סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 824
 

"כגון זה מבטל רשות"

עירובין סט ע"א

הגמ' מספרת על אחד שיצא בטבעת (הראשונים נחלקו אם האיסור היה משום טלטול מוקצה או הוצאה), ברגע שראה את רבי יהודה הנשיא בא לפניו, הסתיר אותו יהודי את הטבעת כדי שר"י לא יראה כיצד הוא מחלל שבת. אמר ר"י "כגון זה מבטל רשות" דבריו מתייחסים לדין המובא במשנה בדף סא: שם נאמר "הדר עם העכו"ם בחצר או עם מי שאינו מודה בערוב הרי זה אוסר עליו". כדי להיות שותף בערוב צריך שכל דיירי המבוי או החצר יוכלו לבטל את רשותם, אבל אם אחד מהדיירים הוא גוי או מי שאינו מודה בערוב חייבים לשכור את רשותו לפני שבת משום שחוסר האמון בעירוב אינו מאפשר בטול רשות וחייבים לשכור את רשותו. התכוון ר"י לומר אדם כזה למרות שמחלל שבת, אבל ברגע שהוא רואה את אחד מגדולי הדור לפניו הרי הוא מתבייש במעשהו, יוצא שאדם זה אינו מחלל שבת באופן של להכעיס ולכן אדם כזה שיגור בחצר אינו נקרא "אינו מודה בעירוב" והוא מבטל רשותו ולא צריכים לשכור ממנו את רשותו.

חידוש גדול זה של ר"י מובא להלכה בשו"ע שפ"ה סע' ג' שם נאמר "ישראל המומר לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיה אפ' אינו מחללו אלא באיסור דרבנן הרי הוא כעובד ע"ז ואינו מבטל רשות, ואם אינו מחלל אלא בצנעה הרי הוא כישראל ומבטל רשות". המ"ב (ו) מביא "ואם עושה בפרהסיה אבל מתבייש לעשותו בפני אדם גדול אף שעושה בפני כמה אנשים גם זה למחלל שבת בצנעה ייחשב" והמקור לכך הוא הנאמר לעיל. (היתר זה משמש להיתר כללי בענין מגע מחללי שבת ביין, לדון על היין כדין יין נסך שהרי מחלל שבת בפרהסיה מגעו אוסר את היין ויש הסוברים שהיתר זה חל גם לגבי מגע יין, אנו אומרים שאותם אנשים המחללים שבת, בכ"ז אילו היה עומד בפניהם אדם גדול לא היו עושים את מעשיהם בפניו, אותם אנשים לא יפסלו גם יין במגעם).

תוס' במקום שואלים כאן קושיה חזקה הגמ' במס' מ"ק יב: מספרת שרבי יהודה הנשיא יצא בטבעת, ועוד מספרת שם הגמ' על אחד שיצא בטבעת בחצר ושמע רב אמי והקפיד, אמר רב יוסף מה הטעם שהקפיד רב אמי אם משום הוצאת הטבעת הרי למדנו ברייתא שמותר לצאת בטבעת בחצר, עונה הגמ' אדם חשוב שונה. עליו להחמיר למרות שיש היתר לכך. שואלים תוס' כיצד יתכן שר"י הנשיא שיצא בעצמו בטבעת הקפיד כאן על אותו אדם שעשה כמוהו. והתוס' מביאים כמה תרוצים.

הגאון החת"ס רוצה ע"י קושיה זו להסביר דין של פסקי. תוס' במס' מע"ק שנלאו כל חקרי לב לפותרם. ידוע שפסקי התוס' הם קטעים מתוך התוס' המובאים במס' שאפשר ללמוד מהם איזשהו הלכה. בסוף מס' מ"ק מופיע פסק הלכה בפסקי תוס' שאין שום קשר ושום שייכות לאף דבור מדברי התוס' במס' וכך נאמר שם "דבר שהוא מותר והעושהו סבור שהוא אסור ואעפ"כ עושהו נקרא עבריין" זהו לשון פסקי התוס' ולא ידוע לאיזה דבור מן התוס' שייך פסק זה.

החת"ס משער השערה גאונית, סביר להניח שלפני פסקי התוס' היו כמה קטעים שלא נמצאים אצלנו, הופיע כפי הנראה גם קושית התוס' במס' עירובין (על ר"י במע"ק) כיצד יתכן שר"י הקפיד על אותו אדם בשעה שהוא עצמו יצא עם אותו תכשיט, תוס' ענו כנראה שמתוך כך שר"י ראה שאותו אדם מסתיר את הטבעת סימן שאותו אדם סבר שהדבר אסור ואעפ"כ יצא אותו אדם עם הטבעת מכאן הסיקו התוס' דבר שהוא מותר והעושהו סבור שהוא אסור ואפ' הכי עושהו נקרא עבריין זהו המקור לפסקי התוס', ומיושב מדוע הקפיד ר"י למרות שהוא עצמו סבר שהדבר מותר.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)