הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "תניא כוותיה"; "הלכה כבתראי"; "הלכה בעירובין כמיקל"

עירובין  מה ע"א

וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. ואפילו טובא? והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא! - אמר רב יהודה אמר רב: שחוזרין בכלי זיין למקומן. ומאי קושיא? דילמא להציל שאני! - אלא, אי קשיא הא קשיא: דתנן, בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו, התקין רבן גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד אמרו, אלא אפילו חכמה הבאה לילד, והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה - הרי הן כאנשי העיר, ויש להן אלפים אמה לכל רוח. ותו לא? והא אמרת: כל היוצאין להציל חוזרין למקומן, אפילו טובא! - אמר רב [יהודה אמר רב]: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן. רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא; כאן - שנצחו ישראל את אומות העולם, כאן - שנצחו אומות העולם את עצמן. אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל - אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים - כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות - יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש - יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת.
 
1.
רא"ש מסכת עירובין פרק ד סימן ה:

ה כל היוצאין להציל חוזרין למקומן. ואפילו טובא והא אמרת רישא אלפים ותו לא.
אמר רב יהודה אמר רב חוזרין בכלי זיינן למקומן. כדתני' בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהם אויבים נכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו האויבים אחריהם דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין בכלי זיינן למקומן.
רב נחמן בר יצחק אמר כאן שנצחו ישראל את העובדי כוכבים וכאן שעובדי כוכבים נוצחים את עצמן.
וכתב ר"מ ז"ל דהלכתא כהנך תרי אוקימתא כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא וכרב יהודה דתניא כוותיה:

הרא"ש אומר ששני התרוצים בגמרא אינם חלוקים ביניהם וניתן לפסוק כשניהם.

2.
אבל הרא"ש לא מנמק שניתן לפסוק כשני התרוצים בגלל שאינם חלוקים, אלא נמוקיו הם:

2.1
הלכה כרב נחמן בר יצחק בגלל שהוא "בתראה" [כלומר, חי מאוחר לשאר האמוראים בסוגיה] והכלל הוא, "הלכה כבתראי".

2.2
הלכה גם כרב יהודה בשם רב מפני שיש ברייתא שתומכת בתרוצו. אמנם לא מוזכר כאן הניסוח של "תניא כוותיה" אלא של "כדתניא", זאת אומרת, שהאמורא מביא את הסיוע לדעתו, אבל הרא"ש עצמו מנסח זאת כ"תניא כוותיה".

2.2.1
מדבריו יוצא שאין סתירה בין שני כללי הפסיקה: "הלכה כבתראי"; הלכה כמי שיש "תניא כוותיה" לשיטתו.

3.
רמב"ם הלכות שבת פרק כז הלכה יז:

היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו ממקומו הרי זה חוזר למקומו וכאילו לא יצא,
וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו,
ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן. +/השגת הראב"ד/ הרי זה חוזר למקומו וכאלו לא יצא. א"א וכן כל מי שיצא באונס וארבע אמות שלו מובלעות יכנס כדאמרי נהרדעי (שם מא).+

מהרמב"ם משמע שפסק כדעת רב נחמן בר יצחק, אולם יש פרשנים על הרמב"ם שמשמע מהם, שהרמב"ם פסק כרא"ש:

4.
ידי אליהו הלכות שבת פרק כז הלכה יז:

[יז] וכל היוצאים להציל נפשות מיד גוים או מן הנהר יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומם ובכלי זיינן. משנה בפרק ג' דערובין מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח אם היה בתוך התחום כולו לא יצא שכל היוצאין להציל חוזרין למקומם
ובגמ' שקלו וטרו בה
ומסיק אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומם כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהם אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהם דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן.
הרי בפירוש שדבר זה היה תקנה של בי"ד של אותו הדור שאירע המאורע ההוא וגם בזאת השמיט רבינו להזכיר שדין זה היה תקנה
ובגמ' איכא תירוצא אחרינא לרב נחמן בר יצחק כאן שנצחו ישראל את אומות העולם כאן שנצחו אומות העולם את עצמן
וכתב הרא"ש ז"ל בשם ר"מ דהלכתא כהנך תרי אוקמתי
וכן דעת רבינו שכתב למקומם דהיינו אפי' טובא ובכלי זיינן ודע שרבינו עובדיה כתב בפירוש המשנה דהכי קאמר שכן מצינו קולא אחרת בכל היוצאין להציל הכי נמי הקלו עיין שם וניחא פירוש זה לשנוייא דרב יהודה אבל לשנוייא דרב נחמן לא דייק כלל אבל הנוסחא בכל המשניות שלפנינו היא וכל היוצאין להציל חוזרין למקומם ותנא מילי מילי קתני וכן היא הנוסחא בתוס'.

וראה בפרשנים הרחבה רבה בעניינים אלה: ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים נח-נט.

5.
ונראה לומר דבר חדש: כוונת הרא"ש היא, שאמנם שני ההסברים בגמרא כן סותרין זה לזה, אלא שבהלכות אלה הכלל הוא שיש להקל ["הלכה בעירובין כמיקל"], ולכן נקט הרא"ש להלכה את שני ההיתרים שעל פי שני ההסברים.

5.1
תוספת הסבר: לכן הרא"ש הסביר שיש לפסוק ככל אחד משני התרוצים על פי "כללי הכרעה", ומכיון שכך עדיף לא להכריע איזה מבין הכללים [מבין שני הכללים שהביא הרא"ש] הוא הקובע העיקרי, אלא פוסקים כשניהם - ולקולא [בגלל שבאמת אינם סותרים זה את זה]! [ומתאים לאמור לעיל בסעיף 2.2.1].

6.
הערה נוספת: בגמרא מובאת ברייתא שבה מסופר מדוע התירו לחזור עם כלי זיינן, בגלל מקרה שהיה. וראה בפרשנים שדנים האם זוהי הסיבה להיתר לחזור לביתם בשבת עם כלי המלחמה.

7.
ונראה להסביר בזה עניין עקרוני: פעמים רבות מובא בש"ס נימוק/סיבה לדין מסויים שתיקנו חכמים [מדובר על תקופת התנאים הקדומים], ולא תמיד הסיבה לתקנה משפיעה על הדין הסופי. כלומר, היתה סיבה ספציפית שבגללה חכמים קבעו מה שקבעו, אבל אחרי שהם קבעו את התקנה [לחזור עם כלי זיינן] הרי שאין יותר תלות דווקא בנימוקיהם, והדין ישאר כפי שנקבע, גם אם הגורמים לדין כבר לא מתקיימים בפועל! [כי אולי הנימוק האמיתי לתקנה נסתר מעינינו ולא היה רק בגלל הנימוק שמפורש בברייתא]. ניתן לבסס זאת על העיקרון של "סמכות חכמים".