הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כללי ההכרעה במחלוקות תנאים בגמרא
עירובין מז ע"א-ע"ב
אלא מהא, דתנן: עיר של יחיד ונעשית של רבים - מערבין את כולה, של רבים ונעשית של יחיד - אין מערבין את כולה, אלא אם כן עושה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה, שיש בה חמשים דיורין, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר:
שלש חצירות של שני בתים. ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון. ומאן פליג עליה - רבי יהודה. והא אמרת: רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה! - ומאי קושיא? דילמא הכא נמי, היכא דאיתמר - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר...
המשך הדיון בכללי פסיקה בגמרא – מהדף הקודם –
עיון בשלבי הסוגיה:
1.
אלא מהא, דתנן: עיר של יחיד ונעשית של רבים - מערבין את כולה, של רבים ונעשית של יחיד - אין מערבין את כולה, אלא אם כן עושה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה, שיש בה חמשים דיורין, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מז עמוד א
שלש חצירות של שני בתים. ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון. ומאן פליג עליה - רבי יהודה.
והא אמרת: רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה! –
במשנה הנ"ל יש מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון, ורב פסק בפירוש כרבי שמעון. ומכך רוצה הגמרא להוכיח שרב לא מקבל את כללי הפסיקה של רבי יוחנן מהעמוד הקודם – שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון, שהרי כאן רב פוסק בניגוד לכלל זה.
2.
הערה: גם אם "רב" היה פוסק כרבי יהודה היינו מקשים: אם "רב" היה מקבל את הכלל של רבי יוחנן מדוע היה צריך לפסוק באופן ספציפי ומיוחד שהלכה כרבי יהודה.
3.
קצת קשה [וכך גם על הסוגיות הקודמות] לשון הגמרא "ומאן פליג עליה – רבי יהודה", הרי בפירוש נאמר שרבי יהודה הוא זה שחולק על רבי שמעון, ומדוע יש כאילו לדייק שהחולק הוא רבי יהודה.
4.
ונראה לומר, שאולי הגמרא רוצה להדגיש שלא מדובר היה ב"תנא קמא" וההנחה היא שמדובר ברבי יהודה שחולק על רבי שמעון ולכן נכתב במשנה "רבי יהודה" במקום לסתום – וייחשב כ"תנא קמא" - אלא בפירוש ומלכתחילה היה כתוב במשנה שמו של רבי יהודה.
5.
עונה הגמרא:
ומאי קושיא? דילמא הכא נמי, היכא דאיתמר - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר.
עונה הגמרא – כפי שענתה כמה פעמים על הוכחות דומות – שאמנם רב מקבל את הכלל של רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון, אבל כל זה רק ב"סתם" כשאין סיבה אחרת, אבל אמורא רשאי להכריע באופן נקודתי וספציפי כשיטה מסיימת – כרבי שמעון בסוגייתנו.
5.1
בכל אופן ראוי לשאול: מדוע הגמרא מקשה כמה פעמים ומיישבת את אותו תרוץ, הרי המקשן ידע שכך הגמרא תתרץ! והרי ברור שהמקשן ידע שכך יהיה ההסבר, שהרי לשון הוא "הכא נמי"
6.
אולי יש לומר, שלא מצאו הסבר אחר, וכנראה יש לומר שבכל מקור שהגמרא הביאה היה אולי אפשר באמת למצוא משהו ייחודי שבגללו רב פסק כרבי שמעון [ואז הסיבה הנקודתית היתה גוברת על הכלל הכללי של הלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון]. ובאמת ניתן היה להסביר את הפסק של "רב" כרבי שמעון בגלל הכלל שהלכה בערוב כמיקל, ורבי שמעון מיקל לעומת רבי יהודה במשנה הנ"ל [ראה על כך ב"מתיבתא", על דף מו עמוד ב, הערה יח].
7.
המשך הגמרא:
אלא מהא, דתנן: המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל - אוסר לבני חצירות, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אינו אוסר.
רבי יוסי אומר: נכרי - אוסר, ישראל - אינו אוסר, מפני שאין דרך ישראל לבא בשבת.
רבי שמעון אומר: אפילו הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר - אינו אוסר, שכבר הסיח דעתו. ואמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כרבי שמעון.
ומאן פליג עליה - רבי יהודה.
והא אמרת רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה! –
ומאי קושיא? דלמא הכא נמי, היכא דאיתמר - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר.
גם במשנה הנ"ל מוזכר אותו מהלך כמו במקרה הקודם. אולם כאן קשה: הרי רבי יהודה ורבי שמעון חלוקים גם עם רבי מאיר ורבי יוסי ומדוע שהלכה תהיה דווקא כרבי שמעון או כרבי יהודה, ודווקא כאן היה ברור מלכתחילה שלרב כנראה יש סיבה ספציפית לפסוק כרבי שמעון – כי הוא המיקל ביותר והלכה כמיקל בעירוב ["מתיבתא", הערה ה].
8.
וראה ב"מתיבתא", הערה ו, שרבי יוסי הוא "מכריע" בין דעת רבי מאיר ודעת רבי יהודה, והיה צריך לפסוק כמותו על פי הכלל ש"הלכה כמכריע".
8.1
ובכלל, הרי למדנו שהכלל המרכזי הוא דווקא שהלכה כרבי יוסי.
8.2
אבל אולי כאשר ניתן לומר, שיש כאן ארבע מחלוקות [וזה לא ממש לפי פשט הסוגיה] הרי שאין כמי להכריע, למרות שיש שיטה לעיל שהלכה כרבי יוסי גם נגד חבריו. ולמרות הכל כוחו של "רב" להכריע ביגוד לכללים, ולכן פסק כרבי שמעון [וכפי שאמרנו – כנראה בגלל שהוא המיקל ביותר].
8.3
מכל הנ"ל הגמרא מוכיחה שעדיין יתכן שרב כן מקבל את כללי הפסיקה באופן עקרוני.
9.
המשך הגמרא:
אלא מהא, דתנן: וזהו שאמרו העני מערב ברגליו. רבי מאיר אומר: אנו אין לנו אלא עני. רבי יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר, לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר, שלא יצא ויערב ברגליו.
ומתני ליה רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה דרב: אחד עני ואחד עשיר.
ואמר ליה רב: סיים בה נמי: הלכה כרבי יהודה.
תרתי למה לי? והא אמרת רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה! –
כאן הגמרא שואלת [הפוך מהפעמים הקודמות]: אם רב מקבל את הכלל הכללי שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון מדוע היה צריך לפסוק כאן במפורש שהלכה כרבי יהודה [שאלת ייתור]!
10.
המשך הגמרא:
ומאי קושיא? דילמא רב לית ליה להני כללי! –
עונה הגמרא: יתכן באמת ש"רב" עצמו לא מקבל את כללי הפסיקה של רבי יוחנן אבל עדיין רבי יוחנן עצמו כן מקבלם. ובמחלוקת בין "רב" ו"רבי יוחנן" הלכה כרבי יוחנן [גם כשהם חלוקים כמי לפסוק]. ובאמת רבי יוחנן היה מסתמך כאן על הכללים והוא לא היה פוסק כאן פסיקה ספציפית. ראה ב"מתיבתא", הערה י, שבאמת הגמרא יכלה לומר כך גם בקושיות הקודמות, ש"רב" לא מקבל את כללי הפסיקה של רבי יוחנן, אלא שלא היה הכרח לומר כך.
11.
המשך הגמרא:
אלא מהא, דתנן:
היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו לה שלשה חדשים, וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים. אחד בתולות ואחד בעולות, אחד אלמנות ואחד גרושות, אחד ארוסות ואחד נשואות.
רבי יהודה אומר: נשואות - יתארסו, וארוסות - ינשאו, חוץ מארוסה שביהודה מפני שלבו גס בה.
רבי יוסי אומר: כל הנשים יתארסו, חוץ מן האלמנה, מפני האיבול. ואמרינן: רבי (אליעזר) +מסורת הש"ס: [אלעזר]+ לא על לבי מדרשא, אשכחיה לרבי אסי דהוה קאים. אמר ליה: מאי אמור בבי מדרשא? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.
כאן מובאת הוכחה שלא מדיני עירוב
במשנה לעיל רבי יוסי חולק על רבי מאיר ועל רבי יהודה ורבי יוחנן עצמו [בניגוד למשניות בכל הדף האחרון ש"רב" היה הפוסק] פוסק בפירוש כרבי וסי.
11.1
מכלל דיחידאה פליג עליה? –
הגמרא קובעת שמכיון שרבי יוחנן קבע הלכה כרבי יוסי משמע ש"תנא קמא" הוא דעה של תנא "יחיד" כי אם "תנא קמא" היה "רבים" הרי שאין הלכה כרבי יוסי נגד רבים ["סתם משנה"?]
12.
ויש לשאול כמה שאלות:
12.1
הרי רבי יוסי חולק גם על רבי יהודה ויוצא שבין כך רבי יוסי חולק על "תנא קמא" + "רבי יהודה" ויש כאן מצב של "יחיד ורבים", וכיצד רבי יוחנן פוסק כדעת "יחיד" - רבי יוסי?
12.2
ב"מתיבתא", הערה כ, עונה: אם אמנם "תנא קמא" היה רבים רבי יוחנן היה פוסק כמותם נגד רבי יוסי + רבי יהודה.
12.3
ונראה לומר:
א. יש הבדל בין "רבים" לבין שני חכמים. יתכן שהכלל של "יחיד ורבים – הלכה כרבים" תקף דווקא ל"רבים" ולא לשני חכמים יחד בלבד. הסיבה היא, שהמונח "רבים" כולל קבוצת חכמים שישבו יחד בדיון והכריעו את הדין - ולכן הלכה כמותם. ואילו כאשר שני חכמים מוזכרים במשנה הרי יתכן שכל אחד אמר את דינו בנפרד ולא יחד עם חברו אלא אם כן נאמר "רבי... ורבי... אומרים", שאז דין השנים יהיה באמת כדין "רבים". ובסוגייתנו משמע ש"תנא קמא" הוא קבוצת חכמים שישבה יחדיו בדיון וקבעה את הדין.
12.4
שאלה:הרי עד עכשיו - במהלך הסוגיה לעיל - נקבע התרוץ "היכא דאיתמר - איתמר, היכא דלא איתמר - לא איתמר", כלומר, שאמורא רשאי לקבוע הלכה בניגוד לכללים אם נראה לו כדעת תנא מסויים במקרה מסויים, אם כן גם כאן יכלה הגמרא לענות שרבי יוחנן קיבל את דעת רבי יוסי גם נגד רבים!
ב"מתיבתא", הערה כ עונה: שבאמת זה מה שהגמרא רוצה לברר כאן..
12.5
הרי הכלל הוא - לעיל ברשימת הכללים של רבי יוחנן - שהלכה כרבי יוסי "מחבריו", זאת אומרת גם נגד רבים, ומהי שאלת הגמרא?
12.6
ב"מתיבתא", הערה כ, עונה: תוס' [עירובין דף פג עמוד ב] גורס לעיל "הלכה כרבי יוסי מחברו" – כלומר רק נגד יחיד ולא נגד רבים. אבל בתוס' לעיל [עירובין דף מו עמוד ב] מסביר שדבר זה עצמו הוא מחלוקת אמוראים, ורבי יעקב בר אידי אמר בשם רבי יוחנן עצמו שהלכה כרבי יוסי רק נגד יחיד.
13.
המשך הגמרא:
אין, והתניא: הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה, או שהיתה לה כעס עם בעלה, או שהיה בעלה זקן או חולה, או שהיתה היא חולה עקרה זקנה קטנה ואיילונית ושאינה ראויה לילד, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין, המפלת לאחר מיתת בעלה - כולן צריכין להמתין שלשה חדשים, דברי רבי מאיר. רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד.
הגמרא מוכיחה מהברייתא [ראה ברש"י שהביטוי "והתניא" הוא בניחותא, כלומר, מובא כהוכחה ולא כקושיה. כבר הבאנו כמה פעמים ש"והתניא" – במילה אחת – מובא כקושיה, ואילו "והא תניא" – בשתי מילים – כהוכחה ובניחותא. וכאן אולי צריך להיות שינוי גירסא] שאמנם מי שחולק על רבי יוסי הוא רבי מאיר והוא זה ה"תנא קמא" במשנה לעיל.
13.1
ויש להעיר: מכאן מוכח שבדרך כלל "תנא קמא" איננו מזוהה כרבי מאיר, וגם אם נאמר ש"תנא קמא" נחשב כ"סתם משנה" הרי שאין הכוונה במקרה כזה שהוא גם "רבי מאיר".
14.
המשך קושיית הגמרא:
למה לי? והא אמרת רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי! –
מסיימת הגמרא את קושייתה: מדוע רבי יוחנן היה זקוק להכריע כרבי יוסי במפורש הרי רבי יוחנן קבע כבר את הכלל שהלכה כרבי יוסי נגד רבי מאיר וקביעתו הספציפית מיותרת [זוהי משמעות הביטוי "למה לי"].
15.
המשך הגמרא:
ומאי קושיא? דלמא לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל, דאמר: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו.
עונה הגמרא שבסוגייתנו יש נימוק נקודתי לפסוק כרבי מאיר, ועל כן - למרות הנ"ל - קבע רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי. וראה ברש"י [מובא גם ב"מתיבתא", הערה כו] שרבי יוחנן מסכים לקביעה שהלכה כרבי מאיר בגזרותיו, אלא שכאן הכריע כרבי יוסי מנימוק כלשהו באופן נקודתי.
16.
המשך הגמרא:
אלא מהא, דתניא: הולכין ליריד של נכרים ולוקחים מהן בהמה ועבדים ושפחות בתים שדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידן. ואם היה כהן - מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהן. וכשם שמטמא בחוצה לארץ כך מטמא בבית הקברות. בית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא: בבית הפרס, דרבנן. ומטמא לישא אשה וללמוד תורה.
אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל מוצא ללמוד - לא יטמא.
רבי יוסי אומר: אף בזמן שמוצא ללמוד נמי יטמא, לפי
[מסכת עירובין דף מז עמוד ב] שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד.
ואמר רבי יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אצל רבו לצידן ללמוד תורה.
ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.
ולמה לי? והא אמרת: רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי! –
גם כאן הגמרא מקשה מדוע רבי יוחנן קבע במפורש ובאופן ספציפי-נקודתי, שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה ["למה לי"], ולא הסתפק בכלל הכללי שהוא עצמו קבע שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה.
17.
המשך הגמרא:
עונה הגמרא:
אמר אביי: איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי - במתניתין, אבל בברייתא - אימא לא, קא משמע לן.
הגמרא עונה שרבי יוחנן בא לומר בפסיקתו בברייתא הנ"ל, שהכלל שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה תקף גם במחלוקתם בברייתא ולא רק במחלוקתם במשנה.
18.
ויש לשאול: מדוע יש להבדיל לכאורה בין משנה לברייתא לצורך זה? ראה ב"מתיבתא", הערה ה, מרש"י, שבברייתא יש חשש שמא שמות התנאים הפוכים! ונוסיף: שלא חוששים לשיבוש כללי במסירת ההלכות עצמם אלא רק בזיהוי האומרים.
ושם מוסיף, שכנראה מסורת המשנה נשמרה יותר טוב בגלל שרבים למדו אותה ובניגוד לברייתא. וראה שם, ב"מתיבתא" עוד לגבי כמה כללים שמודגש בהם שהם תקפים דווקא במשנה, כגון, הלכה כרשב"ג במשנתנו.
19.
הגמרא ענתה "קא משמע לן". זאת אומרת, שכללי הפסיקה בסוגייתנו תקפים גם לגבי מחלוקות תנאים בברייתא – כך משמע מהרא"ש. ראה ב"מתיבתא", הערה ו. ושם, מביא אפשרות לומר, שבאמת ה"קא משמע לן" בא לומר מדוע רבי יוחנן נצרך לפסוק במפורש כרבי יוסי, והסיבה היא, מפני, שהוא באמת סובר שהכללים לא תקפים בברייתא. יוצא, שיש מחלוקת פרשנים אם בסופו של דבר כללי הפסיקה שמוזכרים בסוגייתנו תקפים גם בברייתא או לא.
20.
וכאן נראה לומר חידוש: מי שסובר שכללי הפסיקה לא תקפים בברייתא, כנראה שהוא סובר שאין הסיבה מחמת חשש ל"שיבוש", אלא, מפני שאת הכללים באמת קבע "רבי יהודה הנשיא" [="רבי"] והוא קבע זאת - כעורך המשנה - רק במשנה. הסבר: אולי "רבי" ציטט וערך את דברי התנאים ואת שמם באופן שמתאים לכללי ההכרעה שהוא עצמו קבע במשנתו! כלומר, מדובר בפסיקותיו האישיות של "רבי" [וצריך להוסיף שמדובר ב"רבי" ובית דינו!]
21.
ומי שסובר שהכללים תקפים גם לגבי הברייתות סובר כנראה, שרבי יוחנן הוא זה שקבע את הכללים, והוא קבע אותם על פי "גודל" חכמת התנאים וסמכותם, וממילא אין הגיון שגדולת חכמתם תהיה שונה כשדבריהם מוזכרים בברייתא!
22.
המשך הגמרא:
אלא הכי קאמר: הני כללי לאו דברי הכל נינהו, דהא רב לית ליה הני כללי.
הגמרא מסכמת: רב משרשיא התכוון לומר שכללי הפסיקה בדף האחרון לא מקובלים על כל האמוראים, למשל על "רב", שראינו באחת הדוגמאות לעיל, שפסק כרבי יהודה נגד רבי מאיר ולא הסתמך על הכלל הכללי בעניין זה.
23.
ולמסקנה:
רי"ף מסכת עירובין דף יג עמוד א:
אף על גב דרב פליג עליה דרבי יוחנן בהני כללי קי"ל כרבי יוחנן ואפילו בברייתא:
24.
ויש להעיר: במה חלוקים רב ורבי יוחנן? נראה לי לומר כמה אפשרויות:
24.1
הם חלוקים מה קבע רבם – רבי יהודה הנשיא.
24.2
הם חלוקים אם יש משמעות לחכמת האדם שתחייב שהלכה כמותו תמיד ביחס לחכם מסויים.
24.3
הם חלוקים אם הולכים לפי הרוב. זאת אומרת, אם באמת מצאנו שבאופן ענייני ונקודתי בהרבה מאד מחלוקות ביניהם הלכה היא [למשל] כרבי יהודה נגד רבי מאיר, אזי נאמר, שיחייב שכך תהיה ההלכה גם בכל מחלוקת אחרת ביניהם.
25.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד צג, שלפי המסקנה יתכן שרבי יוחנן מסכים לדברי רב כשפסק באופן נקודתי בניגוד לכללים והגמרא אמרה שם "היכא דאיתמר איתמר", וגם כשרבי שמעון היקל בערובין. יוצא שגם רב וגם ריב"ל פסקו כרבי שמעון, ואע"פ שרבי יוחנן פסק כרבי יהודה הרי שאנו מכריעים לפי הרוב - ריב"ל ורב נגד רבי יוחנן.
[וגם שריב"ל היה רבו של רבי יוחנן"]
26.
הערות סיכום נוספות:
26.1
ראה ב"ילקוט ביאורים", עמוד צב, שמביא בשם ה"מרומי שדה" דבר מעניין שניתן להרחיבו. הוא אומר שההסבר [במהלך הסוגיה לעיל] לחלק בין משנה לברייתא הוא, שההכרעות בין התנאים היו לפי הכרעות נקודתיות בכל מחלוקותיהם, וזה ניתן היה לעשות במשניות שהיו ידועות לכולם אבל לא בברייתות [- ודומה לשיטת הרב אברמסקי לגבי מחלוקות רב ושמואל באיסורים ובדינים]. ולפי זה גם ניתן לומר שהכללים נאמרו רק בהלכות שהיו נוהגות בזמן התלמוד [ראה "ילקוט ביאורים", עמוד פה] כי רק הם נבדקו.
26.2
ידועה בש"ס גדולתו המיוחדת של רבי שמעון [ראה מסכת שבת דף לג עמוד ב] ומדוע כעיקרון אין הלכה כמותו? מובא בספר "בן יוחאי" שבמשניות נאמרו דברי רבי שמעון לפני כניסתו למערה, ולכן לא היה אז בשיא גדולתו, ולכן הוא לא נחשב אז "גדול" מרבי יהודה ומרבי יוסי.
26.2.1
ונראה לומר לפי האמור לעיל מדוע הגמרא חילקה מסברא [בשלב מסויים] בין משניות לברייתות. יתכן לומר שאף למסקנה - במה שנוגע לרבי שמעון - הרי שכן תהיה הלכה כמותו נגד רבי יהודה דווקא במחלוקתם בברייתא ולא במשנה, מפני שרבי שמעון בכמה ברייתות היה כבר "רשב"י" - בשיא גדולתו - אחרי צאתו מהמערה [אם נאמר שהרבה מדבריו בברייתות באמת נאמרו אחרי צאתו מהמערה] ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד פה
