סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "והלכתא"; "ולא היא"; "אדרבה"

עירובין  כח ע"ב


רבי זירא כי הוה חליש מגרסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי, אמר: כי נפקי ועיילי רבנן - איקום מקמייהו ואקבל בהו אגרא.
נפק אתא ינוקא דבי רב, אמר ליה: מאי אגמרך רבך?
אמר ליה: כשות - בורא פרי האדמה, חזיז - שהכל נהיה בדברו. אמר ליה:
אדרבה, איפכא מסתברא; האי - מארעא קא מרבי, והאי - מאוירא קא מירבי. והלכתא כינוקא דבי רב. מאי טעמא? האי - גמר פירי, והאי - לאו גמר פירי. ומאי דקאמרת האי מארעא קא רבי והאי מאוירא קא רבי - לא היא. כשות נמי מארעא קא רבי, דהא קא חזינן דקטלינן לה להיזמתא ומייתא כשותא. 

מדוע הגמרא צריכה ללמד את דברי רבי זירא על ידי סיפור? יש אומרים שבסיפור מתברר באיזה מקרה אדם יכול לבקש שכר על קיום מצוה מצידו, כאשר בא ללמוד מתלמידיו. ונראה לי לומר, שבא לקבל שכר למרות שדינו לא נפסק להלכה על ידי הפסק של "והלכתא".

להלכה נפסק באמת כמו ה"והלכתא" בגמרא, שעל חזיז מברכים "שהכל", מפני שלא נחשב "גמר פרי":
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רד סעיף א:

על דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון: בשר בהמה, חיה ועוף, דגים, ביצים, חלב, גבינה, * (א) <א> ופת שעפשה, ותבשיל <ב> שנשתנה צורתו (ב) א ונתקלקל, ב <ג> ונובלות שהם תמרים (ג) שבשלם ושרפם החום ויבשו, (ד) ועל הגובאי, (ה) ועל המלח, ועל מי מלח, (ו) ועל ג המרק, ועל (ז) ד כמהין ופטריות, [ה] <ד> ועל ה קורא הגה: (ח) (שהוא) הרך (ט) הנתוסף באילן בכל שנה שקורין (פלמיטו) (טור), ועל (י) לולבי גפנים, ועל שקדים (יא) מתוקים שאוכלים אותם (יב) <ה> כשהם רכים ו בקליפיהם, ועל חזיז והוא (יג) ז שחת, ועל קרא (יד) חיה, <ו> ועל (טו) ח קימחא דשערי, ועל ט שכר תמרים (טז) <ז> ושכר שעורים, (יז) ועל מי [ו] שעורים שמבשלים לחולה, <ח> ועל (יח) י עשבי דדברא (יט) שאינם נזרעים, ועל שבת שקורין אניט"ו (<ט> ר"ל אני"ס), (כ) ועל כמון וכסבור ((כא) יא דלטעמא עבידי (כב) ולא לאכילה), ועל החומץ יב שעירבו במים (כג) עד שראוי לשתות מברך: שהכל.

משנה ברורה סימן רד ס"ק יג:

(יג) שחת - תבואה שלא [יא] הביאה שליש וחזי לאכילה ומשום דלא גמר פירא נחית חד דרגא מפה"א לשהכל וה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא וחזי לאכילה שהכל [מ"א וש"א]:

מי אמר את הביטוי "והלכתא"? [הערה: סוגייתנו לא מוזכרת בספרו של הרב זיני - "רבנן סבוראי" - במאמרו הארוך על הביטוי "והלכתא". ונראה לי, שבסוגייתנו הביטוי "והלכתא" איננו תוספת של סבוראים אלא של חכמי הגמרא בתקופת רבי זירא [שהם "סתמא דגמרא" במשמעות של חכמים לא מוגדרים, אלא שחיו באותה תקופה של הדיון בגמרא – בדיון עם רבי זירא, ולא מדובר ב"סתמא דגמרא" של חכמים מאוחרים – בלי קשר באיזו תקופה – שערכו והשלימו את הגמרא], שהרי הם אומרים "ומאי דקאמרת.." – כלומר יש כאן ויכוח בנוכח בין "סתמא דגמרא" לבין רבי זירא.

וכאן יש להוסיף: אצל רבי זירא הוזכר הביטוי "אדרבה איפכא מסתברא". בספר בית אהרן כרך ב, עמוד רמ מביא שהביטוי הנ"ל משמעו שנשאר למסקנה, והנה מסוגייתנו מוכח לא כך, שהרי ה"והלכתא" שינתה את ההלכה שנאמרה על ידי רבי זירא "אדרבה איפכא מסתברא...". אם נאמר שאת ה"והלכתא" הוסיפו אחרי תקופת הגמרא – למשל, על ידי הסבוראים – הרי שניתן לומר שהניסוח "אדרבה..." זוהי מסקנת החכמים – "עורך הגמרא" - עד תקופת רב אשי. וממילא ברור שהביטוי "אדרבה איפכא..." לא התווסף ולא חובר על ידי חכמים שאחרי התלמוד.

הערה: הערתי האחרונה תלויה בשיטות השונות במחקר התלמודי בעניין עריכת הגמרא !!!

הערה 2: "נפק אתא ינוקא דבי רב, אמר ליה: מאי אגמרך רבך? אמר ליה: כשות - בורא פרי האדמה, חזיז - שהכל נהיה בדברו.

הינוקא אמר את ההלכה בשם רבו [בית המדרש נקרא "בי רב" אבל גם בית מדרשו של האמורא "רב" נקרא "בי רב"].
ומדוע בהמשך נקבע: "והלכתא כינוקא דבי רב. " מדוע לא נאמר ש"והלכתא כבי רב" או "כרבו של הינוקא"? אלא מכאן שתלמיד שאומר בשם רבו הרי שהדין מיוחס גם אליו בעצמו !!!

וראוי לציין שבהמשך הסוגיה מופיע משהו "דומה":

אמר מר, רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר. היינו תנא קמא! - אמר אביי: שלקו וטגנו איכא בינייהו. מתקיף לה רבא: מי איכא למאן דאמר שלקו וטגנו לא? והתניא: העור והשיליא אין מטמאין טומאת אוכלין, עור ששלקו, ושיליא שחישב עליה - מטמאין טומאת אוכלין! - אלא אמר רבא: איכא בינייהו ברכה. דאתמר: קור, רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה, ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו. רב יהודה אמר בורא פרי האדמה - אוכלא הוא, ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו - כיון שסופו להקשות לא מברכינן עילויה בורא פרי האדמה. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, כוותיך מסתברא, דהא צנון שסופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה. ולא היא, צנון - נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דיקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה, הלכתא כוותיה דשמואל.

סוגיה זו יש לה מקבילה במסכת ברכות דף לו עמוד א. מובא ב"רבנן סבוראי" הרב זיני, עמוד 188: והוא אומר שיש כאן כל סימני העיבוד והאיחור.
ולי נראה שה"הלכתא" [ולא כתוב כאן "והלכתא" בגלל שמדובר בביטוי שמסיים משפט קודם] הוא באמת של "עורך הגמרא" או אף של חכמים מאוחרים יותר. השאלה היא מדוע באמת מי שהכריע כשמואל עשה זאת אחרי ששמואל עצמו אולי "חזר בו". ויש לומר, בגלל הביטוי "ולא היא" כבר נדחה דינו של רב יהודה. ולפי זה יש לומר ש"ולא היא" נאמר על ידי חכמי הגמרא בזמנם של רב יהודה ושמואל [וביטוי זה לא נאמר על ידי עורכי הגמרא המאוחרים], ו"עורך הגמרא" היה צריך להוסיף "הלכתא..." כדי שלא נחשוב שבין תקופת שמואל [אמוראים ראשונים] עד סוף תקופת האמוראים קיבלו חכמים את דינו של רב יהודה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר