סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אכל פוטיתא לוקה ארבע – חלזון

 

דתניא: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע. ותניא אידך: מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ, אף כל ולד ולדות הארץ. מאי בינייהו? אמר אביי דגים איכא בינייהו, למאן דאמר פרי מפרי וגידולי קרקע הני דגים גידולי קרקע נינהו. למאן דאמר ולד ולדות הארץ דגים ממיא איברו. ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו? והאמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צירעה לוקה שש. ואם איתא, פוטיתא נמי לילקי משום השרץ השרץ על הארץ" (עירובין, כח ע"א).

פירוש: דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא]: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ" כְּלָל, "בַּבָּקָר וּבַצּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר" פְּרָט, "וּבְכל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ" חָזַר וְכָלַל. ולמדים: כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ: פְּרִי מִפְּרִי, כלומר לאו דוקא פרי עצמו אלא גם דברים הבאים ממנו, וכגון עגל מן הפרה וענבים מן החרצן וְגִידּוּלֵי קַרְקַע, שכל אלה מקורם וגידולם או מקור תזונתם בקרקע. אַף כּל דבר שהוא פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע. וְתַנְיָא אִידָךְ [ושנויה ברייתא אחרת]: מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ וְלַד וְלָדוֹת הָאָרֶץ כלומר דבר שבא מדברים שבאו מן הארץ, אַף כּל הדברים שמותר לקנות אותם מכספי מעשר הם וְלַד וְלָדוֹת הָאָרֶץ. ושואלים: מַאי בֵּינַיְיהוּ: [מה ההבדל המעשי ביניהם] אָמַר אַבַּיֵי: לגבי דָּגִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ [יש ביניהם הבדל] לְמַאן דַאֲמַר [למי שאומר] פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע, הָנֵי [אלה] דָּגִים, גִּידּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ [הם] ואולם, לְמַאן דַאֲמַר [מי שאומר] וְלַד וְלָדוֹת הָאָרֶץ, דָּגִים מִמַּיָּא אִיבְרוּ [מן המים נבראו] ולכן אינם בין ולדות הארץ ואינן נכללים בין הדברים שקונים בכסף מעשר. ושואלים: וּמִי [והאם] אֲמַר אַבַּיֵי דָּגִים גִּידּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ [הם]? והרי אָמַר אַבַּיֵי אָכַל פּוּטִיתָא (מין שרץ מים קטן) לוֹקֶה אַרְבַּע מלקויות משום שעבר על ארבעה איסורים (לאוין) שבתורה, שניים המתייחסים לכל מיני השרצים ושניים המתייחסים לשרץ המים במיוחד. אכל נְמָלָה לוֹקֶה חָמֵשׁ משום שני האיסורים הכלליים, ועוד שלושה לאוין שנאמרו בשרץ השורץ על הארץ. אכל צִירְעָה לוֹקֶה שֵׁשׁ נוסף על האיסור שיש בנמלה יש גם איסור אחר משום שרץ העוף. וְאִם אִיתָא [ואם יש, נכון] שדבר החי במים נחשב כגידולי קרקע פּוּטִיתָא נַמִי [גם כן] לִילְקֵי [שילקה] מִשּׁוּם "הַשֶּׁרֶץ הַשּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, מא)! אלא ודאי דגים אינם נחשבים כגידולי קרקע, ואם כן יש לדחות הסבר זה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)..


שם עברי: חלזון   שם באנגלית: Snail   שם מדעי: Gastropoda

שם נרדף במקורות: פוטיתא ? גיריתא ?


נושאים מרכזיים לעיון: 1. זיהוי הפוטיתא;  2. עיון בשיטת הרמב"ם לגבי "ריבוי מלקות" באוכל שרץ


תקציר: מספרות חז"ל והמפרשים ניתן לשאוב מעט מאד רמזים על זהות הפוטיתא וכולם קשורים לסוגית "ריבוי המלקות" באוכל שרץ. לדברי אביי האוכל פוטיתא לוקה ארבע מלקויות וטעמי המלקות מאפשרים לנו ללמוד על בית גידולה ומכאן על זהותה הכללית בלבד. על פי חלק מהראשונים הפוטיתא היא שרץ מים טמא (יש מחלוקת לגבי גודלו) ויש הסוברים שהיא דג טמא. ייתכן ואין מחלוקת בנקודה זו משום שלעיתים דגים טמאים נקראים בשם "שרץ המים". לשיטת הרמב"ם הפוטיתא חיה בשלושה בתי גידול שונים: מים, יבשה ואוויר. רק בדברי רבינו ירוחם ניתן למצוא זיהוי ממוקד יותר ולדעתו הפוטיתא היא "קראקול" מילה שבספרדית משמעותה "חילזון". החוקרים מציעים כמה זיהויים ספציפיים אך הצעותיהם אינן מבוססות די הצורך והן עדיין ממתינות לאישור או דחייה.

שיטת הרמב"ם לזיהוי הפוטיתא יונקת מגישה כללית יותר לשאלת "ריבוי מלקות" כעונש על מעשה איסור אחד. לדעת הרמב"ם, בניגוד לרוב הראשונים, כפל לאווים איננו מחייב מלקות אלא אם כן כל אחת מהאזהרות קשורה לקטגורית איסור אחרת. ריבוי המלקות בפוטיתא (נמלה וצרעה) מחייב את הרמב"ם לפרש שמדובר בשרץ השייך לקטגוריות שונות מבחינת בית הגידול ודרך הרבייה. הרמב"ם תיאר בעלי חיים המאחדים תכונות רבות ועל כך השיג עליו הראב"ד: "המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם וכו'". בפרק ה"הרחבה" תוארו בעלי חיים שונים העשויים להתאים לצירופים שתיאר הרמב"ם מבלי לטעון שאכן כוונת הרמב"ם התייחסה דווקא אליהם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

עיקר המידע במקורות התורניים הרומז על זהות הפוטיתא מרוכז סביב עיסוקם באיסור אכילת שרצים למיניהם. גם אנו נתייחס לנושא זה "על קצה המזלג" (ב"הרחבה" להלן) ובעיקר להצגת רקע ביולוגי שיאיר במעט את שיטת הרמב"ם לאור השגת הראב"ד (מאכלות אסורות, פ"ב הלכ"ג). לדעת הרמב"ם ריבוי מלקות באוכל שרץ, כאמור בסוגייתנו, מתקיים רק כאשר שרץ זה מאגד בתוכו מאפיינים שונים שכל אחד מהם נאסר באזהרה נפרדת.

"הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים ואכלה לוקה שלש מלקיות, ואם היתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות לוקה עליה ארבע מלקיות, ואם היתה מן המינין שפרין ורבין לוקה חמש, ואם היתה מכלל עוף טמא יתר על היותה משרץ העוף לוקה עליה שש מלקיות: משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות, בין שאכלה כולה בין שאכל ממנה כזית, לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדילה במים לוקה חמש מלקיות".

השגת הראב"ד: "... המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם שלא שמענו מימינו נמלה גדלה במים ולא שרץ העוף גדל במים, ואם בשביל ששולין דגים ואוכלין טעות הוא בידו ואילו מצאו חכמים מין זה לא היו משנים מפוטיתא לנמלה ומנמלה לצרעה, עכ"ל".

העובדה שעל פי דברי אביי האוכל פוטיתא חייב ארבע פעמים מלקות מחייבת להניח, לשיטת הרמב"ם, שהיא חיה ביותר מאשר בית גידול אחד על מנת שיצטברו ארבעה איסורים. רוב הראשונים חולקים על הרמב"ם ולדעתם כאשר מצוות לא תעשה נאסרה בכמה פסוקים שונים ניתן להלקות כמספר האזהרות גם כאשר מדובר באיסור זהה. שתי גישות עקרוניות אלו מקרינות גם על זיהוי הפוטיתא באופן כללי. בנוסף לזיהויים כלליים אלו אציג כמה זיהויים ספציפיים יותר.
 

דג טמא

".... גרסינן באלו הן הלוקין אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צירעה לוקה שש. אכל פוטיתא לוקה ארבע, דכתיב בדגים: ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו. וכתיב בשרצים: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, לא שנא דים ולא שנא דיבשה הרי תרי. וכתיב בהו ולא תטמאו בהם, הרי תלתא. וכתיב במשנה תורה: וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו הרי ארבע וכו'" (רי"ף, חולין, כד ע"א).

מדברי הרי"ף משתמע שהוא מזהה את הפוטיתא כמין דג טמא. הערוך (ערך "פטתא") פירש: "... פוטיתא דג טמא והוא גיריתא וכו'". כך מפרש גם המאירי אלא שבניגוד ל"רוב המפרשים" הסוברים שהפוטיתא היא דג טמא גדול או "גדולי הרבנים" הסוברים שפוטיתא היא דג טמא קטן הרי שהוא מפרש שמדובר בדג טמא בין גדול ובין קטן:

המאירי: "יש באיסור שרצים לאוין האמורים בשרץ סתם מלבד האמורין בפרטיהם, והאוכל לוקה על הפרט ועל הכלל. מעתה, אכל פוטיתא והוא דג טמא, הן קטן שנכלל בשרץ המים משום קטנות, הן גדול שהרי אף הגדולים בכלל שרץ המים הם, שאין לאו אמור בשרץ המים אלא אותם האמורים בדגים טמאים, וכלם בכלל שרץ המים כמו שנאמר בכלם דרך כלל ושקץ יהיו לכם, ואף הפוטיתא בפרט. רוב מפרשים כתבו בה שהיא דג טמא גדול, וגדולי הרבנים פירשו בה בשלישי של ערובין, דג טמא קטן שאין בו כזית, ואמרו עליה שהאוכלה לוקה משום שני לאוין האמורים בשרץ המים. אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה, ומשום שני לאוין האמורים בשרץ סתם וכו'".

לאור כך שקיימים מיני דגים טמאים רבים עולה השאלה האם ניתן למקד את זיהוי הפוטיתא? ניתן אולי להשתמש בשני רמזים ספציפיים יותר והם מאפייני הדג המחייבים במלקות וההשוואה ל"גיריתא" בדברי הערוך.

א. לדעת לוויזון הכוונה לאחד או יותר מהמינים הטמאים בקבוצת דגי ה"סנדל" (ראו עוד במאמר "שלא יהיה סנדל"). את הנחה זו הוא מבסס על כך שבאכילת פוטיתא לוקה ד' ובכללם גם משום שרץ הארץ. מכאן הוא מסיק שמדובר בדג המקיים אורח חיים המשלב שחייה יחד עם התחפרות בקרקע. התנהגות זו אכן מאפיינת את דגי ה"סנדל" (תמונה 1).

ב. במילון סוקולוף (ערך "פוטיתא") הזיהוי הוא "דג דמוי צלופח". לדעתו ה"גיריתא" מתפרשת כ"גרי" (ג'רי - קרא: ג'ירי] שמשמעותה (על פי מילון האבה) היא צלופח. קאהוט ב"ערוך השלם" (ערך "פטתא") מזהה את "מאהי כרד" בפרסית עם "גרד" ואולי הוא ה"גרי" בערבית. גם בין הצלופחים קיימים מינים המתחפרים בקרקע וגם שוחים כמו למשל הגנון הזקוף (תמונה 2) שחציו קבור בחול וחציו מבצבץ אל המים.

 

 
תמונה 1. סולית מצויה צילם: Hans Hillewaert  

תמונה 2. אחד ממיני הגנון צילם: Azoreg


שרץ מים קטן

"פוטיתא - שרץ המים שאין בו כזית, ואפילו הכי, כיון דבריה היא - אכילה היא ולוקה ארבע מלקיות, בשרץ המים כתיב בתורת כהנים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם - הרי כאן שנים, וכלל בהן בין שרץ הארץ בין שרץ המים, ומשום מבשרם לא תאכלו ומשום וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו" (רש"י, עירובין, כח ע"א).

לא מן הנמנע שהמונחים "שרץ המים" ו"דג טמא קטן" חופפים משום שבלשון חז"ל נקראו בשם "דגים" גם חסרי חוליות מימיים. מצאנו בגמרא (סוכה, יח ע"א): "כי הא דאמר אביי: האי צחנתא דבב נהרא שריא. מאי טעמא? אילימא משום דרדיפי מיא והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה לא מצי קאים וכו'". מפרש רש"י: "צחנתא - מין דגים קטנים ... חוט השדרה - נותן כח באדם ובהמה ודגים להיות שדרתו עומדת בבריאות".

גם חילזון התכלת מכונה במקורות שונים בשם "דג": "ת"ר: חלזון זהו גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים" (מנחות מד ע"א). מפרש רש"י: "גופו - מראה גופו תבנית דיוקנו". באופן מפורש יותר אנו מוצאים בר"ש (כלים, פי"ב מ"א): "או שקשר חלזון - מברזל עשוי כדמות חלזון דג שבים שמדמו צובעים תכלת ומשוי ליה מנא וכו'" וברע"ב: "או שקשר חלזון בראשה - כדמות חלזון שהוא דג שבים שמדמה צובעים התכלת וכו'". לעובדה שהחילזון נקרא בשם "דג" יש חשיבות מיוחדת לזיהוי הפוטיתא עם חילזון על ידי רבינו ירוחם. הזיהוי הממוקד ביותר של פוטיתא נמצא בדברי רבינו ירוחם (נתיב טו, חלק ה):

"נחש אסור משום הולך על גחון וגם שלשול הדומה לנחש גדול שבאשפה וכן עקרב וכן חפושית הנקרא אישקאראבאגו וכל הדומה לאלו וכן נדל שהוא מרבה רגלים והוא הנקרא מאה רגלים וכל הדומה לו וכל הדומה לדומה פשוט. אכל פוטיתא שהוא קראקול לוקה ד' מלקיות וכו'".

תרגום המילה קראקול בספרדית הוא חלזון. מינים מסוימים של חלזונות החיים במים מתחפרים או אף עולים אל היבשה כך שניתן למצוא בהם תכונות המחייבות כמה מלקויות. שמה הלטיני של מחלקת החלזונות הוא Gastropoda כלומר "רגל קיבה". שם זה נובע מכך שהחלק הבולט הנראה לעין בחילזון הוא רגלו השרירית המשתרבבת מחוץ לקונכייה ונושאת את גופו שעיקרו הוא שק הקרביים. מקור המילה poda הוא במילה היוונית פוס, כלומר foot באנגלית. פוטיתא = רגל כלומר יצור בעל רגל. פוטיתא = poda = πο?ς (poús). את הקשר שמצאנו בערוך בין פוטיתא וגיריתא ניתן לייחס, אולי, לקונכייה העשויה גיר של החילזון. גיר בעברית הוא גיריתא בארמית ואולי החילזון נקרא על שם קונכיית הגיר שלו.
 

בעל חיים החי במים, ביבשה ובאוויר - שיטת הרמב"ם

"כי הנה יתכן שיהיה דג ושיהיה שרץ המים וכמו כן יהיה עוף ויהיה שרץ המים וכמו כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף. וזה הוא הפוטיתא שהוא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים ולפיכך חייבין עליו ארבע מלקיות" (ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קעט).

הרמב"ם לשיטתו חייב לנקוב בארבעה מאפיינים שונים על מנת להגיע לארבע מלקויות. לענ"ד ניתן להסיק מדברי הרמב"ם (בניגוד לאופן שבו מבין הרמב"ן בהשגות את דבריו) ש"עוף" המוזכר במצווה זו (קע"ט) איננו ממיני העופות הטמאים שמנתה התורה אלא הצורה הבוגרת של חרקים מעופפים. כותב הרמב"ם: "... והצרעה המתיילדת מן העיפושים גם כן נוספת על אלו היותה עוף ושרץ העוף". ייתכן ולעניין הלכות שרצים שלבי הזחל והגולם של החרקים כונו בשם "שרץ העוף" ואילו הבוגר המעופף נקרא "עוף". הצרעה עוברת תוך כדי התפתחותה משלב של "שרץ עוף" לשלב של "עוף" ולכן יש בה את שני איסורים אלו בנוסף לאיסורים הקשורים לחייה על פני הקרקע ("שרץ הארץ"). בלשונו (שם): "לא תרחיק היות מין אחד בעצמו הוא עוף טמא והוא שרץ העוף. שזה אינו רחוק. כי הנה יהיה לו עניני העוף ופעולותיו ועניני שרץ העוף".

תיאורו של הרמב"ם כללי מאד ואיננו מאפשר לנו לזהות מין ספציפי אך רומז על האפשרות שמדובר בקבוצת חרקים שמחזור חייהם כולל שלב מימי שלאחריו הם עוברים ליבשה ולתעופה. למעשה קיימות מספר רב של קבוצות העונות למכלול תכונות זה אך אתייחס לשתים מהן הבולטות מבחינת גודל הפרטים והנוכחות בשטח. העובדה שהפרטים הבוגרים גדולים מצדיקה את השימוש בביטוי "עוף" ביחס אליהם משום שחלקם לא נופל בגדלו מכמה ממיני העופות הקטנים. עלי להדגיש שאין בכוונתי לטעון שהפוטיתא היא אחד מהמינים המתוארים אלא להמחיש שהאפשרות שמעלה הרמב"ם לקיומו של מין בעל תכונות כה מגוונות אפשרית לחלוטין בניגוד לעמדת הראב"ד.

הקבוצה הראשונה היא סדרת השפיראים (תמונה 3) שכל המינים הנכללים בה מטילים ביצים במים שמהן בוקעות נימפות (זחלים - תמונה 4) שחייניות. לאחר כמה נשלים הנימפה מטפסת ליבשה, מתנשלת ובוקעת כפרט מעופף. מוטת כנפי השפיריות בישראל מגיעה עד ל – 6-7 ס"מ וצורת התעופה המזכירה עוף עשויים להתאים לתיאור הפוטיתא על פי הרמב"ם.

 

 
תמונה 3. שפירית צהובת כנף צילם: André Karwath aka   תמונה 4. נימפה של שפירית (זחל שחיין)
 


קבוצה נוספת היא משפחת הרבפשפשיים (תמונה 5) בסדרת הפשפשאים. המשפחה כוללת מינים גדולים המגיעים לאורך של 70-80 מ"מ ללא צינור הנשימה. בקצה הבטן מצוי צינור נשימה, שניתן למשכו פנימה, אותו הם מעלים מעל פני המים על מנת לקלוט אוויר. הרבפשפשיים הם חרקים טורפים בצבע חום. מבנה גופם שטוח והם מסוגלים לשחות ולעוף. בחלק מהמינים הנקבה מדביקה את הביצים על גב הזכר ושם הן שוהות עד לבקיעת הזחלים (תמונה 6). בניגוד לשפיריות שאינן ידועות כמזון הרי שאחד ממיני הרבפשפשיים Lethocerus indicus ידוע כמאכל תאווה בכמה ממדינות מזרח אסיה.

 

 
תמונה 5. רבפשפש בוגר
צילם: Ken Aycock Billings, Montana
  תמונה 6. רבפשפש זכר נושא ביצים
מקור



הרחבה

מבוא

באופן כללי ניתן לחלק את בעלי החיים האסורים באכילה לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה כלולים חיות, בהמות, עופות ודגים טמאים שסימניהם או שמותיהם נמנו בתורה במפורש ובקבוצה השנייה כל בעלי החיים הנקראים בשם כולל שרצים. רש"י (מכות, טז ע"ב) מבחין בין שתי הקבוצות על פי גדלם: "צרעה לוקה שש - חמש משום שרץ הארץ, ואחד משום שרץ העוף, דכתיב במשנה תורה (יד) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. אבל לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' הכתוב בפרשת קדושים תהיו אינו מן המנין, דלאו בשרץ כתיב. ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמש האדמה, לשון בריות גדולות הוא. ושרץ לשון קטנה ונמוכה שנכרת בהלוכה בקושי ונראית כרוחשת" (1). במונחים זואולוגיים ניתן לומר שקבוצת השרצים כוללת בתוכה את כל חסרי החוליות (מלבד החגבים המותרים) ומבין החולייתנים את מחלקת הדו-חיים, מחלקת הזוחלים והיונקים הימיים. כל שרצים אלו נאסרו באכילה באופן כללי (מבלי התייחסות למקום חיותם) בשני לאווים בפסוק: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם" (ויקרא, יא מ"ג). מפרש שם רש"י: "אל תשקצו- באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שיקוץ נפש במגע, וכן לא תטמאו באכילתן". בסוגייתנו מפרש רש"י בד"ה לוקה ארבעה: "... משמע בין שרץ המים בין שרץ הארץ הרי ד'" כלומר איסור אכילת שרץ האמור בפסוק זה איננו מוגבל דווקא לשרץ הארץ ולכן ניתן להניח שהוא מתייחס לא רק לשרץ המים אלא גם לשרץ העוף. ברמב"ם (מאכלות אסורות, פ"ב הלכה י"ב) הדבר נאמר במפורש: "אוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם, הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים".

התורה חילקה את ה"שרצים" לשלוש קבוצות (2) על פי מקום חיותם ולא על פי מיון טקסונומי :

א. "שרץ הארץ". בקבוצה זו נכללים כל חסרי החוליות היבשתיים, היונקים הנכללים ברשימת "שמונת השרצים", וכל הזוחלים. איסור אכילת שרץ הארץ מופיע בתורה שלוש פעמים (ויקרא יא, מא-מד): 1. "וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יאכל". 2. "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ, לא תאכלום כי שקץ הם". 3."ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ". הרמב"ם מגדיר את שרץ הארץ בכך שהוא הולך על הארץ (מאכלות אסורות, פ"ב הכ"ג). בהלכה אחרת (שם, ה"ו) הוא מונה דוגמאות: "ואי זהו שרץ הארץ? כגון נחשים ועקרבים וחיפושית ונדל וכיוצא בהן" (3). התנועה על הארץ או על עצמים (כמו ירקות ופירות) המחוברים לקרקע כמאפיין של "שרץ הארץ" מופיע גם בדברי רש"י (חולין, סז ע"ב): "באביה - בעודה מחוברת שרץ הארץ היא ואסורה התולעת לאכול, דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הוי כמהלכת על גבי קרקע. אבל התליעה לאחר מכאן מותרת עד שתצא לאויר". תנאי נוסף המגדיר את הקבוצה, על פי הרמב"ם (שם, הי"ג) הוא רבייה זוויגית ("... אבל השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה").

הרמב"ם (שם) וראשונים נוספים מגדירים שתי תת-קבוצות נוספות המהוות חלק מקבוצת "שרץ הארץ" (4). הראשונה היא תת קבוצה הנקראת "הרומש על הארץ" הכוללת מינים שאינם נוצרים ברבייה זוויגית. "אלו המינין שנבראין באשפות ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן הן הנקראין רומש על הארץ, והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר: ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ ואע"פ שאין פרין ורבין וכו'". מדבריו אלו עולה שהרמב"ם סבר כחוקרים בני דורו שדגלו בבריאה ספונטנית ועל כך נרחיב את הדיבור להלן.

תת-קבוצה נוספת כוללת מינים הנוצרים בתוך פירות ומאכלים ובקעו מתוכם: "אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות אם פרשו ויצאו לארץ אף על פי שחזרו לתוך האוכל מי שאכל מהן כזית לוקה שנאמר לכל השרץ השורץ על הארץ לאסור אלו שפרשו לארץ וכו'" (הלכות מאכלות אסורות, שם, הלכה י"ד). בהלכה ט"ו מסייג הרמב"ם ואומר: "במה דברים אמורים שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ, אבל אם התליע והוא מחובר, אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ שעל הארץ נבראת ולוקין עליה".

קיימות שתי חלופות להבין את ההבדל בין שתי תת-קבוצות אלו. אפשרות ראשונה היא שהרמב"ם הבחין בין שני בתי גידול בהם עשויים להתפתח שרצים. שרצים המתפתחים בחומרי רקב ("באשפות ובגופי הנבלות") לעומת שרצים המתפתחים בפירות ומאכלים ("המינין הנבראין בפירות ובמאכלות"). מאידך גיסא ייתכן והאבחנה היא בעיקר על פי דרך הרבייה כאשר בתת-הקבוצה הראשונה הרבייה היא "שלא על ידי זכר ונקבה" ובשנייה מדובר במינים המתרבים ברבייה זוויגית.

בספר המצוות (ל"ת קע"ז) כותב הרמב"ם: "כי כשיקרה שיתיילד בעל חיים בזרע מן הזרעים או בפרי מן הפירות ואחר כן יצא לאויר ואע"פ שלא נגע בשטח הארץ הנה אם אכלו אחד חייב מלקות אחת. לפי שבא בו לאו בפני עצמו כמו שבארנו במצוה שלפני זאת ... ואם קרה עם זה שלא יהיה פרה ורבה חייב עליו שלש מלקיות. השתים שקדם זכרם והשלישית משום ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" (ל"ת קעז). מכאן משתמע שהשרצים הנולדים בפירות הם "פרים ורבים". אמנם בהלכות מאכלות אסורות (פ"ב הלכה כ"ג) כותב הרמב"ם דברים הפוכים אך ה"לחם משנה" מגיה את דבריו: "... ואם היתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות לוקה עליה ארבע מלקיות, ואם היתה מן המינין שפרין ורבין לוקה חמש וכו'" . עולה מכאן שהמינים שנבראו בפירות אינם "פרים ורבים". כותב הלחם משנה:

"ואם היתה מן המינין שפרין ורבין לוקה חמש. ע"כ. צריך לומר שהיא אינה פרה ורבה אלא שהוא מן המינין שפרה ורבה, שאם היא גם כן פרה ורבה למה ילקה על לאו דרומש על הארץ? הא לאו ההוא אלא באינו פרה ורבה אלא כדכתיבנא. ועיין בספר המצוות ששם ביאר רבינו הענין באורך".

מהמאירי משתמע, לעומת זאת, שההבדל בין תת-הקבוצות לא קשור למקום ההטלה אלא לדרך הרבייה ובלשונו: "תולעת המתילד בכרוב ושאר ירקות והוא הקרוי כאן ביניתא דבי כרבא אינו כתולעת הפירות אלא כשאר רמש האדמה והתולעים שבאשפות" (5). ההלכה של "ביניתא דבי כרבא" דומה לתולעים שבאשפות (שאינן פרות ורבות) למרות שהתפתחה בכרוב או בשאר ירקות ולא באשפה (קשה להניח שקיים הבדל בין ירקות ופירות לעניין זה).

תאור מפורט של קבוצה זו אנו מוצאים בפירוש המלבי"ם ("התורה והמצוה" ויקרא, יא קס"ה):

"אל תשקצו וכו' בכל השרץ השורץ – אמר זה פעם שלישית (חזרה שלישית בפסוקי "שרץ הארץ"). ופה לא אמר על הארץ כמו בב' פעמים הקודמים. ופירשו חז"ל שבא לרבות שרצי הפירות שפירשו לארץ וחזרו. כי שרצי הפירות אחר גדולם יצאו מן הפירות, וקצתם יתעטפו במעטפה ויתהווה מהם עוף כנף. ואז יטילו ביציהם, ואז הם השרץ השורץ ר"ל ששרץ ופרה והטיל ביצים. ובא לומר אף שאינם על הארץ. כיון שחזרו כבר הם שרץ השורץ וראוי לפרות ואסור".

המלבי"ם מתאר את דרך ההתפתחות של שרצי הפירות כאשר לפחות חלקם כולל חרקים בעלי גלגול מלא. בכל מקרה הוא מייחס לקבוצה זו רבייה בדרך של הטלת ביצים ולא אביוגנזה.

ב. "שרץ העוף" קבוצה זו כוללת את כל החרקים המעופפים. איסור אכילתם מופיע בתורה פעם אחת: "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא יאכלו שקץ הם..." (ויקרא יא, ג). המאפיין את המינים הנכללים בקבוצה זו, על פי הרמב"ם (מאכלות אסורות, פ"ב הכ"ג), הוא נוכחות כנפיים. בהלכה ה' (שם) הוא מפרט דוגמאות: "ואי זהו שרץ העוף? כגון: זבוב או יתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן". לעובדה שבחרקים מתפתחות הכנפיים רק בשלב הבוגר יש משמעות הלכתית כפי שכתב המאירי (מכות, טז ע"ב ד"ה אכל צרעה): "על צרעה לוקה שש שהצרעה נכללת בשרץ הארץ ובשרץ העוף. ויראה לי שהיא בריאה שאין הכנפים נבראים עמה אלא שמתחדשים בה לאחר זמן, כענין הזבוב שהוא מתחלתו תולעת, ומתחדשים עליו לאחר זמן כנפים וכך הוא בזו. ומתוך שהיא בלא כנפים מתחלתה היא בכלל שרץ הארץ, ומתוך שכנפים מתחדשים בה לאחר זמן ולכשנתחדשו בה ניתוסף בה איסור שרץ העוף וכו'" (6).

ג. "שרץ המים". בקבוצה זו נכללים כל בעלי החיים המימיים שאינם דגים, ובכלל זה כל חסרי החוליות המימיים והחולייתנים (זוחלים ויונקים מימיים). בלשון הרמב"ם (מאכלות אסורות, פ"ב הי"ב): "ואיזהו שרץ המים? אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה, והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים. כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדולפין והצפרדע וכיוצא בהן" (7). איסור אכילת "שרץ המים" מופיע בתורה פעמיים. האחת בספר ויקרא (יא י-יא): "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם. ושקץ יהיו לכם, מבשרם לא תאכלו..." והשנייה בספר דברים (פרק יד, י): "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו".

לסכום קבוצות השרצים נצטט את דברי המאירי (מכות, שם): "כבר ביארנו במשנה שהאוכל שרץ לוקה מן התורה ושיש בענינו חמשה לאוין א. שרץ העוף כגון זבוב ויתוש וחגב טמא וצרעה ודבורה ב. שרץ הארץ כגון שמנה שרצים ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל ג. רמש האדמה והוא שאינו פרה ורבה כגון תולעים שבאשפות ד. שרץ המים כגון עלוקות שבמים וצפרדעים ודומיהם וכל הדגים הטמאים ה. תולעת הפירות שפרשו ויצאו.

איסורי הלאו השונים שנאמרו בקבוצות השרצים מקרינים על מספר האיסורים שיש באכילה של כל אחד מסוגיהם ועל מנינם במצוות לא תעשה. על פי רוב הראשונים (8) האוכל שרץ לוקה כמספר הלאווים שנאמרו בסוג שרץ זה בתוספת שתי האזהרות הכלליות שנאמרו בשרצים. על פי גישה זו השרצים שתוארו על ידי אביי בסוגייתנו מייצגים את שלושת קבוצות השרצים שנסקרו לעיל. פוטיתא מייצגת את שרץ המים ולכן לוקה על ארבעה איסורים (שתי אזהרות על שרץ המים ושתי אזהרות כלליות). הנמלה היא שרץ הארץ ולכן לוקה על חמשה איסורים ואילו הצרעה היא שרץ העוף שעליו לוקים משום ששה איסורים.

בניגוד לגישה הסכמטית של רוב הראשונים הרואה ברשימת המינים שמנה אביי כמייצגת את שלושת קבוצות השרצים האפשריות הרי שלדעת הרמב"ם (ספר המצוות, ל"ת קעט, בשורש התשיעי ובהלכות מאכלות אסורות (שם)) מספר האיסורים איננו תלוי במספר האזהרות שנאמרו ביחס לקבוצה אלא במספר התכונות המאפיינות כל מין. למשל על אכילת שרץ הארץ, העוף או המים עוברים על איסור אחד אך אם אכל שרץ שכולל בתוכו תכונות של כמה סוגי שרצים לוקה על כל תכונה בנפרד. על פי גישה זו יש מקום לבדוק בפרוטרוט בכל שרץ מהן תכונותיו הביולוגיות ואין להסתפק בשייכותו הכללית לאחת מהקבוצות האקולוגיות (ארץ, מים ואוויר) (9). מתוך נקודת מבט זו רשימת המינים של אביי (פוטיתא, נמלה וצרעה) איננה מייצגת את שלוש הקבוצות האפשריות אלא כוללת שלוש דוגמאות ספציפיות לצרוף תכונות, ואמנם ייתכנו צרופים נוספים (ומספר מלקות שונה) כפי שמתאר הרמב"ם ובהם נעסוק להלן. גישתו של הרמב"ם לשאלות ריבוי המלקות בשרצים יונקת מגישתו העקרונית למשמעות של ריבוי אזהרות ביחס לאיסור אחד ובשאלה זו נרחיב בסעיף הבא. על הקשר בין שני משתנים אלו עמד במפורש המאירי (מכות, שם):

"ומה שהביאם לפרש כן, שהם הקדימו בקצת חיבוריהם שאין אדם לוקה על כמה לאוין אלא מלקות אחת שאין המנין לפי מנין לשון המצוה אלא לפי ענין המוזהר או המצווה, אא"כ יתבאר בתלמוד באחד מהם ענין זולת הענין שנכלל בלאו האחר או בעשה, והוא שאומרים לפעמים כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירי כמו שנזכר בשני של פסחים ובמקומות אחרים. למדת וכל שיוכלו לפרשו לענין אחר או להקיש ממנו גזרה שוה לענין אחר יהיה אותו הענין מצוה אחרת, אבל כשאין יכולין לפרשו לענין אחר ישאר הענין שלא בא אלא לכפל ולחזוק והוא לאו יתר ואין לוקין עליו אפילו במקום שנאמר לעבור עליו בשני לאוין".
 

ריבוי מלקות באיסור אחד

בין הראשונים אנו מוצאים שתי גישות כלליות עיקריות ביחס לאפשרות לחייב אדם יותר מחיוב מלקות אחד על אותו האיסור. שתי גישות אלו מיוצגות באופן מפורט על ידי הרמב"ם והרמב"ן. כותב הרמב"ם בהקדמה לספר המצוות (שורש ט')

"ודע: כי אתה ואפילו תמצא לשון החכמים כי מי שיעבור האזהרה הפלונית עבר על כך וכך לאוין, או מי שיבטל דבר פלוני עבר על כך וכך עשה, לא יתחייב מזה שתמנה הלאוין ההם כלם כל אחד ביחוד, ולא כל עשה ביחוד. כי הענין אחד ואין בו כפל. ואמנם אמרו שהוא עובר כך וכך עשה או כך וכך לאוין בעבור הכפל הצווי או האזהרה במצוה ההיא, כי הוא עבר על אזהרות רבות או צוויים רבים. האלהים אם לא תמצאם יאמרו לוקה שתים או לוקה שלש שאז ימנה כל אחד ביחוד. כי לא ילקה אחד שתי מלקיות על שם אחד, כמו שהתבאר ממה שהתפרסם בתלמוד במכות (יג א, יד א, יח א) וחולין (פב א קב ב) וזולתם. ואולם ילקה שתי מלקיות על שני שמות. רצוני לומר שני ענינים שבאה אזהרה בכל ענין מהם ביחוד".

לדעת הרמב"ם כאשר כמה פסוקים אוסרים אותו דבר ("שם אחד") הם נמנים כלאו אחד. ניתן לחייב אדם על איסור אחד משום כמה לאווים רק כאשר הוא כולל בתוכו איסורים השייכים לקטגוריות שונות. לעמדת הרמב"ם יש השלכות לא רק לגבי מספר המלקות שילקה האדם העובר על איסור שנכפלו בו הלאווים אלא גם לגבי מנין המצוות. מאידך גיסא עומדת גישת הגאונים (למשל בספר הלכות גדולות סימן סב - הלכות דגים עמוד תרלו) המנוסחת באופן חד על ידי הרמב"ן (בהשגותיו על הרמב"ם):

ואני אומר שהסכמתו שלהרב למנות המצות על פי המלקיות אינה ברורה. שהרי אנו מונין שס"ה לאוין והרבה מהן שאין בהן מלקות כלל. והנה נמחול זה לסברתו, אלא שכבר נשתבש בשיטה הזו בשיבוש גדול. כי מה שאמר בלאוין הרבה שבאו באיסור אחד שאינו לוקה אלא אחת אינו כן. ומפורש אמרו בשני של פסחים (כד א): והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. מה תלמוד לומר לא יאכל? אם אינו עניין לגופו, דאתי בקל וחומר ממעשר. ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא ביערתי ממנו בטמא, בשר קדש חמור לא כל שכן? וכי תימא אין מזהירין מן הדין היקשא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו'. ומה ת"ל לא יאכל? אם אינו עניין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה. והקשינו א"ל רבינא לרב אשי: אימא לעבור עליו בשני לאוין? לאו מי אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש. רוצה לומר כי בדרך שאמר אביי בזו שלוקה ארבע וחמש מלקיות כאחד מפני שנכפלו הלאוין שנאמרו בו, אף כאן נאמר שילקה שתים, אחד לאו הבא בהיקש ממעשר, ואחד לאו זה המיוחד בו. הרי ביארו כי ריבוי הלאוין מרבים המלקיות ואם נכפלו במצוה מן המצות הלאוין פעמים רבות נלקה אותו כמנין הלאוין. אבל יש בזה תנאי והוא שיהיו הלאוין מיותרין ולא יצטרכו במצוה ההיא למדרש מן המדרשים זולתי לכפול המניעה ההיא.

שאלתו של רבינא מרב אשי "אימא לעבור עליו בשני לאוין" בהתבסס על ריבוי המלקות בפוטיתא מוכיחה לכאורה שאכן יש כפל מלקות בניגוד לדעת הרמב"ם. קושי זה חריף במיוחד לאור כך שגם הרמב"ם מוכיח את שיטתו מ"פוטיתא" (ראה יישוב לשיטת הרמב"ם ב"חידושי מרן רי"ז הלוי") (10). מפירוש רש"י בסוגייתנו עולה שהוא סובר כדעת הרמב"ן שהרי הוא סובר שריבוי המלקות נובע מעצם הכפלת הפסוקים האוסרים:

"אכל פוטיתא - בלע שרץ המים. לוקה ארבעה - שני לאוין כתובין בשרץ המים אחד בתורת כהנים ("וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם", ויקרא, יא י') ואחד במשנה תורה ("את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו", דברים, יד ט') ושני לאוין כתובין בשרץ סתם: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע בין שרץ המים בין שרץ הארץ הרי ד'. נמלה - בלע נמלה חיה הואיל ובריה שלימה היא אכילתה בכל שהוא ולוקה חמש. שני לאוין הכתובין בשרץ סתם כמו שפירשתי, ושלשה לאוין הכתובין בשרץ הארץ בתורת כהנים. צרעה לוקה שש - חמש משום שרץ הארץ ואחד משום שרץ העוף דכתיב במשנה תורה וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו אבל לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' הכתוב בפרשת קדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרץ כתיב. ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה ונמוכה שנכרת בהלוכה בקושי ונראית כרוחשת".

שיטת הרמב"ם בסוגיה זו באה לידי ביטוי בפסיקתו בהלכות מאכלות אסורות (פ"ב הלכה כ"ג) שהובאה לעיל בראש הדברים. נסכם את מחלוקת זו בעזרת דבריו הקצרים של ה"מגיד משנה" במקום:

"הרי שהיתה הבריה משרץ העוף וכו'. דברי רבינו בזאת הבבא הם פירוש למה שאמרו בפרק אלו הן הלוקין (דף ט"ז:) אכל פוטיתא לוקה ד' אכל נמלה לוקה ה' (משום שרץ השורץ על הארץ) (אכל) צרעה לוקה ו' (משום שרץ העוף). וכבר ביאר רבינו שיטתו זאת בס"ה במצוה ק"פ בארוכה ופירש הוא הפך מפירוש הגאונים ז"ל הם סבורים שאם באו שני לאוין בדבר אחד לוקין עליהן שתים ורבינו ז"ל אינו סבור כן ועל כן אמר שרבוי המלקיות הוא מפני שיש בבריות אלו פעולות ותכוונת שונות ונכללות באחד מהן מינין חלוקין לפיכך לוקה עליהן על כל הלאוין האלו וכבר חלקו עליו ג"כ האחרונים ז"ל".

הראב"ד במקום משיג על פסק הרמב"ם: "לוקה חמש וכו' ... המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם שלא שמענו מימינו נמלה גדלה במים ולא שרץ העוף גדל במים, ואם בשביל ששולין דגים ואוכלין טעות הוא בידו. ואילו מצאו חכמים מין זה לא היו משנים מפוטיתא לנמלה ומנמלה לצרעה". לאור השגת הראב"ד נבדוק בשורות הבאות האם ייתכן וקיימים יצורים המאחדים בתוכם את המאפיינים השונים שמתאר הרמב"ם באופן שיוכל ליישב את השגת הראב"ד ולו באופן חלקי.
 

המאפיינים הביולוגים של השרצים (11)

אחלק את הדיון הביולוגי (כותרות הסעיפים להלן) על פי הנקודות השונות שמעלה הרמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה קע"ט) אך יש להקדים כמה הערות:

א. אין בכוונתי לטעון שהרמב"ם הכיר בפרוטרוט את כל התהליכים והיצורים שיוזכרו להלן ושדבריו מתייחסים דווקא אליהם. כוונתי היא שבחינת הדברים על פי הידוע לנו היום מאפשרת לראות את רוב דבריו כריאליים בניגוד לביקורת הראב"ד ("שלא שמענו מימינו ... ולא שרץ העוף גדל במים").

ב. כמו כן, אין בכוונתי לטעון שכבר מצאתי מין המאחד את כל הקריטריונים שאותם מונה הרמב"ם, לחיוב שש מלקויות, אולם על רקע המגוון העצום הקיים בעולם בעלי החיים בכלל והחרקים בפרט ניתן לשער שקיים מין כזה. כבר עתה אוכל לתאר מינים שונים הכוללים בתוכם את רוב התכונות שהוא הזכיר.

ייתכן ומלשונו של הרמב"ם ניתן להסיק שאכן הוא לא התכוון למין ספציפי. הסגנון שבו נכתבו הדברים רומז על כך שהוא סוקר את קטגוריות האיסור השונות ואת הפסוקים האוסרים אך אולי איננו טוען שבהכרח קיים שרץ המאחד בתוכו את כל התכונות. לכן הוא כותב (שם): "ואם פירש על הארץ והלך בה ... ואם קרה עם זה שלא יהיה פרה ורבה ... ואם נתחבר אל אלו שיהיה מעופף ... ואם יחובר אל זה שיהיה שט במים וכו'".

ג. מתוך דברי הרמב"ם משתמע, לפחות לכאורה, שלדעתו קיימת אפשרות לבריאה ספונטנית (היווצרות חיים מחומרים דוממים = Abiogenesis) דבר שכמובן איננו מקובל בקהילה המדעית בת זמננו. הדבר בא לידי ביטוי בדבריו למשל במשפט: "... וזאת הנמלה הנזכרת הנה היא הנמלה הפורחת המתיילדת מעיפושי הפירות שאיננה פרה ורבה". עד ניסוייהם של רדי ‏(1626–1697‏‏), ספלנצני (1729-1799) ופסטר ‏(1822-1895) הניחו החוקרים שתתכן התפתחות של בעלי חיים מתוך חומרים דוממים והיו אף שהרכיבו מרשמים ליצירת בעלי חיים. ניסוייהם של רדי, ספלנצני, ופסטר, הוכיחו כי בכל המקרים בהם הניחו קיומה של בריאה ספונטנית, היא לא התרחשה אם סולקו כל היצורים החיים שהיו קיימים במערכת הניסוי מלכתחילה. התיאוריה החלופית המקובלת היום היא תיאורית הביוגנזה הטוענת שמוצא כל היצורים הוא ביצורים שקדמו להם. יחד עם זאת ייתכן שאי שם במעמקי האוקיינוסים או בתנאים אחרים מתרחשת בריאה ספונטנית אולם אין אנו יודעים זאת. בנוסף לכך לא נוכל לתת הסבר מדעי למוצא החיים על פני כדור הארץ אם נניח שמעולם לא התרחשה בריאה ספונטנית.

ד. האפשרות שהרמב"ם נקט בגישה של בריאה ספונטנית איננה שוללת בהכרח את שיטת המיון שלו לקבוצות השרצים השונות. ייתכן ואמנם קדמה להתפתחות בעלי החיים ה"מתילדים מהעיפוש" הטלת ביצים אך ביצים קטנות אלו הן מתחת לכושר ההפרדה של עין האדם ולכן הן נחשבות כאינן (12). ההתפתחות המלאה בתוך המצע ("עיפוש") וניצול החומרים שבתוכו בלי אספקת משאבים נוספים מבחוץ העניקה לקבוצת בעלי חיים אלו מעמד הלכתי עצמאי ומיוחד. ייתכן ומסיבה זו קיימת אבחנה בין בעלי חיים ש"פרשו" מתוך המצע לבין אלו שנמצאים בתוכו. כך מצאנו למשל לגבי שרצים מימיים: "אמר רב הונא: לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא, והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ. אי הכי, במנא נמי; דלמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא? התם היינו רביתיה, ומנא תימרא? דתניא: מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע? ת"ל: תאכלו מכל אשר במים, וליחוש דלמא פריש לדפנא והדר נפיל אלא היינו רביתיה, הכא נמי: היינו רביתיה. אמר ליה רב חסדא לרב הונא, תניא דמסייע לך: כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן; טעמא דסיננן, הא לא סיננן שרי" (13) (חולין, סז ע"א). יבחושים שלא סוננו נחשבים כחלק מהמים למרות שהטלת הביצים התבצעה על ידי חרק המעופף מחוץ למים. הביצים המוטלות אינן נראות לעין האדם וגוף היבחושים עד יציאתם מהמים עשוי אך ורק מהמים ומחומרים המומסים בתוכם לכן ניתן להתייחס אליהם מנקודת מבט הלכתית כחלק מהמים (על היבחושים הרחבתי במאמר "אלא למעוטי יבחושין אדומין".

להלן אתאר את האפשרויות לצירופי המאפיינים השונים המתאימות לדוגמאות שמתאר הרמב"ם בספר המצוות:

1. "כי כשיקרה שיתיילד בעל חיים בזרע מן הזרעים או בפרי מן הפירות ואחר כן יצא לאויר ואע"פ שלא נגע בשטח הארץ הנה אם אכלו אחד חייב מלקות אחת".

ביצי חרקים רבים מוטלות על ידי הנקבה בתוך (או על) רקמות צמחיות כמו זרעים, פירות, עלים וגבעולים ובסוף התפתחותן מגיחים הבוגרים החוצה. חיפושיות ממשפחת הזרעוניתיים (Bruchidae) מטילות את ביציהן על תרמילים ואף זרעים, בעיקר של קטניות. הזחל נובר לאחר בקיעתו מהביצה אל תוך הזרע ומשלים בתוכו את מחזור חייו עד גיחתו החוצה כבוגר (תמונה 7). זבוב הפירות הים תיכוני (תמונה 8) מטיל את ביציו בתוך פירות מתוקים, צרפגית התאנה (14) (תמונה 9) חודרת לתוך הפגה ומטילה את ביציה בתוכה ועוד ועוד. קיימים עשרות אלפים של מינים שאימצו את דרך חיים זו וכמובן שלא אוכל למנותם. מינים אלו שייכים לקבוצות חרקים מגוונות ואפילו בין הפרפרים קיים מין המתפתח בתוך ענפים. בתמונה 10 נראה הפרפר עש-בחנין הכישור החי על עצי אשל לאחר הגחתו כבוגר מתוך העפץ שבו התפתח.

בסעיף זה מתייחס הרמב"ם למיני שרצים המשתמשים בזרעים או פירות כפונדקאים להטלת ביציהם והתפתחותן עד לשלב הבוגר. ברור שאין בכוונתו לטעון שבקבוצה זו נכללים אך ורק שרצים הנבראים באופן ספונטני שהרי במינים ש"אינם פרים ורבים" הוא עסק בסעיף מיוחד עליו נרחיב את הדיבור להלן. ייתכן ומסיבה זה כתב עליהם "שיתיילד בעל חיים בזרע ... או בפרי" ולא "מהזרע" או "מהפרי" כפי שכתב לגבי הצרעה "המתיילדת מן העיפושים".

 

 
תמונה 7. זרעי שעועית לאחר יציאת הזרעוניות הבוגרות
צילם: Rasbak
  תמונה 8. זבוב הפירות הים תיכוני
צילם: Scott Bauer

 

 

 
תמונה 9. צרפגיות לאחר ההגחה מהפגה   תמונה 10.  עשבחנין הכישור לאחר ההגחה מהעפץ


2. "ואם פירש על הארץ והלך בה חייב על אכילתו שתים. אחת משום וכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם (ל"ת קעח), ואחת משום וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל (ל"ת קעו).

מאפיין זה ברור מאליו, ולא נרחיב עליו את הדיבור, שהרי כמעט כל בעלי החיים היבשתיים מסוגלים ללכת ובכללם גם החרקים השייכים לקבוצה הקודמת.

3. "ואם קרה עם זה שלא יהיה פרה ורבה חייב עליו שלש מלקיות. השתים שקדם זכרם והשלישית משום ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ".

בסעיף זה מוסיף הרמב"ם איסור נוסף הקשור לדרך הרבייה של השרץ. התיאור של "שלא יהיה פרה ורבה" מתפרש על פי המשך דבריו במצווה זו: "והצרעה המתיילדת מן העיפושים גם כן נוספת על אלו, היותה עוף ושרץ העוף. ואינו נמנע התיילד הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העופות והשרצים מן העיפושים ובתוך האוכלים, אלא אצל הסכלים שאין להם ידיעה בחכמת הטבע, אלא יחשבו כי כל מין אי אפשר שיתיילד איש מאישיו אלא מזכר ונקבה בעבור שהם רואים זה העניין ברוב כן". הדברים מעידים, לכאורה, על כך שהרמב"ם דגל בדוגמת (dogma) ה"בריאה הספונטנית" אך גם לאור הדוגמה הביוגנטית (הדוגמה הטוענת שחי מוצאו מחי) ניתן למצוא בעלי חיים שמוצאם אמנם מחי אך אין הם "פרים ורבים" מ"זכר ונקבה" אלא בצורות רבייה אחרות. לא מן הנמנע שהפסוק "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" המרבה את איסור אכילת שרצים ש"אינם פרים ורבים" מרבה את כל צורות הרבייה שאינן מ"זכר ונקבה" ואין צורך לבססו רק על קיומה של אביוגנזה.

קיימות דוגמאות רבות לרבייה אל-זוויגית בבעלי חיים כמו הנצה (budding) למשל בהידרה, רגנרציה של איברים קטועים בפלנריה (תמונה 11) ובשלשול (תמונה 12) או רביית בתולין (פרתנוגנזיס – parthenogenesis). ייתכן והדוגמה הבולטת ביותר לרבייה אל-זוויגית היא קבוצת הדבוראים הכוללת בתוכה את הדבורים, הצרעות והנמלים שבה הזכרים מתפתחים מביצים לא מופרות. רבייה מסוג זה קיימת אפילו בחולייתנים כמו בכמה מיני לטאות. רבייה פרתנוגנטית נפוצה מאד בסרטנים ירודים החיים בשלוליות חורף (אולי גם לזה כוונת הרמב"ם בביטוי "עיפוש") ורוב העונה הם מתרבים מבלי שקיימים באוכלוסיה זכרים. חלק מסרטנים אלו גדולים ונפוצים די הצורך על מנת להוות מזון ראוי לשמו שיש לאוסרו. לדוגמה הסוגים זימרגל (תמונה 13) ובוצן (תמונה 14). הדפניות (תמונה 15) והצדפוניות קטנות יחסית אך על ידי סינון המים ניתן לרכז כמויות גדולות הראויות לאכילה. גם הפלנריה המסוגלת להכפיל את עצמה מתוך איברים קטועים חיה במים דלוחים.

 

 
תמונה 11. פלנריה
צילם: אושרי לנקרי
  תמונה 12.   שלשול  - תולעת אדמה      
צילם: Michael Linnenbach

  

 
תמונה 13. זימרגל   תמונה 14. בוצן


דרך רבייה נוספת השונה מהרבייה הזוויגית הרגילה המתבצעת על ידי זכר ונקבה קשורה לתופעת ההרמפרודיטיות (הרמפרודיט = אנדרוגינוס) הקיימת בקבוצות שונות של בעלי חיים. בבעלי חיים אלו קיימות בכל פרט מערכות מקבילות של אברי רבייה זכריים ונקביים. בדרך כלל ההפריה מתבצעת בין שני פרטים שונים אך לעיתים בעל החיים מפרה את עצמו ואם כן מדובר ברבייה שהיא אמנם זווגית אך איננה בין זכר מוגדר ונקבה מוגדרת. בין קבוצות בעלי החיים שבהם קיימת תופעה זו נמצאים חלזונות היבשה, תולעים טבעתיות, תולעים שטוחות, תולעים נימיות (נמטודות - תמונה 16) ועוד.

בתולעים הנימיות הידועות כטפיל נפוץ מאד בירקות שורש יש מגוון רחב של צורות רבייה. בכמה מינים הרמפרודיטיים ההפריה עצמית והביצים המופרות נשמרות ברחם האם עד הבקיעה מהביצים. התולעים הבוקעות אוכלות את אמן ומשתחררות החוצה. שיטת רבייה זו קשורה לבתי גידול בעלי אספקת מזון מצומצמת. במינים אחרים קיימת פרתנוגנזה כאשר כל האוכלוסייה מורכבת מנקבות בלבד.

בעל חיים חשוב לענייננו הוא השלשול (תולעת אדמה) השייך למערכת התולעים הטבעתיות. בעל חיים זה הוא הרמפרודיט (אנדרוגינוס) שבדרך כלל מתרבה על ידי פעילות משותפת של שני פרטים. במצבים קיצוניים תתכן הפריה עצמית. ייתכן שנוכל לכלול גם את השילשול בקבוצת בעלי החיים שאיננה "פרה ורבה" משום שלא קיימת בו רבייה טיפוסית על ידי זכר ונקבה. השילשול נפוץ מאד בקרקעות מזובלות ותחוחות וניתן להפיק כמויות משמעותיות של יצור זה לצורך אכילה. כדאי לשים לב לדברי המאירי: "תולעת המתילד בכרוב ושאר ירקות והוא הקרוי כאן ביניתא דבי כרבא אינו כתולעת הפירות אלא כשאר רמש האדמה והתולעים שבאשפות". על התולעים שבאשפה למדנו כאשר עסקנו בשלשול (במאמר "לשום שילשול קטן"): "תנו רבנן: הולך על גחון זה נחש, כל, לרבות השילשול ואת הדומה לשילשול" (חולין, סז ע"ב) ומפרש רש"י: "שילשול - תולעת ארוכה כנחש הן, והן הנמצאין באשפה".

 

 
תמונה 15. דפניה – בצד הגבי ניתן לראות את ביצי הקיימא
צילם: Paul Hebert
 

תמונה 16. נמטודה התוקפת זרעי סויה וביצתה
צילום: Agricultural Research Service


4. "ואם נתחבר אל אלו שיהיה מעופף חייב עליו מלקות רביעית משום כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל. ואם יחובר אל זה שיהיה שט במים עם היותו מעופף כמו שנראה זה תמיד במינים רבים חייב עליו חמש מלקיות. זה המלקות החמישית משום שרץ המים שכלל אותו לאו והוא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם".

דברי הרמב"ם האומר "ואם יחובר אל זה שיהיה שט במים עם היותו מעופף כמו שנראה זה תמיד במינים רבים" עם דגש על "מינים רבים" אכן משקפים היטב את המציאות כפי שהיא מוכרת לאנטמולוגים. קבוצות רבות של חרקים מנהלות אורח חיים אמפיבי ובהן בריומאים ושפיראים, גדותאים, כמה משפחות מבין הפשפשאים (ראו לעיל). בסדרת הזבובאים אנו מוצאים את משפחת הרחפניים, אסטרטיוניים ויתושים (דוגמה במאמר "למעוטי יבחושין אדומין"). מבין מרושתי הכנף במשפחת האריספוגיים http://en.wikipedia.org/wiki/Sisyridae הזחלים מתפתחים במים, כמה ממשפחות החיפושיות (שחיניתיים), שעירי כנף ועוד רבים. במגוון עצום זה של חרקים נוכל למצוא מינים שיענו על התנאים האחרים שמוסיף הרמב"ם: "ואם יחובר אל זה שיהיה זה הבעל חיים בעצמו המתיילד מן האוכל עוף גם כן חייב עליו מלקות ששית וכו' (ל"ת קעד)" אם נניח שגם חרקים בעלי כושר תעופה נקראו במצווה זו בשם "עוף". כך גם "ולא תרחיק התיילד עוף מעפוש הפירות. שאנחנו רואים תמיד עופות יתיילדו מן העפושים והם יותר גדולים מן האגוז הקטן" או "וזאת הנמלה הנזכרת הנה היא הנמלה הפורחת המתיילדת מעיפושי הפירות שאיננה פרה ורבה".

הרמב"ם מסכם את מצווה זו בהתייחסות לרמת הידע של החולקים עליו:

"ואינו נמנע התיילד הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העופות והשרצים מן העיפושים ובתוך האוכלים אלא אצל הסכלים שאין להם ידיעה בחכמת הטבע אלא יחשבו כי כל מין אי אפשר שיתיילד איש מאישיו אלא מזכר ונקבה בעבור שהם רואים זה העניין ברוב כן".

לפחות בנקודה האחרונה דברי הרמב"ם מתאימים לידוע לנו בביולוגיה המודרנית וברור שהרבייה המינית של מפגש זכר ונקבה איננה צורך הרבייה הבלעדית בין בעלי החיים. מגוון המינים העצום בעולם החרקים מספק כר נרחב לחיפושים אחר צירופי המאפיינים השונים שמתאר הרמב"ם.


מאמר זה נכתב בהשראת שעור ששמעתי מפי הרב שלמה ברין. תודה לר' יוסי אביב"י על מידע רב ערך ולד"ר חנוך גמליאל על פענוח ותרגום מערבית. סייע בידי רבות בעצה וניסוח בני הרב נחמיה רענן.
 


(1) ייתכן ובבעלי חיים מימיים הקריטריון שונה ולכן רש"י לא מזכיר את בעלי החיים המימיים. לפחות על פי חלק מהמפרשים גם בעלי חיים גדולים, שאינם דגים, נכללים בשרץ המים.
(2) כך סוברים רוב הראשונים בניגוד לעמדת הרמב"ם.
(3) מקור הרשימה הוא בספרא (שמיני פרשה י ב'): "הולך על גחון זה נחש, כל הולך על גחון להביא את השלשולים ואת הדומה לדומה, הולך על ארבע זה עקרב, כל הולך להביא את החיפושית ואת הדומה לדומה, מרבה רגלים זה נדל, עד כל מרבה להביא את הדומה ואת הדומה לדומה וכו'". מדרש זה מובא בחולין (סז ע"ב).
(4) אמנם ראשונים אלו מונים את שתי תת-הקבוצות כקבוצות נפרדות לחלוטין אך בחרתי להכלילן בקבוצה כללית הנקראת "שרץ הארץ" כדי להדגיש את העובדה שאיסורן נלמד מהפסוקים העוסקים בשרץ הארץ ושמדובר בעיקר ביצורים יבשתיים. בניגוד למפרשים האחרים הרואים בפסוקים העוסקים בשרץ הארץ ריבוי אזהרות בלבד הרי שהרמב"ם משתמש בפסוקים ה"מיותרים" כמקור ללאווים הנוספים האוסרים את המינים ש"אינם פרים ורבים" והמינים ה"נבראים בפירות".
(5) האבחנה שערך המאירי בין תולעת הפירות ובין קבוצת "רמש האדמה" הכוללת מינים שאינם פרים ורבים אולי מעידה על כך שברור היה לו שהשרצים המתפתחים בפירות הם תוצרי רבייה מינית והטלת ביצים על ידי חרקים מבחוץ.
(6) הרב הדאיה (המקור ברשימה להלן) מסיק מהלכה זו שיש להתייחס לזחלי זבובים ויתושים המתפתחים במים כשרץ המים ולא כשרץ העוף ולכן הם כלולים בהיתר שרץ המים שבמים עומדים (ראו עוד במאמרו).
(7) יש החולקים וסוברים שבאיסור זה נכללים גם הדגים הטמאים. כך סובר למשל המאירי (מכות, שם): "שרץ המים כגון עלוקות שבמים וצפרדעים ודומיהם וכל הדגים הטמאים".
(8) מניין זה הוא על פי רוב הראשונים: רי"ף (חולין כד ע"א); רש"י (מכות טז ע"ב ד"ה לוקה ארבעה); רמב"ן (השגות לספר המצוות בשורש התשיעי); רא"ש (חולין פרק ג סי' סט); ר"ן (לרי"ף שם ד"ה וקוקני).
(9) על פי גישה זו על דייני בית הדין להיות בקיאים במחזור החיים המלא של כל השרצים לפני שידונו בעניינו של אוכל שרץ. בהקשר זה כדאי להיזכר בגישתו של הרמב"ם בעניין הצורך להכיר את סימני בעלי החיים (ראו במאמר "חוץ מבשר דגים וחגבים").
(10) מאכלות אסורות, פ"ב הלכה כ"ג. סכום הנושא נמצא בשיעורו של הרב עזרא ביק. כאן
(11) בפרק זה אסתפק בהצגת דוגמאות שונות לנושא רחב זה.
(12) מסיבה זו נפסק שחרק אסור באכילה רק אם הוא בגודל טבעי שנראה לעין אבל חרקים קטנים שאי אפשר לראותם בלי מכשירי עזר אופטייים אינם אסורים באכילה. ראה רשימת מקורות במאמרו של הרב הדאיה.
(13) פירוש: ובענין המים שבכלים, שהשרצים שגדלים בהם מותרים, אמר רב הונא: לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא [לא ישפוך אדם שיכר לכלי דרך קיסמים בלילה] כדי לסננו, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא [שמא יפרוש השרץ על הקיסמים ואחר כך יפול מהם לכוס], וכשהוא שותה את השיכר עם השרצים שבתוכו, מתוך הנחה שלא באו מן החוץ (שהרי סינן את השיכר), אלא נוצרו בכלי והריהם מותרים, הוי [הריהו] עובר עליו משום "שרץ השורץ על הארץ". ושואלים: אי הכי [אם כך], שאתה חושש לכעין זה, במנא נמי [בשיכר סתם הנמצא בכלי גם כן] יש לחשוש, דלמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא [שמא פרש לדופן הכלי וחזר ונפל לכלי]! ומשיבים: התם היינו רביתיה [שם זהו דרך גידולו], שכשהוא בכלי הוא נדבק לדופן הכלי, ואין זה נחשב כמי שפרש מן המים. ומנא תימרא [ומנין תאמר] שדבר שהוא בדרך גידולו אין מקפידים עליו? דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין לרבות מים שבבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן, ואינו נמנע מלשתותם עם שרצים שבהם? תלמוד לומר: "תאכלו מכל אשר במים", להתיר הגדל במים שבבורות, למרות שאין לו סנפיר וקשקשת; ולכאורה ליחוש דלמא פריש לדפנא והדר נפיל [ושנחשוש שמא פרש לדופן הבור, ונעשה שרץ הארץ, וחזר ונפל] למים! אלא אומר אתה: היינו רביתיה [זהו דרך גידולו], ואינו נאסר בכך — הכא נמי [כאן גם כן] בכלי, אמור: היינו רביתיה [זוהי דרך גידולו] ואינו נאסר בכך. אמר ליה [לו] רב חסדא לרב הונא, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך], שרק בשיכר שסיננו יש לחשוש לשרצים שפרשו ונפלו לתוכו. ששנינו: מה שנאמר "כל השרץ השורץ על הארץ" — הרי זה בא לרבות יבחושין הנמצאים במים (או שאר משקים) שסיננן; ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שסיננן, הא [אבל] אם לא סיננן — שרי [מותרים הם], ואין לחשוש אם פרשו לדופן הכלי וחזרו" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(14) ראו במאמר "שחורות וליקט לבנות".

 
 

רשימת מקורות:

הרב יגאל הדאיה. דיני חרקים במזון, אמונת עתיך 31 תשרי חשוון תש"ס

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר