הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אמר רב... אמר רב..." - תלמיד ורבו
עירובין סב ע"ב - סג ע"א
אמר ליה אביי לרב יוסף: קיימא לן, משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. מהו לאורויי במקום רבו? - אמר ליה: אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי. אמר ליה רב יעקב בר אבא לאביי: כגון מגלת תענית, דכתיבא ומנחא, מהו לאורויי באתריה דרביה? אמר ליה, הכי אמר רב יוסף: אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי. רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא.
רב המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דרב חסדא.
רבינא סר סכינא בבבל. אמר ליה רב אשי: מאי טעמא עבד מר הכי? - אמר ליה: והא רב המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דרב חסדא. - אמר ליה: לאו אורי אתמר. אמר ליה: אתמר אורי, ואתמר לא אורי. בשני דרב הונא רביה - הוא דלא אורי, ואורי בשני דרב חסדא, דתלמיד חבר דיליה הוה. ואנא נמי, תלמיד חבר דמר אנא. אמר רבא: צורבא מרבנן חזי לנפשיה. רבינא איקלע למחוזא, אייתי אושפיזכניה סכינא וקא מחוי ליה. אמר ליה: זיל אמטייה לרבא. אמר ליה: לא סבר מר הא דאמר רבא צורבא מרבנן חזי לנפשיה! - אמר ליה: אנא מיזבן זבינא.
1.
הסוגיה מתחילה מדף סב עמוד ב, ועוסקת בדיני חכם שאומר הלכה בפני רבו.
2.
יש לשאול שאלה יסודית: מדוע שאלת אביי נסמכה דווקא לסוגייתנו?
3.
ונראה לומר: הביטוי השגור כל כך "אמר רב... אמר רב..." מעיד שהתלמיד אמר את ההלכה בשם רבו אפילו אם באמת אמרה רק מעצמו ולא שמע זאת מפי רבו, וזה מפני שאמר את ההלכה "בפני רבו", כלומר, בדורו, בימי חייו ובאזור מגוריו של רבו. וכנראה שאם מזכיר את שם רבו לא נחשב הדבר כאומר הלכה בפני רבו כי בכך שמזכיר את שמו הרי הוא מכבדו! לכן אביי שאל את שאלתו דווקא בסוגייתנו שבה מדובר שרב יהודה אמר בשם שמואל שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב, והרי דין זה ברור מפני ש"קיימא לן" – דין ברור ומוסכם על כולם - שתמיד הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ועל כן שאל אביי האם היה רב יהודה רשאי לומר את ההלכה בלי להזכיר את שמו של שמואל. ובפשטות משמע מתשובת הגמרא שאמנם כן, אסור היה לו לומר הלכה זו - למרות שהיא ידועה - בשם עצמו ובפני שמואל בחייו ובמקומו, ולכן רב יהודה הזכיר את שמו של שמואל! ולפי מה שמובא בפוסקים שאם קיבל רשות מרבו רשאי לומר הלכה בפניו, יתכן לומר, שזו המשמעות של הביטוי "אמר רב... אמר רב...", שהתלמיד קיבל רשות מרבו לומר הלכה מסויימת, ובאמת אין הכוונה שרבו עצמו אמר את ההלכה, ואולי אף אינו מסכים לה.
3.1
ודברי אביי מוסבים דווקא על סוגייתנו כי כנראה לא מצינו שאמורא פסק בשם רבו הלכה שבין כך היתה בגדר של "קיימא לן" מסוג זה שבסוגייתנו שהלכה כתנא רבי אליעזר בן יעקב.
4.
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ב:
איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואף על פי שרבו במדינה אחרת, ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה ג בפני רבו חייב מיתה.
5.
הגהות מיימוניות הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ב:
[ג] כתב מורי רבינו בשם ר"י דכל הני הוראות כגון שבא מעשה לפניו ומורה לעשות כן
אבל אם שואלים לו הלכה כדברי מי יכול לומר כל מה שבדעתו ובלבד שלא יורה על מעשה שבא.
עוד כתב בשם ר"י דדוקא בדבר שיש חידוש בו ואפילו ביעא בכותחא ומגילת תענית שהזכיר הספר בכי האי גוונא איירי ולא נקטינהו אלא לאשמועינן דאפילו בהני שהתלמיד יודע בעצמו שאינו טועה אסור להורות
אבל בדברים שהשואל יודע מנהגו של דבר כגון נותן טעם לפגם וכיוצא בו דכשמתירים לו אין נראה בעיניו דבר חידוש שרי
ורבינא דסר סכינא בבבל דבר חידוש הוא שנוטל שררת המדינה כדאמרינן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם.
עוד הורה מורי רבינו שכל פסק שאדם רואה בפירוש בספר מספרי הגאונים יכול להורות אפילו בימי רבו ואפילו תלמיד גמור רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו ולא ידמה מילתא למילתא מדעת עצמו:
