גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתנ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת עירובין
דף לב ע"א
האם במצות משלוח מנות סומכים על 'חזקה שליח עושה שליחותו'?
כלל נקוט הוא ש'חזקה שליח עושה שליחותו', ומחמת כלל זה אמרו (גיטין סד.): "האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם, ומת שלוחו, אסור בכל הנשים שבעולם, חזקה שליח עושה שליחותו", והיינו, מחשש שהשליח עשה את שליחותו, וכיון שאינו יודע איזו אשה קידש, נאסר המשלח בכל הנשים שבעולם, כי שמא זו היא קרובת ארוסתו שקידש השליח. ואילו בסוגייתנו (לב, א) נחלקו רב נחמן ורב ששת, אם סומכים על חזקה זו גם להקל, דרב נחמן אמר - בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו, דשמא נתעצל השליח, והרי הוא ספק עושה ספק אינו עושה, ולפיכך רק להחמיר אומרים חזקה זו אבל לא להקל, ובשל סופרים אומרים חזקה שליח עושה שליחותו, שאפילו אם לא עשה שליחותו אין האיסור חמור (רש"י ד"ה בשל סופרים), ורב ששת אמר, אחד זה ואחד זה - חזקה שליח עושה שליחותו.
ענין זה נדון בסוגייתנו לגבי עירובי תחומין שהוא מדרבנן, שסומכים על שליח שהניח את העירוב, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תט ס"ח). אכן בשל תורה, נקטו רוב הפוסקים כרב נחמן, דאין חזקה עושה שליחותו לקולא (עי' תוס' ד"ה רב ששת בשם ר"ת; רמב"ם פ"ד מהל' תרומות ה"ו ובמהר"י קורקוס שם; שו"ע יו"ד סי' שלא סל"ב; שעה"צ סי' תט סקמ"ד). ויש פוסקים שבמקום שאם יסמוך עליו המשלח יבוא לידי עבירה אם לא יעשה שליחותו, סומכים על חזקה זו אף להקל - גם בשל תורה, כי קיי"ל במחלוקת זו כרב ששת, וגם הוא שסומך על חזקה זו בשל תורה, לא אמר את דבריו כי אם באופן שכאשר השליח אינו ממלא שליחותו גורם שהמשלח יבא לידי עבירה, ואילו בשל סופרים סומכים בכל ענין להקל - שחזקה שליח עושה שליחותו (עי' תוס' שם בשם רבינו שמשון; וכ"כ הרא"ש עירובין שם; ותשובת מהר"ם דפוס פראג סי' שפ; ותשובת מיימוני הל' קנין סי' כג. וביו"ד שם כתב הרמ"א לדעה זו בשם י"א. וע"ע שו"ת נוב"י אה"ע קמא סי' ב).
על פי האמור דנו הפוסקים לענין מצות משלוח מנות, אם השולח משלוח מנות בפורים על ידי שליח, האם יש לו לסמוך על חזקת שליח עושה שליחותו, או שמא עליו לברר שהגיעו המנות לידי חבירו, יש שהחמירו בזה (עי' שו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' שפג ה), ושאר הפוסקים צידדו להקל (עי' אחיעזר ח"ג סי' עג; שו"ת חלקת יעקב או"ח סי' רלה; שו"ת עגת אליהו סי' לא; שו"ת יביע אומר ח"ט סי' עא).
והנה, לכל אלו הפוסקים שבשל סופרים קיי"ל חזקה שליח עושה שליחותו, הרי במושכל ראשון - הלא מצוות ימי הפורים הן מדרבנן, ובדרבנן הרי פסקו ש'חזקה שליח עושה שליחותו', וא"כ אין צריך לברר אם הגיעו המנות לחבירו. אכן, יתכן שיש לחשוב מצוות ימי הפורים כדין תורה, מחמת הכלל שדברי קבלה - כדברי תורה דמי, ומצוות הפורים הרי הן כתובין בכתבי קודש וראויין להיחשב כדברי קבלה.
ואמנם בדבר זה נחלקו הראשונים: בעל המאור (סופ"ק מגלה) כתב שימי הפורים דברי קבלה הם, מפני שנכתבו בספרי קודש. וכן מצינו בעוד כמה ראשונים (עי' ר"ן מגילה סופ"ק ובר"ה סופ"ק; רא"ש תענית פ"ב סי' כד; מרדכי מגילה פ"א סי' תשעו בשם רשב"ט: ארחות חיים הל' מגילה סי' לט. וע"ע שו"ע או"ח סי' תרצו ס"ז; ט"ז שם סי' תרפז סק"ב; פר"ח ס"ס תרפו). אבל הר"ן (סופ"ב תענית) חלק עליו, "דלא מיקרי דברי קבלה אלא מה שנאמר על פי נביא, ומגילת אסתר לאו על פי נביא נאמרה".
וכמה הלכות נקבעות על פי שאלה זו, כגון בספק קרא מגלה ספק לא קרא - כתב הפמ"ג (סי' תרצב משב"ז סק"ג) דיתכן דלא נימא בזה ספק דרבנן לקולא, מאחר שהיא מדברי קבלה. וכן לענין מצות צריכות כונה - לדעת הפוסקים שבמצוה דאורייתא צריכין כוונה ובמצוה דרבנן א"צ כוונה, מגלה יתכן שנחשב כדברי תורה, וצריכים כונה (עי' שו"ע או"ח סי' תרצ סי"ג; ברכ"י סי' תפט סקי"ג). וכ"כ החיד"א ב'יעיר אוזן' (מע' א אות צו) לענין מה שאמרו (מגילה כ.): "אמר רבי יהודה, קטן הייתי וקריתיה (-את המגלה) למעלה מרבי טרפון וזקנים בלוד, אמרו לו, אין מביאין ראיה מן הקטן", ולכאורה באיסורים דרבנן קטן נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו (כתובות כח.), אלא, כי דינו כדברי קבלה שהם כדברי תורה, ולכן אין מביאין ראיה מן הקטן.
ולפי זה יש לומר שבמצות משלוח מנות לא נסמוך על חזקת 'שליח עושה שליחותו', מאחר שדינו כדין תורה. אמנם, בהרבה ראשונים מצינו דאפילו אי נימא שמגלה נחשבת כדברי קבלה, הרי גם דברי קבלה נחשבין כדין דרבנן כלפי הרבה דינים, כגון לענין ספק, שספיקו לקולא, אם כן יתכן שגם כלפי דין זה דינו כדין דרבנן, ויכולים לסמוך על חזקת שליח עושה שליחותו (עי' רשב"א מגלה ה: ד"ה ה"ג רב אסי; שם יט: ד"ה הא; ריטב"א מגלה ה: ד"ה גופא).
ובעיקר הדבר, יתכן שאם לא נתנו השליח יצא ידי חובתו, כי לא גרע ממה שכתב הרמ"א (או"ח סי' תרצה ס"ד): "אם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם או מוחל לו יצא", והדברים מובנים עפ"י טעם ה'מנות הלוי' במצות משלוח מנות (עי' שו"ת חת"ס סי' קצו) שהוא להרבות שלום ורעות היפך מצר הצורר שאמר "מפוזר ומפורד", אם כן הסברא נותנת שכבר קיים המצוה אף בנאבד על הדרך או לא נתן לו, שהרי גם במה ששלח את המנות בידי השליח לבד, כבר הרבה שלום וריעות. אכן לפי טעם ה'תרומת הדשן' (סי' קיא) שהוא בכדי שיהיה הרווחה לבעלי שמחות, ולטעם זה עיקר המצוה הוא הקבלה של המקבל, וכשנאבד על הדרך או לא נתן לו, הרי ברור שלא קיים המצוה (ראה שו"ת חלק"י שם).
וזאת יש לדעת, שכששולחים משלוח מנות על ידי קטן - הכריעו הפוסקים (חלק"י שם; יביע אומר שם) שצריך לברר אם הגיעו ליעדם, כי בקטן מבואר בסוגייתנו שאין בו חזקת שליח עושה שליחותו.
