וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ
עירובין כז ע"א
"הרי מצה שמחה והקהל, דמצות עשה שהזמן גרמא הוא - ונשים חייבות".
פירש רש"י: "שמחה - וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ (דברים יד, כו) הרי נשים במשמע".
משמעות הגמרא שאשה חייבת במצות שמחה ברגל כפי שהיא חייבת במצה, ולא חילקו בין פנויה לנשואה. גם לא הובא אמורא החולק בכך. וכך גם פשטות הגמרא במסכת חגיגה דף ו ע"א: "עד הכא, דמיחייבא אימיה בשמחה - אייתיתיה אימיה... חנה גופה, מי לא מיחייבא בשמחה?!". וכך פשטות פסק הרמב"ם בהלכות חגיגה א, א: "...ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, ונשים חייבות במצוה זו". ודעת הריטב"א במסכת קידושין דף לד ע"ב שאין אמורא החולק על כך. לדבריו ניחא למה לא הובאה דעה חולקת בסוגייתנו ובחגיגה.
אבל ראשונים אחרים סוברים שזו דעת רבי זירא, ואילו אביי חולק במסכת ראש השנה דף ו ע"ב וסובר שאין האשה עצמה חייבת בשמחה ורק בעלה נצטווה לשמחה. לשיטתם קשה למה באותה סוגיה בקידושין הובא רק תירוצו של אביי לקושיה: "אדילפינן מתפילין לפטורא {נשים ממצות עשה שהזמן גרמא}, נילף משמחה לחיובא", והיה לגמרא להזכיר להדיא ששיטתו של רבי זירא נותרה בכך בקשיא או לתרצה.
ברם, מלשון הפסוק וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ משמע לכאורה כשיטת אותם הראשונים אליבא דאביי. הפנייה והמצוה אינה לאשה לשמוח, אלא לבעל – שאשתו תשמח. וכיצד יפרש רבי זירא את לשון הפסוק?
אלא שלכולי עלמא, גם כאשר האשה עצמה חייבת בשמחה, עדיין שמחת האשה תלויה בבעלה, ולכן נזכרה המצוה במיוחד בו. שְׂמֵחָה היא רק בְּשַׂמְּחוֹ אותה, ועציבה היא בצערו אותה. וכן אמר רב: (מסכת בבא מציעא דף נט ע"א) "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". ומצינו כמה מעשים על דרך זו, "כי הא דרב רחומי לא אתא, חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה" (מסכת כתובות דף סב ע"ב), ובשאר מעשים שם. וכבר נתרעם הקדוש ברוך הוא על יעקב אבינו "כך עונין למעיקות?!" (בראשית רבה פרשת ויצא פרשה עא) על שחרה אפו ברחל שפנתה אל בעלה כאל אלהים, כלשונו של יעקב.
גם משום כך דוקא הבעל הוא שנצטווה: (דברים כד, ה) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה... נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח.
גם אמר רב פנחס משמיה דרבא, בכמה מקומות: "כל הנודרת - על דעת בעלה היא נודרת", גם זאת, משום שדרך רוב נשים לתלות את דעתן בדעת בעליהן.
טבע זה טבוע מימות עולם, כאשר אחד מעשרה דברים שנאמרו על האשה היה: (בראשית ג, טז) וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (מסכת עירובין דף ק ע"ב).
