הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "תנינא"; לשון חיובי ושלילי; "קא משמע לן"

עירובין  פב ע"א

משנה. כיצד משתתפין בתחומין? מניח את החבית, ואומר: הרי זה לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. וכל שקיבל עליו, מבעוד יום - מותר, משתחשך - אסור, שאין מערבין משתחשך.
גמרא. אמר רב יוסף: אין מערבין אלא לדבר מצוה. - מאי קא משמע לן? תנינא: לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה! - מהו דתימא: אורחא דמלתא קתני, קא משמע לן. וכל שקיבל עליו מבעוד יום - שמעת מינה: אין ברירה, דאי יש ברירה - תיגלי מילתא למפרע דמבעוד יום הוה ניחא ליה! - אמר רב אשי: הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני. 
 
1.
משמעות הביטוי "תנינא" הוא, שדברי האמורא מיותרים שהרי דינו כבר כתוב במשנה עצמה. להבדיל מהביטוי "תנינא חדא זימנא" שזוהי שאלה על אותו חכם [תנא או אמורא] מדוע הוא אומר פעם נוספת דין שכבר אמר במקום אחר בגמרא.

2.
רמב"ם הלכות עירובין פרק ו הלכה ו:

אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או למשתה של נשואין או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו, או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח מן הגוים או מן הלסטים וכיוצא בזה, ואם עירב שלא לאחד מכל אלו אלא לדברי הרשות הרי זה עירוב.

הרמב"ם פוסק כמשנה וכרב יוסף והוא מוסיף דין שאם בדיעבד עירב גם שלא לדבר מצוה בכל זאת בדיעבד "הרי זה עירוב". זאת אומרת שלדעת הרמב"ם הדין במשנה הוא רק "לכתחילה". ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ד, שמביא ראשונים [רש"י והמאירי] שפוסקים את דין המשנה גם בדיעבד, כלומר, שאם עירב שלא לדבר מצוה אין העירוב מועיל.

3.
ניתן לדייק בניסוח ובסגנון של הדין שנאמר במשנה ובדברי רב יוסף:
הניסוח במשנה הוא:

ואומר: הרי זה לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה.

והניסוח של רב יוסף הוא:

גמרא. אמר רב יוסף: אין מערבין אלא לדבר מצוה. - מאי קא משמע לן? תנינא: לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה! - מהו דתימא: אורחא דמלתא קתני,

4.
ב"ח אורח חיים סימן תטו:

ומ"ש ומיהו לאחר שעירב לדבר מצוה יכול לילך אף לדבר הרשות. כן כתב הסמ"ק דמשמע ליה מלישנא דרב יוסף דהכי קאמר אף על פי דיכול לילך לדבר הרשות מכל מקום לכתחלה אין מערבין לדבר הרשות אלא לדבר מצוה דאל"כ הכי הוה ליה למימר אין הולכין בעירוב לדבר הרשות ובהגהות אשיר"י ריש פרק כיצד משתתפין (סי' א') כתב דלרבא מערבין לכתחלה לדבר הרשות וכתב כן משום דהכי משמע בסוגיא דפרק בכל מערבין (דף ל"א א) אליבא דרבא וכמו שפירש בית יוסף ואין כן דעת כל הפוסקים:
כתב הרמב"ם ואם עירב לדבר הרשות הוי עירוב. נראה דהכי משמע מלישנא דרב יוסף מדלא אמר מערבין לדבר מצוה ואין מערבין לדבר הרשות דאי אמר הכי הוה משמע אפילו דיעבד אינו עירוב אם עירב מתחלה לדבר הרשות אבל השתא משמע מלישנא אין מערבין לכתחלה אלא לדבר מצוה אבל דיעבד קנה עירוב אפילו עירב לדבר הרשות:

הוא מדייק מלשונו של רב יוסף כפסק הרמב"ם, מפני שאם רב יוסף היה מתכוון לומר שגם בדיעבד אי אפשר לערב שלא לדבר מצוה הרי שהניסוח של דברי רב יוסף היה צריך להיות: "מערבין לדבר מצוה ואין מערבין לדבר הרשות" - בניסוח החלטי!

5.
הנ"ל מובא גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ד, ושם מובא מה"יד מלאכי" שמקשה על כך: דווקא לשון שלילית מלמד שמדובר שהדין תקף אף בדיעבד, וראה שם שמיישבים, שהרמב"ם למד מהתוספת של רב יוסף על דברי המשנה, כי מדוע הגמרא הקשתה על רב יוסף הרי יתכן שרב יוסף בא ללמד שלא רק לכתחילה - כמשתמע מניסוח המשנה - אלא גם בדיעבד אין העירוב חל אם עשו אותו לדבר הרשות, ומכך שבכל זאת הגמרא לא אמרה כך משמע שהגמרא סוברת שהדין של רב יוסף ממש זהה לדין המשנה, ומכך למד הרמב"ם שבדיעבד חל העירוב.

6.
ומכל הדיון הנ"ל נראה שניתן ללמוד שכל פעם שאמורא אומר דין שדומה לדין של משנה יש לנסות ולומר שהוא בא להוסיף "חומרא" על דין המשנה!

7.
וראה שם, ב"ילקוט ביאורים" דיון ארוך האם יש מי שחולק להלכה על דינו של רב יוסף. ומובא שכך נראה שזו דעתו של האמורא רבא בדף לא עמוד א, [ושם כנראה נחשב כ"סוגיה כוותיה"] והכלל הוא שהלכה כרבא נגד רב יוסף בגלל שהוא "בתראי" [מאוחר לרב יוסף], וראה שם בהערה פז, שהכלל של "הלכה כבתראי" "נולד" בימי הגאונים.

8.
וראה שם עוד בשם הבית יוסף, שלא פוסקים כרבא, מפני שהדיון שם בסוגיה לא "גובר" על סוגייתנו שמשמע ממנה במפורש שהלכה כרבי יוסי בגלל הנימוקים הבאים:

א.
בסוגייתנו אין חולק על רב יוסף

ב.
הביטוי "מאי קא משמע לן" מעיד שהגמרא מודעת לכך שאין חולק על רב יוסף. ונראה לומר גם, שהביטוי "מאי קא משמע לן" בצירוף המסקנה של "קא משמע לן" הוא עצמו מעיד ש"עורך הגמרא" כך פוסק כי היה מספיק לשאול על רב יוסף "תנינא" ללא התוספת של "מאי קא משמע לן" וללא חזרה על הביטוי הזה למסקנה.