הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

מבטא האות ו'

עירובין נג ע"ב

 
"בני יהודה דייקי לישנא".

האות ו'

מבטאה כמו האות W באנגלית, וכמו האות ואו בערבית כמו במילה ואדי. כך מבטאים עולי תימן, מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, בבל, ובוכרה. במקומות אלה קיימת צורת ביטוי W אצל הגוים בני המקום. אולם באירופה לא ידעו לבטא W לכן בטאו אותו V. וכן הגוים בגרמניה מבטאים W כV, ובעקבות זאת גם את V הם מבטאים F. כמו במילה פולקסוגן Volkswagen. וכמו שכתב בשו"ת שרידי אש חלק ג סימן לח
ולכן קראוה פראנקנפרט, אבל בכל ספרי הקדמונים לא נמצא אלא ורנקבורט לפי שהוא"ו והב' רפויה בטאו בדרום אשכנז כמו פ"א רפויה. ומ"מ כותבין (בגט) ורנקורט /ורנקנורט/ כמאז מעולם... דדוקא באשכנז שמבטאין הוא"ו כמו פ"א רפויה כותבין ולק ולא בפולין.

ראיות מהראשונים שיש הבדל בין בית לואו
א) באבן עזרא על שמות פרק כה, כט
אמר רב נתן שהוא בעל הערוך כי הקשוות דמות קנים כי כן יקראו בלשון ישמעאל. והמגיד לו לא ידע לשון ערבי כי נלעג היה כי הקנים יקראו קצ"ב בצד"י. גם בבי"ת.
הרי שאומר האבן עזרא שיש הבדל בין קריאת ואו לבית, אלא שהדרים מחוץ לארצות ישמעאל אינם מכירים אותו.

ב) באבן עזרא על קהלת פרק ה, א
יש בפיוטיו (של רבי אליעזר הקליר) חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים שחיבר הר עם נבחר אם בעבור היות שניהם מאותיות הגרון אם כן יחבר עמה אל"ף ועי"ן ועם הבי"ת והוי"ו שהוא גם מחבר לוי עם נביא.
הרי שאומר שכשם שיש הבדל בין האלף לעין ואין ראוי לחורזם יחד, כך יש הבדל במבטא בין הבי"ת והוי"ו. ולכן המילים לוי ונביא אינן מתחרזות.

ג) בפירוש המשניות לרמב"ם - מסכת פאה פרק א משנה ב
יש מי שיקרא ענוה בוי"ו, ופירושו מה שתענה הארץ אם זרע רב או מעט, ויש מי שיקרא ענבה בבי"ת, ופירושו גודל הגרגרים או דקותם ורוע פריהם.
הרי שיש הבדל בקריאה בין הקוראים בב' לבין הקוראים בואו.

ד) לשון הרד"ק במכלול (דף ע"ג)
וכן צריך אדם להזהר ולהבדיל בין וא"ו לבין ב' רפה... לפי שראיתי רבים נכשלים ואינם מקפידים בקריאתם...

ה) בבית יוסף אורח חיים סימן סא אות כג ד"ה כתב הרמב"ם:
כתב הרמב"ם צריך לדקדק שלא ירפה החזק וכו'. והראב"ד כתב לא ידעתי בנוד הנח מה הפסד יש בו וכו'. ודברי הרמב"ם נראין כפשוטים בעיני שבי"ת שניה שבלבבך נקודה בשב"א ומשפטה להיות נחטפת ואז היא נחה ואם יקראנה כאילו היא נקודה בנקודת ציר"י אז היא נדה ואין לשנות בקריאתה מכמו שקבלנו נקודה. ומה שכתב (הראב"ד) "שהוא מניד אותה כדי שלא תראה וי"ו" לא מן השם הוא זה שגם כשהוא חוטף אותה יכול לחטפה בענין שתראה בי"ת ולא וי"ו.
הרי שכותב הב"י שיש הבדל בין בי"ת לוי"ו בצורה שהם נשמעים.
(הראב"ד נולד בסביבות השנה ד"א תת"פ (1120) לערך בנרבונה, פרובנס, ונפטר בפוסקיירה, פרובנס, בשנת ד"א תתקנ"ח (1198). והרד"ק נולד בנרבונה שבפרובנס סמוך לשנת ד"א תתק"כ [1160], והוא מעיד שראה רבים נכשלים ואינם מקפידים בקריאתם בהבחנה בין בית לואו).

ראיות מהקדמונים לצורת המבטא
ו) כתב בסדר (סידור) רב עמרם גאון, ק"ש וברכותיה (רב עמרם ב"ר ששנא גאון היה גאון ישיבת סורא בבבל. נפטר בשנת ד"א תרל"ה [875] בערך)
ולא מבעי ליה לגמגומי מליה, דתני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם כדי שתהא למודה תמה, וכדי שיתן ריוח בין הדבקים. עני רבא בתריה כגון בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכם, הכנף פתיל, תזכרו ועשיתם, אתכם מארץ.
רק במבטא W תזכרו ועשיתם עלולים להדבק.
גם ברי"ף ברכות דף ח: מוזכרים הדבקים תזכרו ועשיתם. וכתב רבנו יונה שם
בספרים המדוייקים לא גריס אותו וזכרתם תזכרו ועשיתם מפני שהם נחים ואע"פ שלא יתן ריוח כלל ביניהם אין האות נבלעת בתוך חברתה בשעת קריאתה.
הרי שאינו אומר שאין שום הגיון בזה ואינם דבקים כלל, אלא אומר שאינם נבלעים ממש אות בחברתה מפני שהם נחים, כלומר ואו של אם קריאה. רצונו לומר, שעדין נשמע השורוק של תזכרו ואחריו הואו של ועשיתם עם הפתח ואינם נשמעים כאות אחת ממש כמו בכל לבבך. ומ"מ גם לדבריו יש ראיה מההגיון שבגרסת רוב הספרים, שכן גרסו כמו בסדר רב עמרם גאון.

ז) בכתר ארם צובא (הוא "הספר הידוע במצרים" עליו סמך הרמב"ם בכל, וממנו שלח בעל הב"י עותק לרמ"א), שכתבו אהרון בן אשר גדול בעלי המסורה, מנוקד וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ בדברים כט, כה, יהושע כג, ז, שופטים ב' יב, יז, תהלים צט, ה, שם קו, יט. וכן ניקד אביו אשר בן נפתלי שהיה גם כן מגדולי בעלי המסורה, בכתב יד לנינגרד בשמות ד, לא, שם יא, ח, שם יב, כז, שם לג, י, תהלים כב, ל. וכן במילה טָוּוּ (שמות לה כו).
משמעות ניקוד זה היא שיש נקודת השורוק בשני הואוים. על פי מבטא ואו כW הכוונה ברורה, שמבטאים את המילה כמו וַיִּשְׁתַּחֲאוּ שהרי הואו הראשונה כמעט איננה נשמעת.

ח) כתב המנחת שי (בראשית פרק א, ו):
ובעל מקנה אברהם כתב בשער ג' בשם רבו הר"ר שר שלום שקריאת האות גרונית נוטה למוצא הכח שתורה עליו הנקודה הקודמת ליה. כי אם היא צירי או חירק. תתנועע הפתח במוצא היו"ד ואם הנקודה חולם או שורק. תנועת הפתח נוטה למוצא הוי"ו. אך היו"ד רפה מאד בקריאה עד שתראה כמעט נחה.
ולשון הרמ"ה על מלות אלו ואתה עיף ויגע חסר יו"ד דקרי קדים לעי"ן ולא כתיבא כשמע עשו חסר וא"ו דקרי ולא כתיב. יהושע חסר וא"ו דקרי ולא כתיב. יהושע חסר וא"ו דקרי קדים לעי"ן ולא כתיב. וכתב הלונשאנו שנראה מדבריו שצריך לקרוא ויגיע כשמוע יהושוע. עוד כתב הרמ"ה לשוח בשדה מלא חד וא"ו כתיב וקרי. ושמו שוע מלא חד וא"ו כתיב וקרי. וכתב עליו הלונזאנו נמצא לדבריו וא"ו זו כאלו נקודה בשורק ובפתח. וכן וא"ו מדוע אתה יושב לבדך. כן ויאמר אם שמוע משמע נקודה בחולם ובפתח.
דברים אלה מובנים רק על פי ההגיה W. ובצורה זו מבטאים יוצאי תימן אף שבחולם רגיל הם אינם מבטאים בסופו ואו, ובצירה רגיל הם אינם מבטאים בסופו יוד.
ואין לדחוק שמתכוין למעין ואו ולא לואו ממש, שכן יש כאן השוואה שלמה לאות יוד, "שקריאת האות גרונית נוטה למוצא... הנקודה הקודמת... אם... צירי... במוצא היו"ד, ואם... חולם... למוצא הוי"ו". ואדרבה לענין יוד כתב "אך היו"ד רפה מאד בקריאה עד שתראה כמעט נחה", ואילו לענין ואו אין הערה כזו.

ט) כתב במשנת הגר"א ששוא לפני ואו (כמו במילה גויה, ועם רוחי גויתי. וכמו בשה"ש ג, ב בשוקים וברחבות) מבוטא כחטף קובוץ. כשם ששוא לפני יוד מבוטא כחטף חיריק (דין שוא לפני חיריק כבר כתב אהרן בן אשר). הסברא בשוא לפני יוד היא, שבגלל קצרותו וחטיפותו הוא מושפע מגוון תחילת מבטא היוד, שהוא חיריק . אם כן אותה סברה קיימת בשוא שלפני ואו, שהוא מושפע מגוון תחילת מבטא הואו, שהוא קובוץ, והיינו במבטא W.
ויתכן שהקדמונים לא הביאו ענין שוא לפני ואו, לא מפני שהם חולקים על הגר"א, אלא משום שאינם מצויים הרבה.

י) אמרו במסכת תענית דף י ע"ב:
שכח ואכל ושתה - אל יתראה בפני הצבור, ואל ינהיג עידונין בעצמו, שנאמר (בראשית מ"ב) ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. אמר להם יעקב לבניו: אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם.
וכתב המהרש"א בחידושי אגדות:
א"ל יעקב אל תראו כו'. עיין בפרש"י בחומש והכא ופי' הרא"ם דבריו דלפי דברי רז"ל יהיה פי' תתראו תתרוו מלשון שביעה.
מבואר לפי מבטא W שמבטא titra-u דומה למבטא titrawu.

ראיות מכללי הדקדוק לצורת המבטא:
יא) האות ואו משמשת כאם קריאה עבור חולם ושורוק וכדברי אבן עזרא שמות ג, טו
והי"ו ימצא נעלם עם שורק ועם חולם.
והטעם מבואר רק על פי מבטא W, שכן היחס בין חולם ושורוק לאות ואו זהה ליחס בין צירה וחיריק לאות יוד. כשם שהאות יוד מבטאה מתחיל בחיריק, כך האות ואו מבטאה מתחיל בשורוק. ובלשון ספר הכוזרי מאמר ד אות ג
אך מעלת האותיות המיוחדות לו היא המדברת, מפני שהם אותיות אהו"י אשר הם עלת הראות כל האותיות שאין מדברים באות מהאותיות בעוד שלא תמצא אלה, ר"ל הפתחא לאל"ף והה"א, והקמוץ לוא"ו, והשבר ליו"ד, והמה כרוחות ושאר האותיות כגופות.
כלומר שבאות ואו בחולם ובשורוק מתבצעת קמיצת השפתיים. ואילו באות יוד בצירה ובחיריק מתבצעת קמיצת החיך המכונה שבר.

יב) בספר יצירה פרק ב, ו:
כ"ב אותיות יסוד, חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה בחמש מקומות, אחה"ע בומ"ף דטלנ"ת זסשר"ץ גיכ"ק.
ובזהר חדש מדרש רות מאמר כמו שיש הוי"ה בז"א כן יש באדם
וחמשה מקומות שכ"ב אותיות נזכרים בהם, והם אחה"ע מגרון. בומ"ף משפתים. גיכ"ק מחיך. דטלנ"ת מלשון. זסצר"ש משינים.
וכן כתב האבן עזרא בשמות (הפירוש הארוך) פרק ג, טו: "ובעבור היות הוי"ו מוצאו מהתחברות השפתים...".
ואילו האות V מבוטאת בהתחברות השיניים והשפתיים.
וכן כתב בספרו יסוד מורא השער האחד עשר: "כל האותיות שהאדם יבטא בהם מוצאיהם חמש המקומות, הראשון אותיות הגרון, והם אחה"ע, והשני החיך, והם גיכ"ק, והשלישי הלשון, והם דטלנ"ת, והרביעי השניים, והם זסשר"ץ. החמישי השפה, והם בומ"ף.
הרי שהאות ואו שהיא מאותיות בומ"ף מבוטאת בשפתיים ולא בשיניים, ואילו מבטא V מבוצע גם בעזרת השיניים הנוגעות בשפה התחתונה".
אמנם אין זו הוכחה גמורה שהרי גם ר' מבוטאת גם בעזרת הלשון ואף על פי כן נחשבת לאותיות השיניים.

יג) בתעתיקים הקדמונים מועתקים שמות עבריים עם האות ואו לאות לועזית המבוטאת כW.

יד) האות ואו בערבית, המקבילה לאות ואו בעברית מבוטאת W. וכתב במאמרי הרמב"ם - מאמר נגד גאלינוס
ואמנם לשון עברי וערבי הנה נתאמת לכל מי שיודע ב' הלשונות, שהם כלשון אחד בלי ספק, והארמי קרוב מהם קצת הקורבה, והיוני קרוב מן הארמי. ומוצאי אלו הלשונות הד' אחד אלא אותיות מועטות ואלו הם ג' או ד'.
וכ"כ אבן עזרא על בראשית פרק א, א
וכן בל' ישמעאל שרובה על מתכונת לשון הקדש.
ובאבן עזרא על שמות פרק יב, ט
וכבר אמרתי כי רוב ל' ערבי דומה ללשון עברית.

טו) ואו החיבור המנוקדת לרוב בשוא - וְ, אך שלפני שוא או לפני אותיות בומף היא מנוקדת בשורוק - וּ. רק בצורת ההגיה W מובן הדמיון בין שתי הצורות, שכן תחילת המבטא של כל ואו כשורוק.

טז) ואו החיבור לפני האותיות בומ"ף מנוקדת וּ. במבטא W מובנת הסיבה, שכיון שאלו הן העיצורים המבוטאים בשפתיים, אין ואו החיבור המנוקדת בשוא נשמעת היטב לפניהם, והיא כמעט נבלעת לגמרי, כיון שגם היא מבוטאת בשפתיים. אולם על פי מבטא V אין סיבה שלא תהיה מנוקדת בשוא כלפני שאר העיצורים.

יז) חז"ל מזכירים את המילה ווי כקריאת צער. מילה זו מבוטאת גם היום way, כגון וַי לי.
וקורין וי וי, ואין מרחמין עליהם. (מסכת שמחות ספר חיבוט הקבר פרק א הלכה ב)
ווי לחדא דאזלא ולא אתיא. (מסכת דרך ארץ פרק רבי שמעון הלכה ב ומסכת שבת דף קנב.)
ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן. (ברכות דף לא.)
כיון ששבת וי אבדה נפש. (תענית דף כז: וביצה דף טז. מסכת סופרים פרק יז הלכה ד)
כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. (מסכת מגילה דף י:)
בו בפרק מת צדקיהו, וספדו עליו וי דמית מלכא צדקיהו. (סדר עולם רבה פרק כח)
ועוד רבים .
לכאורה היה ניתן לטעון שקיימת גם קריאת צער בבית רפויה כמו אוֹי-בֵי. אולם במסכת סנהדרין דף ע. על הפסוק "+משלי כ"ג+ למי אוי למי אבוי" פירש רש"י אבוי - לשון צעקה בלשון ארמי, כמו בייא בייא (סנהדרין סד, א). הרי שרש"י נזקק לפרש את לשון אבוי שהוא בבית רפויה מלשון ארמי, כיון שאינו דומה ללשון וי הרגיל בלשון הקודש.

יח) באגדת בראשית (בובר, פרק לה, א) מופיעה קריאת השמחה וה כלומר אוּאָה! (או waw) המקובלת גם היום.
דין מזרה בעיניו כל רע (משלי כ ח). בוא וראה כשהרשעים מתגדלין בעולם חיה רעה באה לעולם, וכשהצדיקים מתגדלין בעולם הכל ששין ושמחין, כשהומלך דוד היו הכל אומר' והמל"ך, (פי' וה לשון שמחה הוא ומלת והמלך דריש כשתי תיבות וה מלך דוד), כשהומלך צדקיהו היו הכל אומר' וי וימלך [מלך] צדקיהו בן יאשיהו (ירמיה לז א), עליהם הכתוב אומר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו' (מלאכי ג יח).

יט) הצורה הרגילה במקרא של המילה פיו היא ללא הא, (כשלושים פעמים במקרא) כגון על פיו יצאו ועל פיו יבאו (בבמדבר פרק כז, כא). אולם ישנם מקומות בהם מופיע המילה פיהו. כגון בשמות פרק ד, טו ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו.
וכן במלכים א פרק ז לא', ירמיהו פרק לד ג', מלאכי ב ו', שם ז', תהלים ה י', תהלים פרק י ז', משלי פרק טז כג', שם כו', שם יט כד', שם כ יז', שם כד ז', איוב ג א', שם לה טז', שם מ כג', שיר השירים א ב', איכה א יח', שם כט', קהלת ו ז', שם י יג', דברי הימים-א טז יב'.
על פי הביטוי W הדבר מובן. כי צורת הביטוי של המילה פיהו, כשמשמיטים את מבטא האות הא, הרי נשאר מבטא המילה פיו כשהואו מבוטאת בW. השמטה של מבטא האות הא מצוי כמו למשל בשמות פרק יג כא'
בעמוד ענן לנחתם הדרך.
קיימות עוד דוגמאות של השמטת ההא השרוקה כשהיא מותירה ואו. כגון בשמואל-א פרק טז, ז כי מאסתיהו
לעומת ששה פסוקים לפני כן בשמואל-א פרק טז, א ואני מאסתיו ממלך על ישראל
במלכים א פרק יז, יב ובאתי ועשיתיהו
לעומת הצורה הרגילה כגון בישעיהו מג, ז יצרתיו אף עשיתיו
יחזקאל פרק טז, יט ונתתיהו לפניהם
לעומת הצורה הרגילה כגון בדברים כו, יג וגם נתתיו ללוי
שיר השירים פרק ה, ו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני:
באותו פסוק קיימות שתי הצורות, ולעומת הפסוקים בשיר השירים פרק ג
(א) על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו:
(ב) אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו:
דברי הימים-א פרק יז ט' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיהו ושכן תחתיו
לעומת דברי אותה נבואה בשמואל-ב פרק ז י' ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו
יחזקאל יד, ח והשמתיהו לאות ולמשלים והכרתיו מתוך עמי
יחזקאל פרק יג יד' והגעתיהו אל הארץ, יחזקאל יז כ' והביאותיהו בבלה, איוב כד כג' יתן לו לבטח וישען ועיניהו על דרכיהם, דברי הימים א פרק יז יד' והעמדתיהו בביתי.

כ) בבראשית רבה פרשה ט, ה: "בתורתו שלרבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות, אמר ר' שמואל בר נחמן רכוב הייתי על כתיפו שלזקיני ועולה מעירי לכפר חנא דרך בית שאן ושמעתי את ר' שמעון בן ר' לעזר יושב ודורש בשם ר' מאיר והנה טוב מאד והנה טוב מות".
הדמיון בין מאד למות מובן יותר במבטא W. אמנם ניתן לומר שהכוונת המדרש היא למילה מות בחולם, ולכן בודאי שמאד ומות דומים, אולם זה עצמו, שמוות משתנה בסמיכות למוֹת או בהטיות אחרות למוּת, מובן על פי מבטא W, וכשם שהמילה יין בפתח משתנה בסמיכות ליין בצירה.
וכן במילה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד (ירמיה יב א') וכן אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ (איכה א ה') מלשון וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ (יחזקאל פרק כג מב') שָׁלֵו הָיִיתִי (איוב טז יב') שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכב ז'). וכן המילה בָּנִים יִוָּלֵדוּ (תהילים עח ו') וַיִּוָּלֵד (בראשית ד יח') מלשון וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ (בראשית ה ג'). וכן הרבה כיוצא בזה.
בכל הדוגמאות ניכר שאין הבדל מהותי בין ואו נחה (כלומר שהיא רק משמשת כאם קריאה), לבין ואו נעה (כלומר שהיא משמשת כעיצור והיא בעצמה מנוקדת בניקוד אחר). הדבר מובן, שכן בביטוי W המילה פניו למשל יכולה להכתב panaw וכמו כן יכולה להכתב panau.