הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: קושיה מאמורא על אמורא / "ואזדא... לטעמיה"
עירובין עז ע"א
גמרא. אין בו ארבעה מאי? - אמר רב: אויר שתי רשויות שולטת בו, לא יזיז בו אפילו מלא נימא.
ורבי יוחנן אמר: אלו מעלין מכאן ואוכלין, ואלו מעלין מכאן ואוכלין.
תנן: אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין. עולין - אין, מעלין - לא! - הכי קאמר: יש בו ארבעה על ארבעה, עולין - אין, מעלין - לא. אין בו ארבעה על ארבעה - מעלין נמי.
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה,
דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: מקום שאין בו ארבעה על ארבעה - מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו, ובלבד שלא יחליפו.
ורב לית ליה דרב דימי? - אי ברשויות דאורייתא - הכי נמי. הכא במאי עסקינן - ברשויות דרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.
1.
יש בגמרא מחלוקת בין רב ורבי יוחנן. הגמרא מקשה על רבי יוחנן ממשנתנו ומיישבת על ידי תוספת פרשנות [כמעט "תיקון גירסא" - "הכי קאמר"]
2.
בשלב הבא הגמרא מסבירה ששיטת רבי יוחנן בסוגייתנו מתאימה לשיטתו במקום אחר, שמקום שאין בו שטח של 4 על 4 טפחים נחשב כ"מקום פטור". דין זה מובא על ידי רב דימי שאמר אותו בשם רבי יוחנן.
3.
הגמרא שואלת האם "רב" חולק על דינו של רבי יוחנן שהובא על ידי רב דימי? ועונה הגמרא שעל דינו המקורי של רבי יוחנן אין רב חולק אלא רק בסוגייתנו כיון שכאן עשו חכמים תקנה "חזקה".
הערות
4.
הרי בסוגייתנו מפורש שרב חולק על רבי יוחנן, והרי רבי יוחנן בסוגייתנו סובר כדבריו במקום אחר, אם כן מה שואלת הגמרא אם רב חולק על אותם דברים של רבי יוחנן, כנראה שאמנם הוא חולק!
5.
הגמרא שואלת אם רב חולק על דברי רב דימי, ולא מדגישה שמדובר בדברי רבי יוחנן [שמוזכר גם בסוגייתו כמי שחולק על רב עצמו].
6.
רש"י מסכת עירובין דף עז עמוד א:
ורב לית ליה דרב דימי - בתמיה, והא מתניתא היא במסכת שבת בפרק קמא [ו, א]: עומד אדם על האסקופה, נוטל מעני ונותן לו, מבעל הבית ונותן לו, ובלבד שלא יטול מזה ויתן לזה.
רש"י מוסיף את העיקר ש"חסר מהספר": יש ברייתא במסכת שבת שממנה לומדים את הדין שאמר רב דימי בשם רבי יוחנן, ולכן שאלת הגמרא היא, האם רב בסוגייתנו חולק על אותה ברייתא? [ואמנם הוא רשאי לחלוק על ברייתא כי רב "תנא הוא ופליג" [מתיבתא", הערה ח].
למעשה, כאילו שואלת הגמרא, שיש ברייתא לטובת שיטת רבי יוחנן, והאם באמת רב חולק על אותה ברייתא ולכן הוא לא סובר כאן כרבי יוחנן.
7.
מסביר ב"מתיבתא", הערה ח:
7.1
אי אפשר להקשות מרב דימי על "רב" כי רב דימי חי בדור שאחרי האמורא "רב". ["רב מאוחר"]
7.2
גם מרבי יוחנן אי אפשר להקשות על רב כי רב נחשב כתנא. אבל כן אפשר לומר, וגם מפני שלא מקשים מאמורא על אמורא, כיון שהם רשאים לחלוק זה על זה.
7.3
לכן מובנים דברי רש"י שהשאלה היא מהברייתא שציינו לעיל, ורב דימי הוא שהסביר את הברייתא בסוגיה שם בשם רבי יוחנן.
7.4
אבל עדיין קשה מדוע הגמרא מציינת בסוגייתנו את רב דימי ולא את רבי יוחנן?
8.
אלא כנראה שכוונת הגמרא לומר שאולי רב [שחי בבבל] סבר שרבי יוחנן [בארץ ישראל] הסביר את הברייתא באופן שונה, אלא שרב דימי הגיע מארץ ישראל לבבל ואמר כך בשם רבי יוחנן, ולכן שואלת הגמרא האם רב לא מקבל את פירושו של רב דימי שאמר כך בשם רבי יוחנן. אמנם רב דימי היה תלמידו של רבי יוחנן אבל בהחלט יתכן שחי גם בימי רב.
8.1
ואם נאמר שהגעת רב דימי לבבל היתה אחרי תקופת רב הרי שיתכן לומר שכל הדיון בסוגייתנו הוא של "סתמא דגמרא", ששואלת האם שיטת רב תואמת את שיטת רב דימי שטוען שכך אמר רבי יוחנן.
8.2
לפי זה יתכן שיש לומר שכל פעם כשהגמרא "מספרת" על אמורא שעלה לארץ ישראל או שירד לבבל ואומר דברים בשם רבו כוונת ה"סיפור" ללמדנו, שאין הכרח שהחכם מדייק בדעת רבו...
9.
לגבי רבי יוחנן בסוגייתנו הגמרא אומרת "ואזדא רבי יוחנן לטעמיה":
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רמה:
ואזדא ר"פ לטעמיה, הדרך הוא דאותה המימרא שנייה דמייתי איהו גופיה אמרה ולא משם אחרים
ומדברי הר"ן ז"ל בחידושי נדה למדתי דאף היכא דמייתי לה משמא דאחרים שייך לומר כן היכא דמפקו לה מקרא דכיון דקרא קא דריש כ"ע מודו ביה
איברא דלמאי דאסיקנא לקמן בכללי הרי"ף ז"ל בראיות נכונות דמסתמא כל האומר דבר בשם אחר הכי ס"ל אם לא שחולק עליו בפירוש ע"ש
אפילו לא מפקו לה אחרים מקרא שייך שפיר לומר ואזדא ר' פלוני לטעמיה כיון דמן הסתם ס"ל כוותיה. [ערך: "אמר רב... אמר רב..."]
ה"יד מלאכי" מגיע למסקנה שהביטוי "אזדא לטעמיה" מלמד שגם המימרא השנייה נאמרה על ידי אותו אמורא שאמר את המימרא הראשונה, ויש גם לומר שכולם מסכימים לאותה מימרא או לאותו דין.
9.1
לפי זה יתכן שכוונת הביטוי ללמדנו שדעה זו יותר מקובלת ולכן מקשים ממנה!
10.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות :
כשיש מחלוקת בין אמוראים ואז אומרים "ואזדו לטעמייהו" המשמעות היא שונה:
רחצ. ואזדו לטעמייהו. לפעמים פליגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמוד ואזדו לטעמייהו.
פירוש, שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה.
ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושיא, לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו', כלומר שהמחלוקות הוא מיותר, דבחד סגי, ואז אומר התלמוד צריכא, כלומר, מתרץ שאינו מיותר. עיין ברשב"ם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סד ב), גבי איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כ[דברי] חכמים, לימא אזדו לטעמייהו (שם סה א).
כלומר, לפעמים הגמרא רק מציינת את העובדה שהאמוראים עצמם כבר נחלקו בשאלה זו, ולפעמים זוהי קושיה: אם כבר נחלקו בדבר מדוע יש לחזור על כך?
11.
כמו כן ה"יד מלאכי" מדגיש, שהביטוי "ואזדא... לטעמיה" פירושו, שבשני המקומות אותו אמורא אמר את הדין, והוא אמרו מעצמו ולא "רק" ציטט אחרים. ולכן יתכן שאף כאשר רב דימי אמר בשם רבי יוחנן כוונת הדברים היא שגם רב דימי עצמו מסכים לכך. ויש לזה חשיבות אם נאמר שאולי בגלל שרב דימי ירד לבבל הוא לא דייק בדברי רבי יוחנן עצמו.
