הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מותר לעשות עבירה קטנה כדי להציל אחר מעבירה גדולה יותר?
עירובין לב ע"ב
כידוע, כל ישראל ערבים זה בזה. כדי להציל את חייו של חבר, אדם מוכן גם לסכן את חייו במידה מסויימת. השאלה היא כמה מוכן אדם לסכן באופן רוחני בשביל חברו. שמעתי פעם הסבר על המושג 'מסירות נפש', שאדם מוכן לא רק למסור את גופו, אלא גם את נפשו. גם את העולם הבא שלו אדם מוכן לסכן בשביל מטרה חשובה מספיק.
עד כמה אדם מחוייב להפסיד כדי לעזור לחברו? -בשיעור זה נדון על המישור הרוחני, ולא על המישור הגשמי. האם אדם מצווה לעשות איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר? לשאלה זו יש הרבה השלכות מעשיות מאוד: האם נכון להיכנס לפאב שיש בו ריקודים מעורבים ונשים לא צנועות כדי לנסות לקרב אנשים ליהדות? האם נכון לחיות בחו"ל כדי לנסות להביא עולים לארץ ישראל? האם נכון לתת הכשר למסעדות הפתוחות בשבת כדי להציל אנשים מאכילת נבלות וטרפות? האם לקבל אשה לגיור למרות שאנחנו יודעים שהיא מתגיירת לשם אישות, וחכמים אמרו שלא לגייר לשם אישות, אך אם לא נגייר אותה יש חשש שבעלה יחיה עמה באיסור?
בכל השאלות האלה יכול אדם לומר: אני אחראי לנפשי. אני לא רוצה לעשות אפילו עבירה קלה בשביל אדם אחר. אך מצד שני, כולנו ערבים זה בזה, וחטאיו של האחר נזקפים לכל העם. כשאדם נופל על הרצפה הוא מושיט את ידיו קדימה כדי למנוע מהראש לקבל מכה. היד מכניסה את עצמה למצב של סכנה כדי להציל את הראש מסכנה גדולה יותר, שתשפיע אח"כ גם על היד. אמנם בכך היד תיפגע, אך היא מוכנה לכך כי היא מבינה שבסופו של דבר מדובר באותו גוף. האם אין הדבר כך גם לגבי עם ישראל?
בגמרא מובא כך:
1. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף לב
האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי, ומעשרן ודאי. מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי, ומעשרן דמאי. במה דברים אמורים - בעם הארץ, אבל בחבר - אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במה דברים אמורים - בעם הארץ, אבל בחבר - אינו אוכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף...
אמר רבינא: רישא בעם הארץ שאמר לחבר, סיפא בחבר שאמר לעם הארץ וחבר אחר שומעו. רבי סבר: אותו חבר אוכל ואינו צריך לעשר, דודאי עישורי מעשר ההוא חבר קמא עילויה. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יאכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ואמר ליה רבי: מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ואל יאכילו עמי הארץ טבלים. במאי קמיפלגי? - רבי סבר: ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד.
ישנו איסור מדרבנן להפריש תרומות ומעשרות מפירות שאינם נמצאים צמוד לפירות שעליהם מפרישים. כאן מדובר בחבר שאמר לעם הארץ למלא סל מפירות תאנתו, וסביר להניח שהוא ילך הביתה ויאכל את הפירות ללא הפרשת תרומות ומעשרות, שהרי עם הארץ ע"פ רוב לא יודע להפריש תרומות ומעשרות. מה יעשה בעל האילן?
לפי דעת רבי, הוא יעדיף לעבור על איסור דרבנן ולהפריש מהפירות שיש לו בביתו, אע"פ שאינם מן המוקף, כדי למנוע מעם הארץ לאכול פירות טבל. אך לפי דעת רשב"ג, הוא לא יעבור אפילו על האיסור הקל של הפרשת תרומות ומעשרות שלא מן המוקף, אפילו שבכך ייגרם לאדם אחר לעבור על איסור תורה של אכילת טבל. מכיון שההלכה היא כרבי, ניתן להוכיח מפה, לכאורה, שאדם מוכן לעבור על איסור קל, כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר.
ראיה נוספת ניתן להביא מהדיון לגבי עבד או שפחה שהיו שייכים לשני שותפים, ושותף אחד שחרר אותם. וכך אומרת הגמרא:
2. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לח
ההיא אמתא דהות בפומבדיתא דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא, אמר אביי: אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל "כל המשחרר עבדו עובר בעשה", הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא.
רבינא אמר: כי הא מודה רב יהודה, משום מילתא דאיסורא. ואביי, משום איסורא לא? האמר רב חנינא בר רב קטינא אמר ר' יצחק: מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה ועשאה בת חורין, ואמר רב נחמן בר יצחק: מנהג הפקר נהגו בה! הכי השתא, התם לא לעבד חזיא ולא לבן חורין חזיא, הכא אפשר דמיחד לה לעבדיה ומנטר לה.
מוכח, אם כן, שכדי להציל את השפחה הזו, שחציה בת חורין, (או אולי את האנשים שנהגו בה מנהג הפקר) הסכימו הפוסקים לעבור על איסור תורה של האדון, שאסור לו לשחרר את שפחתו. אמנם לגבי שפחה רגילה לא התירו לעשות כן כי אפשר למנוע את העבירה, אך כשאי אפשר למנוע את העבירה התירו לאדון לעבור עבירה קלה יותר!
אך בניגוד לשתי הראיות הללו, ישנה סוגיה בתחילת מסכת שבת שממנה מוכח שאין אומרים לאדם שיחטא כדי להציל את חברו, אפילו כשמדובר בחטא קטן והצלה גדולה. המדובר הוא באדם שהדביק פת בתנור. בטרם נאפתה הפת - עוד לא נעשה פה איסור תורה. אך ברגע שהפת תיאפה, יתברר שהאדם שהדביק אותה עבר על איסור תורה. מצד שני, חכמים אסרו על רדיית פת בשבת - אפילו פת שהיתה בתנור מערב שבת ונאפתה, אין להוציא אותה בשבת כי זה עובדין דחול. השאלה היא האם מותר לאדם אחר להוציא את הפת הזו בטרם תיאפה, כדי להציל את מי שהדביק אותה שלא יעבור על איסור תורה. וכך אומרת הגמרא:
3. תלמוד בבלי מסכת שבת דף ד עמוד א
גופא, בעי רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו? - אמר ליה רב אחא בר אביי לרבינא: היכי דמי? אילימא בשוגג ולא אידכר ליה - למאן התירו? ואלא לאו - דאיהדר ואידכר - מי מחייב? והתנן: כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה! אלא במזיד - קודם שיבא לידי איסור סקילה מיבעי ליה! - אמר רב שילא: לעולם בשוגג, ולמאן התירו - לאחרים. מתקיף לה רב ששת: וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך? - אלא אמר רב אשי: לעולם במזיד, ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה. רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא: אמר רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה.
את הסתירה לכאורה בין שני המקורות הללו ראו כל הפוסקים. הראשונים שהעירו על כך הם בעלי התוספות, שניסו ליישב את הסתירה בשני אופנים שונים:
4. תוספות מסכת שבת דף ד עמוד א ד"ה וכי אומרים
וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך - והא דאמר "רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה", התם כדי שלא יאכל עם הארץ טבל על ידו, דאמר ליה 'מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי'. אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לו חטא אפילו איסור קל, שלא יבא חבירו לידי איסור חמור...
והא דתנן בהשולח מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע"ג דבהאי פירקא א"ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר' אליעזר שנכנס לבית המדרש ולא מצא שם עשרה ושחרר את עבדו להשלימו לעשרה מצוה דרבים שאני.
ועוד יש לומר דדוקא היכא דפשע קאמר "וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך"... וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה, משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים.
שני תירוצים, אם כן, הביא התוספות, ויש נפקא מינה גדולה ביניהם:
1. בכל מקום שאדם אשם קצת בחטא של חברו, הוא אכן צריך לעבור איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר. בנוסף על כך, גם כשמדובר באיסור מאוד גדול, יהיה מותר לעבור על האיסור.
2. בכל מקום שהחוטא פושע, אין לעבור על איסור להצילו. אך אם הוא שוגג או אנוס או שאינו יודע את ההלכה, יש לעבור על איסור קל כדי להצילו.
הריטב"א, לעומת זאת, מביא דרך נוספת ליישב את הסתירה: בכל מקרה אין אומרים לאדם לחטוא כדי להציל את חברו, אך יש אנשים שעושים כן על דעת עצמם, כמו הללו שמפרישים שלא מן המוקף כדי שעם הארץ לא יאכל טבל.
5. ריטב"א (ר' יום טוב אשבילי, המאה ה-13, ספרד) שבת ד,א ד"ה וכי אומרים
וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך. וקשה לי הא דאמרינן בפרק בכל מערבין אליבא דרבי, והלכתא כותיה, "ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא לתרום שלא מן המוקף, ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה לאכול טבל". ויש לתרץ דלא דמו כלל, חדא דהתם עביד איסורא על ידו, שאומר לו לך ולקוט תאנים מתאנתי, ושמא עם הארץ סומך עליו שלא לעשרם, ועוד דהתם למיפטריה מאיסור טבל שהוא במיתה והכא אינו אלא לפטרו ממון דקרבן, ועוד התם עביד מדנפשיה והכא אמרינן שאין אומרים לו כן.
ומה לגבי השפחה? - הרי שם אמרנו שכופים את רבו לשחרר אותה! על כך עונה הרשב"א, שלגבי שפחה שחציה בת חורין, שכולם מודים שכופים את רבו לשחררה, התשובה היא פשוטה: כיון שהיא חציה בת חורין בין כה וכה, אולי זה לא נחשב כעובר על האיסור, כי בכל מקרה אי אפשר לקיים בה את 'לעולם בהם תעבודו'. לגבי שפחה שעשו בה איסורים, שרבינא אמר שגם במקרה כזה כופים את רבו לשחררה, הרי זה בגלל שמדובר בעבירה של רבים:
6. רשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) שבת ד,א ד"ה וכי אומרים
ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית בהו משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו, וההיא אמתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא, משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה וכפוהו.
דוגמא נוספת שבה עולה שאלה דומה היא העניין של הקרבת קרבן לאחר תמיד של בין הערביים. כך נאמר בגמרא:
7. תלמוד בבלי פסחים נט, א
תנו רבנן: אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד, שנאמר בה "בבקר בבקר". ויוקדם קטרת, דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" דכתיב "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר", לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד. ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת, ונרות, ופסח, ומחוסר כפורים בערב הפסח שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב... יבא עשה דפסח שיש בו כרת, וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת.
8. רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) שבת דף ד, א ד"ה וכי אומרים
וקשיא להו הא אמרינן בפסחים שהכהן עובר על עשה דהשלמה ומקריב קרבן מחוסר כפורים בערבי פסחים כדי שלא יבא חברו לידי איסור כרת, ואיכא למימר שאני כהנים דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא והוא אינו יכול לזכות מעצמו, וא"נ שאני הדביק פת בתנור בשוגג דלאו איסור הוא שאפשר לו להתכפר בחטאת ואין רדייתה אלא זכות לו שיפטר מקרבן, כנ"ל.
הרשב"א, נאמן לשיטתו, אף פסק כן במקרה קשה שהובא לפניו:
9. שו"ת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) חלק ז סימן רסז
אשה שהוציאוה מביתה בשבת בחזקה על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל. אם מותר לשלוח בעד אביה שהוא בעיר אחרת בשבת ואפילו חוץ לשלש פרסאות למאן דסבירא ליה דתחום שלש פרסאות דאורייתא ואפילו להביא בידו חותם מצד המלכות מי הוי כספק נפשות ולהקל או לא. והשיב שהדבר צריך תלמוד ומכל מקום כך דעתי נוטה שאסור לפי שאין דוחין את השבת על הצלה מן העבירות שאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך ואפי' איסורא זוטא לא שרי כדי להציל את חברו מאיסורא רבה
פסק זה מובן רק אם אנחנו מבינים שבשפחה שחציה בת חורין התירו רק בגלל שבין כה וכה אין פה שפחה. אם אנחנו מסבירים בשפחה שהסיבה שהתירו היא בגלל שזו מצוה גדולה, הרי אין לך מצוה גדולה מזו שרוצים להצילה משמד! וכמובן שהילדה גם לא פשעה בזה שלקחו אותה, ולכן אין הסיפור שלה דומה לרדיית הפת.
ואכן, הבית יוסף חולק על הרשב"א:
10. בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, ישראל) אורח חיים סימן שו
והשתא אם לתירוצא דמצוה רבה הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתשתמד ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע הכא נמי לא פשעה והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי ומצוה נמי איכא ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה כדאשכחן במי שחציו עבד שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פריה ורביה כי רבה היא ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי.
אבל מצד שני, כתב הרמ"א דברים שנראים הפוכים:
11. רמ"א (ר' משה איסרליש, המאה ה-16, פולין) או"ח סימן שכח סעיף י
מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו
הסבירו האחרונים שאין פה סתירה: כאן מדובר רק בעבירה אחת שרוצים לאונסו לעבור עליה, ולכן אין לחלל שבת בשביל להצילו מאותה עבירה, ואילו בסימן שו מדובר שרוצים להמיר את דתה של הילדה, ולכן מצוה להצילה. הסבר אחר מביא המג"א, ששם רוצים לאנוס אדם לעשות עבירה, ומי שעושה עבירה לאונסו אינו חמור כל כך, ולכן אם אדם יחלל שבת כדי להצילו - הוא עושה עבירה חמורה יותר מזה שהוא רוצה להציל.
שאלה מעניינת נשאל הרב דוד פרדו שחי לפני כמאתיים חמישים שנה בונציה ובא"י:
12. שו"ת מכתם לדוד (ר' דוד פארדו, המאה ה-19, איטליה) חלק או"ח סימן ו
שאלה: קהל שלא נמצא להם אלא אתרוג אחד בימי החג אבל לולבים אית להו טובא. ובקהלה אחרת הסמוכה להם מהלך ארבעים שעות בקרוב לא נמצא בידם אתרוג כלל. והנה בתוך ימי החג שלחו בני קהלה זו שליח מיוחד לקהלה ההיא להתחנן אליהם בכמה תחינות דמאחר שעליהם היו סמוכין שישלחו להם אתרוג כדרכם שבכל שנה היו שולחין ומוכרים להם כל המינין, אלא דהאידנא לא יכלו לשלוח מטעם האמור דלא הו"ל אלא אתרוג חד, השתא מיהא הואיל שכבר קיימו הם עיקר המצוה מן התורה שהיא ביום ראשון וגם קצת ימים אחרים, מעתה שיזכו גם לאחיהם עמהם וישלחוהו אליהם שלא יהיו נעדרים מהמצוה לגמרי, ולפחות שיוכלו לברך ולומר זמן ביום אחרון של חג. והנה נולד מחלוקת בין בעלי תריסין שבעיר הזאת אלו האומרים לשלחו ואלו אומרים שלא לשלחו ומספק לא נשלח. הנה עתה נכספה וגם כלתה נפשי לדעת עיקר הדין בזה יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
...אבל היכא דלא פשע כגון כל הני דאמרן דהוי אנוס שרי ממנו יש ללמוד בנידון דידן דכיון דאותו הקהל לא פשעו אלא אנוסים היו דמאי הו"ל למעבד הא כבר כתבו לכל הערים אשר סביבותיהם ולא שלחו להם א"כ בכהאי גוונא אינו בכלל ההיא דאין אומרים לאדם חטא כו' אלא אדרבא ה"ז בכלל ניחא ליה לחבר כו'.
...מעתה ה"נ דבר שהשכל מחייב דלגבי הני דאכתי לא קיימו המצוה כלל מיקרי מצוה רבה ולאחריני שכבר קיימו העיקר מיקרי זוטא לגבי אינך אע"ג דלתרוייהו אינה אלא מצוה דרבנן. א"כ ודאי נימא ניחא להו להני דליבטלו אינהו ממצוה זוטא לזכות לאחריני למצוה רבה דהויא לדידהו כעין דאורייתא דלתשלומין דיומא קמא קמכווני. ואף ע"ג דלא מצינו לה תשלומין מדינא, מ"מ לדידהו כיון דלא הוה אפשר להו מקמי הכי דומה כעין דאורייתא, ותדע דמברכין זמן.
...ומה גם עתה דאנן לא אמרינן דבני קהלה זו שיש בידם האתרוג יבטלו הם לגמרי מהתקנה דתקינו רבנן לזכר למקדש שהרי אף אם שולחי' האתרוג הרי לולבי' יש להם הרבה ויכולים לקיים זכר למקדש על ידי ג' מינים שהרי כתב הרא"ש בשם הראב"ד ומביאו מרן /באו"ח/ בסימן תרנ"א דבמקום שיש שם לולב ולא אתרוג אע"פ שמעכבין זא"ז ואין מברכין על הלולב בלא אתרוג אפ"ה מצוה ליטול את הלול' לבדו בלא אתרוג לזכר בעלמא ע"ש וכ"פ מרן בספר הקצר שם. א"כ כיון דאמר מר דלולב בלא אתרוג שפיר מקרי זכר ומצוה קעביד כשנוטל הלולב לבדו א"כ אי משדרי האתרוג לא מיקרו בהו דוחין את המצוה לגמרי.
וליכא למימר א"כ אדרבא הנח סברא זו לאותם של הקהל האחר דלשדרו להו לולב אחד בלבד דסגי להו לזכר בעלמ' ולענין האתרוג נימא אין דוחין נפש מפני נפש ליתא דא"כ אין יכולים לברך ולומר זמן והדרי' למאי דאמרן דהויא לגבי דידהו מצוה רבה ובודאי דניחא להו להני דלבטלו ממקצת מצוה זוטא דהכי הויא לגבי הני שכבר ברכו בזמנו וקיימו עיקר המצוה כי היכי דליקיימו הנהו מצוה רבה דהכי הויא לגבי דידהו.
...ומלבד כל האמור יש תוספת חיובא בפרטות לבני קהל זה לשלוח לאחיהם טפי מכל שאר קהלות להיות דאינהו הוו גרמא בנזיקין של אלו דעלייהו הוו סמכי שזה היה דרכם שהיו שולחים להם בכל שנה ושנה
הדיון פה נסוב בין השאר על הסברא של 'וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך'. ואמנם כאן מדובר באותה רמה של מצוה, שהרי היום הראשון של החג כבר עבר, אבל מכיון שהללו לא זכו עדיין כלל לקיים את המצוה - בשבילם המצוה גדולה יותר, והם גם יברכו שהחיינו כשיגיע אליהם האתרוג. הרב פרדו מסיק שעליהם לשלוח את האתרוג, והוא גם מצרף את העובדה שהם סמכו עליהם מלכתחילה, וזה דומה לחבר ששולח אדם ללקט תאנים מהאילן שלו. כמו כן הוא אומר שאת מצוות נטילת הלולב לאותו יום כבר קיימו, ואילו עכשיו חלה עליהם מצוה של גמילות חסדים, ועליהם לקיים אותה מיד. אבל רבני איטליה האחרים פסקו שאין לשלוח.
דוגמא נוספת שבה עלתה שאלה דומה היא בתשובתו של ר' משה פיינשטיין לרב שנשאל אם עליו לערוך חופה לאשה שהוא יודע שאסורה עליו, אבל אם הוא לא יעשה זאת האיסור יהיה הרבה יותר חמור. כאן, יש לציין, לפי שני ההסברים של התוספות התשובה אמורה להיות שלילית: הזוג הזה פשע, ואין זה באשמתו של הרב. ובכל זאת הסיק הרב פיינשטיין שהרב יכול לערוך להם חופה:
13. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) אה"ע ג סימן נ
הנה בדבר האשה שניסת בערכאות קודם שנתגרשה בגט פטורין כדת, והשתדל כתר"ה אשר בעלה הראשון יתן גט ושהאשה תקבל הגט, דבר גדול עשה כתר"ה לסלק איסור א"א ממנה שבשביל זה אנדרלמוסיא בא לעולם כפרש"י בחומש ריש פ' נח אף שישאר עליה איסור סוטה לבועל אף אם היא כבר אינה ראויה להוליד בנים, ואם היא ראויה לבנים הרי הציל מממזרות שזהו ודאי תקנה לכל ישראל שהרי הממזרים ינשאו לכשרים בידיעה ושלא בידיעה ויתרבו ממזרים ח"ו. ומה שהביא כתר"ה מספר שואל ומשיב ח"א סימן ה' שכתב בעובדא כזו שלא יזדקקו ב"ד לסדר לה גט משום שיש לחוש שיחשוב הבועל שהותרה גם לו, אינו כלום מכמה טעמים. חדא, דאיזה קלקול יש להיות בטעות הרשע הבועל במה שיחשוב שהותרה לו, הא אף שיודע שהיא אסורה לו באיסור חמור דא"א אינו חש לזה ולא היה פורש ממנה אף כשלא תתגרש...
...ואני מסופק באשה שיודעת שאסורה להבועל ותאמר שאם לא יסדר לה הרב קידושין אחר שתקבל הגט עם הבועל שניסת לו כבר בערכאות לא תקבל את הגט ותדור עמו בלא גט, שאולי כדי לסלק ממזרות ואיסור א"א יהיה הרב מותר לסדר הקידושין בהודעה להם שהיא אסורה לו ורק שהקידושין תופסין ולא יהיו הבנים ממזרים. דאף שמדין שרשאי לעבור על איסורא זוטא כדי שלא יעשו איסורא רבא אין להתיר לשני תירוצי התוס' שבת דף ד' ד"ה וכי, דהא איסור החמור לא נעשה על ידו וגם שפשעו, מ"מ הא סדור הקידושין אינו בעצם איסור מאחר דגם בלא קידושין הרי דרין בחשיבות נישואין דע"י הערכאות ולא יפרשו זה מזו כשלא ירצו לסדר קידושין לא רק בשביל איסור סוטה אלא גם מאיסור א"א הא אין פורשין... אבל להתעסק במעשה האיסור כו"ע מודו שאין להתעסק אף להציל מחטא אחד, אבל כיון שיסולק בזה שיזדקק לסדר הקידושין איסור החמור דא"א דבא מזה אנדרלמוסיא, וכ"ש כשיסולק בזה ריבוי ממזרות אפשר שיש להזדקק כיון שהוא לתקון העולם.
וגם לתירוץ השני בתוס' שבת שם ותוס' גיטין דף מ"א דבחציה שפחה וחציה בת חורין שכפו את רבה לשחררה משום דנהגו בה מנהג הפקר אף שהם פושעים הוא משום דהוא כמצוה דרבים מחמת דרבים נכשלו בה אף שכל הרבים שנכשלו הם פושעים, ועיין בהגר"א או"ח סוף סימן ש"ו שמשמע שסובר כתירוץ זה דתוס' להלכה, כ"ש שבשביל שלא ירבו ממזרים בישראל ובשביל שלא תהא אנדרלמוסיא בעולם שהוא צורך הרבים דכשרים וצדיקים וגם הוא כצורך של כל ישראל שהיה שייך להתיר איסורא זוטא אף אם היה הסדור קידושין מעשה איסור, וכ"ש שאינו מעשה איסור כדלעיל. וכן היה נוטה הדעת ולמעשה צ"ע. והנני ידידו, משה פיינשטיין
