הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמוראים: רב ושמואל - כמי הלכה, כללים שונים
עירובין מט ע"ב - נ ע"א
גמרא. מאי לא אמר כלום? –
אמר רב: לא אמר כלום כל עיקר, דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל.
ושמואל אמר: לא אמר כלום לביתו, אבל לתחתיו של אילן - מצי אזיל. ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל, בא למדוד מן הצפון - מודדין לו מן הדרום, בא למדוד מן הדרום - מודדין לו מן הצפון.
אמר רבה: מאי טעמא דרב - משום דלא מסיים אתריה. ואיכא דאמרי, אמר רבה: מאי טעמא דרב - משום דקסבר: כל שאינו בזה אחר זה - אפילו בבת אחת אינו. מאי בינייהו? - איכא בינייהו: דאמר ליקנו לי בארבע אמות מגו שמונה. מאן דאמר משום דלא מסיים אתריה - הא לא מסיים אתריה, ומאן דאמר משום כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו - האי כארבע אמות דמי, דהכא ארבע אמות קאמר...
אמר אביי: לא שנו אלא באילן שתחתיו שתים עשרה אמה, אבל באילן שאין תחתיו שתים עשרה אמה - הרי מקצת ביתו ניכר. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: ממאי דבארבעי מציעתא קא מסיים? דלמא בארבעי דהאי גיסא ובארבעי דהאי גיסא קמסיים! אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לא שנו אלא באילן שתחתיו שמונה אמות, אבל באילן שתחתיו שבע אמות - הרי מקצת ביתו ניכר.
תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דשמואל.
תניא כוותיה דרב: מי שבא בדרך וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר, ואמר שביתתי תחתיו - לא אמר כלום. אבל אם אמר שביתתי במקום פלוני - מהלך עד שמגיע לאותו מקום. הגיע לאותו מקום - מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה. במה דברים אמורים - במקום המסויים, כגון ששבת בתל שהוא גבוה עשרה טפחים והוא מארבע אמות ועד בית סאתים. וכן בקעה שהיא עמוקה עשרה והיא מארבע אמות ועד בית סאתים. אבל במקום שאין מסויים - אין לו אלא ארבע אמות. היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר - זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, והמכיר אומר שביתתי במקום פלוני. במה דברים אמורים - כשסיים ארבע אמות שקבע, אבל לא סיים ארבע אמות שקבע - לא יזוז ממקומו.
לימא תיהוי תיובתיה דשמואל! –
אמר לך שמואל: הכא במאי עסקינן - כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפי וארבע גרמידי, דאי מוקמית ליה באידך גיסא דאילן - קם ליה לבר מתחומא, אי סיים ארבע אמות - מצי אזיל, ואי לא - לא מצי אזיל.
תניא כוותיה דשמואל: טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה הוא שמערבין לו לשתי רוחות, או שאמר לעבדיו צאו וערבו לי, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום - מהלך לצפון כעירובו לדרום, ולדרום כעירובו לצפון. ואם מיצעו עליו את התחום - לא יזוז ממקומו.
לימא תיהוי תיובתיה דרב! –
רב תנא הוא ופליג.
1.
בסוגייתנו יש מחלוקת בין רב ושמואל.
2.
הגמרא מביאה שתי ברייתות, אחת שמתאימה לדברי רב ואחרת שמתאימה לדברי שמואל.
3.
הגמרא מיישבת את הברייתא שהובאה לשיטת רב שתתאים גם לדברי שמואל, ואילו את הברייתא לטובת שמואל הגמרא קובעת שיש ממנה קושיה על רב ועל כך עונה הגמרא, שרב נחשב כתנא והוא באמת חולק על הברייתא!
4.
לגבי הכרעה בין רב ושמואל נחלקו הפרשנים:
5.
רא"ש מסכת עירובין פרק ד סימן יג:
ואף על גב דקי"ל הלכתא כרב באיסורא
כעיקרון בסיסי צריך לפסוק כרב מפני הכלל שהלכה כרב באיסורים [כשחולק על שמואל], ואע"פ שכאן נחלקו בביאור המשנה ולא מדובר בדינים "חדשים" שלהם.
.
5.1
המשך דברי הרא"ש:
בהא הלכתא כשמואל. דהך דתניא כוותיה דשמואל שייכא בההיא דת"ר (ביצה דף לז ב) שנים ששאלו חלוק אחד זה לילך שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית הכנסת וכו' וקי"ל דהלכתא היא.
הרא"ש קובע שהלכה בסוגייתנו כשמואל.
5.2
נימוקו הוא מברייתא במסכת ביצה שמקובל שהיא "הלכתא" [ולא מובן, שהרי שם הגמרא לא אומרת על ברייתא זו "הלכתא".] וגם היא מתאימה לשיטת שמואל.
5.3
המשך דברי הרא"ש:
הלכך הלכתא כי האי דתניא כוותיה דשמואל דתרווייהו חד טעמא הוא.
ההלכה היא כפי הברייתא שהובאה בסוגייתנו לסייע לשמואל. מפני שהברייתא במסכת ביצה והברייתא בסוגייתנו טעמם זהה.
5.4
המשך דברי הרא"ש:
ועוד דתניא כוותיה דשמואל.
לא מובן מה הרא"ש מוסיף, הרי אמר זאת לעיל כשהשווה את נימוק הברייתא במסכת ביצה לזו שבסוגייתנו. אלא, כנראה שהוא מתכוון לומר שיש לדייק מהביטוי "תניא כוותיה".
5.5
המשך דברי הרא"ש:
ואף על גב דתניא נמי כוותיה דרב. הא משני ליה שמואל שפיר.
אמנם הגמרא מביאה ברייתא גם לטובת רב, והגמרא מיישבת זאת גם לדעת שמואל.
5.6
והרא"ש לא ממשיך לומר שאמנם יש גם ברייתא לטובת רב. אמנם הברייתא השניה חולקת על רב, אבל אין בזה פירכה מוחלטת על "רב" כי רב נחשב כ"תנא". אם כך מדוע באמת אין הלכה דווקא כרב הרי הוא נחשב כתנא, וגם יש ברייתא לטובתו!
5.7
המשך דברי הרא"ש:
ועוד דהני ברייתות פליגי אהדדי וקי"ל כדברי המיקל בעירובין כך כתב ר"מ ז"ל:
לבסוף אומר הרא"ש שהלכה כשמואל לפי הכלל שהלכה כמיקל בעירובין. ובדבריו האחרונים הוא למעשה רומז שגם אם נאמר שיש סתירה בין שתי הברייתות [ובלי התרוץ של שמואל על הברייתא שהובאה לטובת רב] הרי שיש לפסוק לקולא – כשמואל.
5.8
בסיכום דבריו יוצא, שהכלל של "הלכה כרב באיסורים" לא תקף בסוגייתנו.
6.
חידושי הרשב"א מסכת עירובין דף מט עמוד ב:
ולענין פסק הלכה הרב אלפסי והר"ז הלוי ז"ל פסקו הלכה כשמואל משום דתניא כוותיה, וברייתא דאמרי' דתניא כותי' דרב הא פירשה שמואל ואוקמה כגון שיש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים וד' אמות
והילכך קיי"ל כי הא דשמואל הואיל ותניא כוותי',
עד כאן דומה קצת לדברי הרא"ש.
7.
המשך דברי הרשב"א:
אבל הראב"ד ז"ל כתב כדרב קיימא לן דהלכתא כוותי' באיסורא לגבי שמואל,
הראב"ד פסק כרב מפני הכלל שהלכה כרב באיסורים נגד שמואל.
8.
המשך דברי הרשב"א:
ואף על גב דתניא כוותיה דשמואל הא תניא נמי כוותיה דרב,
אמנם יש ברייתא "לטובת" שמואל, אבל הגמרא הביאה ברייתא אחרת "לטובת" רב.
עד כאן מהלך דבריו דומה למהלך של הרא"ש לעיל.
9.
המשך דברי הרשב"א:
ואף על גב דפירקה שמואל לטעמיה דחייה בעלמא היא דהא ברייתא סתמא תני לא שנא אם יש ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים וד' אמות לא שנא אם אין ממקום רגליו עד סוף נופו כי אם אלפים וארבע אמות
הוא טוען שאמנם הגמרא יישבה את דברי הברייתא שהובאה לטובת רב גם כדברי שמואל, אולם יישוב זה הוא "דחייה בעלמא" מפני שדחיית הגמרא מבוססת על אוקימתא של צימצום בדברי הברייתא ונוגד את "סתמא תני".
9.1
וקשה: הרי עניין זה של צמצום משניות וברייתות - ולעיתים אף של דברי אמוראים - על ידי "אוקימתא" נפוץ מאד בש"ס ולא אומרים שזה "בעלמא", למרות שתמיד כל אוקימתא מצמצמת עומדת בניגוד ל"סתמא" של הברייתא.
9.2
ואולי אפשר לומר, שמתאים דווקא בסוגייתנו שיש שתי ברייתות. ואולי להיפך: דווקא כשיש סתירה בין שתי ברייתות ראוי ליישב גם על ידי אוקימתא.
9.3
ואולי ניתן לומר, שבגלל הביטוי "אמר לך שמואל" משמע שיישוב זה לא מקובל בהכרח על ידי "עורך הגמרא". ולכן הרשב"א אומר שיישוב הגמרא הוא "דחיה בעלמא".
10
המשך דברי הרשב"א:
הילכך כרב קיימא לן,
מסקנת הרשב"א: הלכה כרב.
11.
המשך דברי הרשב"א:
ועוד דהא שקלי וטרי כל הני אמוראי אליבא דידיה ואי לאו דהילכתא כוותיה לא הוו דייקי בדידיה כולי האי,
נימוק נוסף שהלכה כרב הוא, מהעובדה שהגמרא דנה בדברי רב. מתאים לכלל שהלכה כמי "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".
הוא מתכוון בעיקר לדברי הגמרא: "אמר רבה מאי טעמא דרב..." והדיון בזה.
11.1
מעניין הביטוי בדבריו: "... הוו דייקי בדידיה כולי האי", כלומר ההגדרה של סוגיה כ"מדשקיל וטרי" היא רק כשהדיון הוא "ארוך"!
12.
המשך דברי הרשב"א:
מכאן ואילך הוא דן בפרשנות לדברי רב:
ומהני תרי טעמא דקא יהיב רבה למילתיה קיימא לן כההוא טעמא דקאמר דלא מסיים אתרי' ואפילו אמר ליקנו לי ארבע מגו תמני לאו מידי אמר דהא לא מסיים אתרי', והראיה מדקתני בברייתא דתניא כוותיה דרב בד"א בשסיים ד"א שקבע אבל לא סיים ארבע אמות שקבע לא יזוז ממקומו אלמא דטעמא דלא קנה משום דלא מסיים אתרי' הוא, וכן כתב הראב"ד ז"ל,
הראב"ד פוסק כדעה הראשונה שאמר רבה בדברי רב.
13.
המשך דברי הרשב"א:
ואין ראייתו מחוורת בעיני דאם איתא לותבוה לרבה מהא, אלא דבין להדין טעמא בין להדין טעמא עיקרא דמילתא משום דבעינן מקום מסויים הוא או משום דבעינן ממש שיהא מסויים אתריה או משום דבזה אחר זה לא קנה,
ואדרבה כיון דשקלינן וטרינן על ההוא טעמא אחרינא משמע דההוא הוי עיקר,
הוא פוסק כהסבר השני בדברי רבה שמסביר את דברי רב. מפני שהגמרא מרחיבה את הדיון בהסבר השני [שוב: על פי הכלל שהלכה כמי "מדשקיל וטרי אליביה"].
14.
המשך דברי הרשב"א:
ועוד דהוא לישנא בתרא,
נימוק נוסף: ההסבר השני בגמרא - דברי רבה בהסבר דברי רב - הוא "לישנא בתרא". הוא מתכוון לכך, שיש כלל [כנראה שהוא מסכים לכלל זה] שהלכה כ"לישנא בתרא". זאת אומרת, כאשר מוזכר בגמרא ביטוי של "איכא דאמרי" - הלכה כמותה. כנראה, מפני שביטוי זה נקבע על ידי "עורך הגמרא" בבואו להכריע בסוגיה.
15.
המשך דברי הרשב"א:
ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל וכ"ש בעירוב דהלכה כדברי המיקל בעירוב, כן נראה לי, כשתמצא לומר דהלכה כרב:
נימוק נוסף: ההסבר השני הוא מיקל יותר והכלל הוא, שהלכה כמיקל בעירוב.
16.
ראוי לשים לב, שהרא"ש לעיל פסק כשמואל. ואחד מנימוקיו היה, ששיטת שמואל יותר מקילה משיטת רב. יוצא אפוא, ששיטת הראב"ד [ואולי אף של הרשב"א] היא, שפוסקים כרב בגלל הנימוקים שהובאו [ונימוקים אלה גוברים על הכלל שיש לפסוק בעירוב כמיקל] , אבל ביו שני ההסברים בדברי רב [אחרי שנחליט שהלכה כמותו] יש לפסוק כהסבר המיקל יותר!
17.
הערה: הגמרא ציינה שרב תנא הוא ופליג. מדוע כלל זה לא הובא על ידי הפרשנים כנימוק לקביעה שהלכה כרב נגד שמואל!
הביטוי "תנא הוא ופליג" - 8 מופעים בש"ס:
לגבי "רב" - 5
לגבי "רבי חייא" - 1
לגבי "רבי ישמעאל ברבי יוסי" - 1
לגבי "רבי" – 1
מוכח שמשתמשים בכלל זה - רב תנא הוא ופליג - לעיתים נדירות, ופעמים רבות מפאת קושיה על "רב" לא נפסק כמותו, ולא מיישבים בכלל שהוא נחשב כתנא.
18.
יתכן שהגמרא אומרת שלרב היו ברייתות אחרות שתומכות בדעתו מלבד זו שהובאה בסוגייתנו. וזו המשמעות של "רב תנא הוא ופליג", כלומר, לא שיש בסמכותו לחלוק מסברא, אלא שיש לו סמכות להעיד על קיומן של ברייתות אחרות [על סמך דברי
הריטב"א בבבא בתרא דף קע], לכן רב רשאי לחלוק על הברייתא שבסוגייתנו. אבל מי שפוסק כשמואל סובר שפוסקים לפי ברייתות ידועות ולפי מהלך הגמרא יוצא שנראה כשמואל.
ומי שפוסק כרב אולי באמת מסתמך על כך שהיו לרב יותר ברייתות "לטובתו". אולם אף אחד מהפוסקים כרב לא מביא נימוק זה!
19.
וראה על כל הנ"ל גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים קכז-קכח.
