הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

מחלוקת תנאים שתלויה במחלוקת תנאים; הלכה כמיקל בעירוב

עירובין  עא ע"א-ע"ב

משנה. בעל הבית שהיה שותף לשכניו, לזה ביין ולזה ביין - אינן צריכין לערב. לזה ביין ולזה בשמן - צריכין לערב. רבי שמעון אומר: אחד זה ואחד זה - אינן צריכין לערב.
...
גמרא. אמר רב: ובכלי אחד. אמר רבא: דיקא נמי, דקתני לזה ביין ולזה בשמן - צריכין לערב. אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים - שפיר. אלא אי אמרת רישא בשני כלים וסיפא בשני כלים, מה לי יין ויין מה לי יין ושמן? - אמר ליה אביי: יין ויין - ראוי לערב, יין ושמן - אין ראוי לערב.
...
אמר רבה: הכא במאי עסקינן - בחצר שבין שני מבואות. ורבי שמעון לטעמיה; דתנן, אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה - לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית - היא מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. אמר ליה אביי: מי דמי? התם קתני שתים החיצונות אסורות, הכא קתני אין צריכין לערב כלל! - מאי אין צריכין לערב - שכנים בהדי בעל הבית, אבל שכנים בהדי הדדי - צריכין לערב.
ורב יוסף אמר: רבי שמעון ורבנן בפלוגתא דרבי יוחנן בן נורי ורבנן קא מיפלגי; דתנן: שמן שצף על גבי יין, ונגע טבול יום בשמן - לא פסל אלא שמן בלבד. ורבי יוחנן בן נורי אומר: שניהן חיבורין זה לזה.
רבנן - כרבנן, ורבי שמעון כרבי יוחנן בן נורי. 

1.
רמב"ם הלכות עירובין פרק ה הלכה א:

אנשי מבוי שהיה ביניהן שיתוף במאכל אחד לענין סחורה כגון שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן אינן צריכין שיתוף אחר לענין שבת אלא סומכין על שיתוף של סחורה, והוא שיהיה המין שהן שותפין בו מין אחד ובכלי אחד, אבל אם היה אחד מהן שותף לזה ביין ולאחר בשמן או שהיה הכל יין והיה בשני כלים הרי אלו צריכין שיתוף אחר לענין שבת.

2.
דברי ירמיהו הלכות עירובין פרק ה הלכה א:

שהיה הכל יין והיה בשני כלים הרי אלו צריכין שיתוף אחר לענין שבת. רבינו פוסק כת"ק דמשנה במס' עירובין ע"א ע"א בד"ה שהי' שותף וכו' לזה ביין ולזה ביין א"צ לערב וכו' לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו' ובטור או"ח בסי' שס"ו ובשו"ע שפ"ו סעיף ג' בהג"ה פוסק כר' שמעון במשנה דאמר אחד זה ואחד זה א"צ לערב.
ועי' בב"י בסי' שס"ו למה רבינו פוסק כת"ק אף דהלכה כמיקל בעירוב משום דמוקי רב יוסף במחלוקת דר' יוחנן בן נורי ורבנן וכיון דלא קיימא לן כריב"נ כמו כן לא קיי"ל כר' שמעון עיין שם:

הסבר ביאורו:
מחלוקת פרשנים כמי פוסקים במשנתנו [ובסוגייתנו].

3.
לפי הרמב"ם משמע שפוסק כתנא קמא נגד רבי שמעון שאם היה שיתוף כלכלי בין השכנים לא צריך גם לשתף – לערב בנפרד. אבל כל זה רק עם השיתוף היה ביין לזה וביין לזה ולא כאשר השיתוף היה בדברים שונים לכל אחד.

4.
והטור והרמ"א פוסקים כדעת רבי שמעון במשנה וכן פוסק גם הבית יוסף, שבכל מקרה – גם אם היה השיתוף ביין לאחד ובשמן לשני.

5.
בפשטות, הנימוק שהם פוסקים כדעת רבי שמעון במשנה הוא כי רבי שמעון מיקל, והכלל הוא שהלכה כמיקל בעירוב.

6.
עד כאן משמע שכעיקרון כולם מסכימים שתמיד הלכה כ"תנא קמא" נגד רבי שמעון, וכנראה גם נגד כל תנא יחיד אחר!

7.
ומדוע הרמב"ם לא פוסק כרבי שמעון שהוא המיקל על פי הכלל לעיל? אולי כי הרמב"ם סובר שהכלל שהלכה כתנא קמא חזק יותר מהכלל שהלכה כמיקל בעירוב, והכלל תקף רק כשמדובר ביחיד נגד יחיד או ברבים נגד רבים אבל לא ברבים [שכנראה זו המשמעות של "תנא קמא"] נגד יחיד.

8.
אולם בפירוש המצוטט לעיל משמע שהנימוק של הרמב"ם שלא פסק כרבי שמעון המיקל הוא בכך שרב יוסף העמיד את המחלוקת במשנתנו במחלוקת בין רבי יוחנן בן נורי וחכמים במשנה אחרת אם שמן ויין נחשבים מחוברים לעניין טומאה.
והגמרא עצמה אומרת שדעת רבנן בסוגייתנו [כך הגמרא מכנה את "תנא קמא" – רבנן] היא כדעת רבנן [גם במשנה שם מדובר ב"תנא קמא"] במשנה שם.
ודעת רבי שמעון בסוגייתנו היא כדעת רבי יוחנן בן נורי שם,
ומכיון שבענין הטומאה במשנה שם ההלכה היא כתנא קמא [=רבנן] נגד רבי יוחנן בן נורי [רבים נגד יחיד], ושם הם לא חלוקים בדיני עירוב שיש לפסוק כדעת המיקל,

ולכן גם בסוגייתנו ההלכה תהיה כמי שסובר כדעת רבנן שם וזהו הרי דעת תנא קמא במשנתנו. ולכן כך פוסק הרמב"ם.

9.
יוצא לפי הנ"ל, שהכלל שהלכה כמיקל בעירוב לא תקף כאשר המחלוקת תלויה במחלוקת אחרת [כאן מדובר במחלוקת תנאים – תנא קמא ורבי שמעון] שתלויה במחלוקת תנאים אחרת – קדומה יותר [תנא קמא ורבי יוחנן בן נורי].
ראה דומה גם ב"מתיבתא", הערה ו. וכן ראה עוד ב"ילקוט ביאורים", עמוד קנד ובהערות שם.