הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "הלכה כרב ששת באיסורים"
עירובין לט ע"ב - מ ע"א
ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא, דאתציד ביום טוב ראשון של גליות, ואשתחיט ביום טוב שני, רב נחמן ורב חסדא אכלו, רב ששת לא אכל. אמר רב נחמן: מאי אעביד ליה לרב ששת דלא אכיל בישרא דטביא? - אמר ליה רב ששת: והיכי איכול? דתני איסי, ואמרי לה איסי תני: וכן היה רבי יוסי אוסר שני ימים טובים של גליות! - אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא הכי קאמר: וכן היה רבי יוסי אוסר בשני ימים טובים של ראש השנה בגולה. - אי הכי של גליות? בגולה מיבעי ליה! אמר רבי אסי: ומאי קושיא? דילמא הכי קאמר: וכן היה רבי יוסי עושה איסור שני ימים טובים של גליות, כשני ימים טובים של ראש השנה לרבנן דשרו. אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל, אמר ליה: תני מר מידי בקדושות? - אמר ליה, תנינא; מודה רבי יוסי בשני ימים טובים של גליות. אמר ליה: אי משכחת להו - לא תימא להו ולא מידי. אמר רב אשי: לדידי אמר לי אמימר: ההוא בר טביא לאו איתצודי איתציד,
אלא מחוץ לתחום אתא. מאן דאכל סבר: הבא בשביל ישראל זה - מותר לישראל אחר. ומאן דלא אכל סבר: כל דאתי לבי ריש גלותא - אדעתא דכולהו רבנן אתי. והא אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל ואמר ליה! - לא היו דברים מעולם.
1.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ב הלכה י:
גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב אם יש מאותו המין ח במחובר לקרקע או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו, אפילו הדס וכיוצא בו אינו מריח בו לערב עד שימתין בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע או שהיתה צורתו ט מוכחת עליו שמאתמול נעקר או נצוד אם הביאו מתוך התחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום הרי זה אסור, י והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר כ לישראל אחר.
2.
הגהות מיימוניות הלכות יום טוב פרק ב הלכה י:
[י] אפילו לבני ביתו אסור כדמוכח פ' בכל מערבין גבי ההוא בר טביא דרב ששת לא אכל וקאמר טעמא דכל דאתי מבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן קאתי וכוותיה דרב ששת ק"ל ולא כרב חסדא ורב נחמן דאכול, ע"כ:
בסוגייתנו יש מחלוקת בין רב נחמן וחסדא נגד רב ששת, אם גוי הביא דבר מאכל מחוץ לתחום עבור יהודי [ריש גלותא] אסור אף ליהודי אחר. והרמב"ם פוסק כרב ששת נגד רב נחמן ורב חסדא.
3.
תוס' מרחיב בכמה כללי פסיקה:
תוספות מסכת עירובין דף מ עמוד א:
אדעתא דכולהו רבנן קאתו - נראה לריצב"א דהכי הלכתא דקיימא לן כרב ששת כלפי רב נחמן באיסורי
וכלפי רב חסדא נמי הלכתא כוותיה שהיה גדול ממנו כדאשכחן בכמה דוכתי בעי רב חסדא מרב ששת
התוס' מכריע כרב ששת בסוגייתנו על סמך כמה כללים מצטברים:
3.1
יש כלל שהלכה כרב ששת נגד רב נחמן באיסורים.
3.2
הלכה כרב ששת נגד רב חסדא בגלל שהיה "גדול ממנו".
3.2.1
ויש לשאול: מדוע לא נאמר שהלכה כרב חסדא נגד רב ששת מפני שרב חסדא הוא "בתראי" כלפי רב ששת, והכלל הוא, ש"הלכה כבתראי", אלא אם נאמר שכלל זה חל רק מתקופת אביי ורבא ואילך.
3.2.2
כמו כן יש לומר, שתוס' מתכוון לומר שרב ששת - גם אם לא היה קודם בזמן לרב חסדא - היה גדול ממנו בחכמה ולכן הלכה צריכה להיות כמותו.
3.3
תוס' מוכיח שרב ששת היה "גדול" מרב חסדא מהעובדה שבש"ס מצינו [כמה פעמים?] שרב חסדא שאל שאלות מרב ששת. ההנחה של תוס' היא, ש"גדול" לא שואל "בעיא" ממי שאינו "גדול" כמותו.
4.
המשך דברי תוס':
ובפ' הדר (לקמן עירובין ד' סז.) נמי אמר רב חסדא ורב ששת כי הוו פגעו אהדדי רב חסדא מירתע שפוותיה ממתני' דרב ששת ורב ששת מירתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא
היחס בין רב ששת ורב חסדא היה כזה שרב ששת היה יותר "בקיא" ורב חסדא היה יותר "מפלפל".
5.
המשך דברי תוס':
ואמר בסוף הוריות (ד' יד.) סיני ועוקר הרים סיני עדיף דהכל צריכין למרי חיטיא הלכך דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל אסור לכל בני ביתו לאכול דאדעתא דכולהו קאתי.
התוס' מוכיח מהגמרא במסכת הוריות ש"סיני" עדיף, כלומר מי שבקיא עדיף על "עוקר הרים" [="פלפלן"], ולכן יוצא שרב ששת "גדול" יותר מרב חסדא. למעשה צריך במקום "גדול" לומר "חשוב", כלומר, לצורך פסיקה יש צורך יותר ב"גדול" שהוא בקי מאשר ב"גדול" שהוא חריף שכל ופלפלן!
[הערה: זוהי שאלה חשובה לדרכי לימוד תורה. והאם היא אקטואלית גם לימינו?]
6.
לאור כל הנ"ל התוס' פוסק כרב ששת.
7.
תוס' מנתח כיצד הלכה כרב ששת לחוד כנגד רב נחמן, ולחוד כנגד רב חסדא, ועל כך יש חולקים ואומרים שיש כאן הלכה כרבים - רב נחמן ורב חסדא - נגד יחיד - רב ששת. כלומר, מחלוקת עקרונית האם דנים כרבים נגד יחיד גם אם כל אחד מהיחיד אין הלכה כמותו נגד היחיד הבודד!
8.
שאלה נוספת ברקע הדברים: מי קבע שהלכה כרב ששת באיסורים [גם נגד רב נחמן]? האם זוהי הכרעה "מאוחרת" או שכבר נקבעה בתקופת רב ששת עצמו.
9
על רב נחמן ורב ששת ראה:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל קסב:
הלכה כרב ששת באיסורי, לא מצינו כלל זה בכל התלמוד ומצאתי שהוא מדברי הגאונים כמ"ש התוס' בחדושי ברכות כ"י וז"ל שם בפרק כיצד מברכין וקי"ל מכח הקבלה דרב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי ונהירנא שכ"כ הגאונים בחידושי תענית כ"י וכן מצאתי תו בהג"א פ"ק דחולין שבסדר תנאים ואמוראים פסקו הלכה כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי הוא מפסק הגאונים ע"ש ועיין תוס' פרק בכל מערבין דף ל"ב א' ד"ה רב ששת שכתבו הר"ר שמעון מפולירדא פוסק כרב ששת דבה"ג פוסק דהלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי ע"כ וכן תמצא להרא"ש שם ובפרק משילין סי' י"ב ובפרק לולב וערבה ס"ס א' ובפרק הזהב דף מ"ז וע"ע בהרב המגיד פח"י מהלכות שבת שכתב דפסק כרב ששת משום דלא אמרו הלכתא כרב נחמן אלא בדיני ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת יש לתמוה על רוב בקיאותו של מוהר"ש אלגאזי שבהליכות אלי כלל שפ"ז הקשה על הש"ס דתענית דלמה ליה למפסק הלכתא כרב ששת בתר דידעינן דהלכה כוותיה באיסורי נגד רב נחמן וקושיא זו איני מכיר דידיעה זו מנין כיון שלא הוזכר כלל זה בכל הש"ס כמדובר:
הוא קובע שהכלל שהלכה כרב ששת באיסורים נקבע בתקופת הגאונים ולכן אין זו קושיה מדוע הגמרא זקוקה לפעמים להכריע במפורש כרב ששת באיסורים, שהרי בזמן הגמרא כלל זה לא היה ידוע!
