא לגבי רובא בטיל וכן נראה מפשוטן של דברים מתשובת הרא"ש שכתב, וזה לשונו:
ועל כל עניין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו הרבים כו' עד לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות, ע"כ זה מרגלא בפי כל העולם.
אבל רואה אני שמה שאמרה תורה אחרי רבים אין הפירוש כפי הנשמע לבני אדם. שהם אמרו ביבמות פ' ראשון על פלוגתא דב"ש וב"ה אי עשו ב"ש כדבריהם נגד ב"ה דסבר רבי יוחנן דעשו וכן שמואל. וקאמר בגמרא מאן דאמר לא עשו דב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי ע"כ. הרי בפירוש דלא אמרה תורה אחרי רבים אלא כאשר הם שוים החולקים אז הוי מעלת הרוב מכרעת, אבל כשיש הבדל בין שתי הכתות אפשר שאיש א' יעלה לאלף. והיכן כתוב בתורה?
אלא שיש לנו לומר שמה שאמרה תורה אחרי רבים - אחרי רוב מנין או אחרי רוב בנין. כשהם שוים - רוב מנין. בלתי שוים - רוב בנין.
עוד יש לי ראיה דלאו בכל הדברים אנו הולכים אחר הרוב שהרי כתב מהררי"ק שרש ל' בשם רבינו שמחה שאפילו יחיד יכול לעכב החזנות ולומר איני חפץ שיהיה פ' חזן אם לא שכבר הסכים תחלה ועוד כתב שם שהתפלה של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל צבור ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם כו' עד וכן נראה ודאי דה"ה והוא הטעם כאשר הם צריכים להעמיד להם דבּר ומרביץ תורה שאפילו יחיד היה יכול למחות משום דבת"ח כלהו איתנהו ביה שלפעמים הוא ש"צ בימים הנוראים ולומד התורה כ"ש שאין אדם לומד תורה אלא ממי שלבו חפץ.
סוף דבר להלוך אחר הרוב כמו שעולה בדעת המון העם שאין לנטות ימין ושמאל ממה שיעלה בדעת הרוב אי זה רוב שיהיה ח"ו שאם כן ילקה מדת הדין יעמדו בעיר א' או קהל א' ק' בני אדם י' מהם נכבדי ארץ חשובים ועשירים והתשעים אנשים דלת העם וירצו התשעים להקים עליהם רועה ראוי להם יהיו מוכרחים העשרה חשובים כפופים לאותו רועה יהיה מי שיהיה? חלילה! אין זה דרכי נועם! וכבר דרשתי לרבים כי תורתינו הקדושה קורא לעשירים פנים וכמו שאמר "והרעב היה על פני כל הארץ" - אלו העשירים. נמצא שאם העשירים הם פנים שאר העם הם אחורים ואין האחורים ראוים להיות מנהיגים לפנים אלא הפנים הם המנהיגים...
עוד ראיה לזה מ"ש מהררי"ק שרש א' וז"ל כתב המרדכי וז"ל: רשאים בני העיר להכריע על קצתם. פירש רבינו תם שנעשית מדעת כל טובי העיר כו' עד ופירש רבינו מאיר הטעם דטובי העיר הוו בעירם למה שהוכשרו כמו גדולי הדור בכל מקום ע"כ למדנו שבטל דעת הממונים האומרים ומכריזים רוב רוב שחמשה או י' אנשים חשובים עולים לאלף בין מצד החכמה ובין מצד העושר כי העושר קרוב למעלת החכמה כמו שכתוב כי בצל החכמה כו' ואמרו חכמים ג' מתנות נתן הב"ה חכמה עושר גבורה.
ובזה שכתבתי יתיישב היטב והוא ראיה למה שכתב הגהה מיימונית פי"א מה' תפלה וז"ל על אשר שאלת אם יש קטטה ואינם יכולים להשוות דעתם לברור ראשים בהסכמת כלם זה אומר בכה וזה אומר בכה ומחמת חלוק לבם בטל התמיד ומדת הדין לוקה ואין אמת ואין שלום בעיר ולא בכל המלכות הנגררים אחריהם איך יעשון נראה שיש להושיב כל בעלי בתים שנותנים מס ויקבלו עליהם ברכה שכל א' יאמר דעתו לשם שמים ולתקנת העיר וילכו אחרי הרוב הן לברור ראשים הן להעמיד נוהגים הן לתקן כיס של צדקה כו' עד כל דבר צורך הקהל יעשה על פיהם כו' יעו"ש. הרי למדנו מכל מה שאמרנו שמה שאמרו רוב הוא רוב טובי העיר בעלי כיסים הם מה שנקראים רוב אפילו הם מיעוט בערך דלת העם, מ"מ הם הנקראים רוב, ולכן לא אמר להושיב כל אנשי הקהל ויתמנו לרוב אלא להושיב נותני המס כו' כנזכר.
