הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "אין למדין מן הכללות"
עירובין כו ע"ב-כז ע"א
משנה. בכל מערבין ומשתתפין - חוץ מן המים ומן המלח. והכל ניקח בכסף מעשר - חוץ מן המים ומן המלח. הנודר מן המזון - מותר (במלח ובמים) +מסורת הש"ס: ]במים ובמלח[+. מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. סומכוס אומר: בחולין. ולכהן בבית הפרס, רבי יהודה אומר: אפילו בין הקברות.
גמרא. אמר רבי יוחנן: אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. מדקאמר אפילו במקום שנאמר בו חוץ מכלל דלאו הכא קאי, היכא קאי? - התם קאי: כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות, ושלא הזמן גרמא - אחד נשים ואחד אנשים חייבין. וכללא הוא דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות? הרי מצה שמחה והקהל, דמצות עשה שהזמן גרמא הוא - ונשים חייבות. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות? הרי תלמוד תורה, פריה ורביה, ופדיון הבן, דמצות עשה שלא הזמן גרמא - ונשים פטורות! אלא אמר רבי יוחנן: אין למידין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. אמר אביי, ואיתימא רבי ירמיה: אף אנן נמי תנינא: עוד כלל אחר אמרו: כל שנישא על גבי הזב - טמא, וכל שהזב נישא עליו - טהור, חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ותו ליכא? והא איכא מרכב! - האי מרכב היכי דמי? אי דיתיב עליה - היינו מושב! - אנן הכי קאמרינן: הא איכא גבא דאוכפא, דתניא: האוכף טמא מושב, והתפוס טמא מרכב. אלא שמע מינה: אין למידין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. אמר רבינא ואיתימא רב נחמן: אף אנן נמי תנינא: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים והמלח. ותו ליכא? והא איכא כמיהין ופטריות! אלא שמע מינה: אין למידין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו חוץ.
1.
בגמרא:
אמר רבינא ואיתימא רב נחמן
ב"מנחת יהודה": רב הונא במקום "רבינא"
1.1
הערה: אם מדובר ברב נחמן בר יצחק - תלמידו של רבא - אז יתכן שמתאים שמודבר ברבינא ורב נחמן.
2.
הגמרא דנה בכלל של רבי יוחנן:
אמר רבי יוחנן: אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ
למעשה יוצא שהגמרא כביכול קובעת שאין משמעות לביטוי "כל" במשנה וגם לא לביטוי "חוץ".
3.
בפשטות, הקביעה של רבי יוחנן מתייחסת לכל כלל במשניות גם אם מנוסח בניסוח שונה כגון: "זה הכלל....".
4.
כמו כן משמע בפשטות, שהכלל של רבי יוחנן קובע שלכל "כלל" יש "יוצא מהכלל" [חריגים]. גם לביטוי "חוץ" יש "יוצא מן הכלל".
5.
שתי שאלות חשובות מתעוררות:
5.1
מה ה"רעיון" שבכלל של רבי יוחנן?
5.2
האם גם לכלל עצמו של רבי יוחנן יש יוצאים מהכלל... כלומר, שיש כללים [שמנוסחים באופנים שונים] שכן לומדים מהם באופן שאין להם יוצא מהכלל!
6.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקסח:
...שוב זכיתי לשיטת יבמות מהריטב"א כ"י וראיתי שכתב בפרק החולץ וז"ל הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת וכבר פירשתי במסכת מכות דאיכא אחריני דהלכתא כר"ל משום דסוגיא כוותיה או דתניא כוותיה ולא נאמרו הכללות אלא על הרוב ומן הסתם ולפיכך אמרו שאין למדין מהם אפילו במקום שנאמר בהם חוץ
הריטב"א מדבר על כלל ההכרעה שהלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש "חוץ" משלשה מקומות -נושאים [הניסוח הוא "בר מתלת"] - וקובע כלל חשוב ובעייתי: כל "כללי ההכרעה" הם רק "על דרך הרוב" - בדרך כלל, ולא תמיד ובכל מקרה, גם במקום שנאמר בהם "חוץ".
6.1
יש לשים לב שהוא מדבר על כללי הכרעה שבין אמוראים. ולפיו מובן מדוע פעמים רבות נפסק כריש לקיש נגד רבי יוחנן.
7.
וביתר פירוט:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל כג:
אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ, לא אמרינן הכי אלא במתניתין או במתניתא אבל לא במימרא דאמוראי דאינהו בדוקא קאמרי, כן מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין דף כ"ו ע"ג ולמוהרי"ק בשורש י' הובא בכנסת הגדולה כללי הגמרא כלל צ"ד, וכן נראה עוד מדברי ר' יהונתן ר"פ בכל מערבין שכתב וז"ל אין למדין מן הכללות וכו' כלומר אין לסמוך על לשון המשנה שכולל כלל גדול לדברים רבים יחד שאינו חש התנא לפרט הכל והולך אחר הרוב וכו' ע"כ, הרי דפירש מילתיה דר' יוחנן על דברי התנאים דוקא.
אין דרכו של תנא לפרט את דבריו, מה שאין כן לגבי אמוראים. לכן הכלל בסוגייתנו תקף דווקא לגבי תנאים.
7.1
אך אמנם מדברי הריטב"א בחדושיו לכתובות דף ה' ע"ב משמע דס"ל דאף במימרא דאמוראי אמרינן כן דהא על מאי דאיתא שם בגמרא דף ו' ב' ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין וכו' כתב הוא ז"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ שהרי הוא פטור מן התורה וכו' ע"כ, וכן כתב עוד בחדושי בתרא כ"י פרק המוכר פירות על מימרת רב הרי דאף במימרת אמוראי ס"ל דאין למדין מן הכללות וכו'.
נראה שהריטב"א סובר, שהכלל תקף גם לגבי אמוראים, מפני שגם אמורא לא מפרט את כל דבריו.
7.2
איברא דעלה בדעתי לומר דאפשר דגם הריטב"א לא כתב כן אלא משום דההיא דכתובות ודבתרא היא מימרת רב דחשיב כתנא וכדאמרינן בעלמא רב תנא הוא ופליג,
ל"רב" יש מעמד מיוחד - "רב תנא הוא", ולכן לגבי רב תקף הכלל של רבי יוחנן, מכיוון שהוא דומה לתנא שלא מפרט את דבריו.
7.3
אבל בשאר אמוראי אף לדידיה לא אמרינן ליה, וזאת חשבתי למשפט כי היכי דלא ליפוש מחלוקת [=להרבות מחלוקת] בין הריטב"א להרשב"א דלדעת קצת מהמפרשים רבו של הריטב"א היה כמו שכתבתי בכללי הפוסקים.
אבל לפי האמת זה אינו דעד כאן לא אמרו דרב תנא הוא ופליג אלא לענין דמצי פליג אתנא אבל שדרכו לסתום כדרך התנאים זה לא מצינו דכיון דאמורא הוא יש לו לפרש כדרך כל שאר האמוראים שדרכם לפרש
מיהו מצאתי בספר ברכת אברהם שבח"ד סימן ר"ג כתב על רב דכיון דתנא הוא דרך התנא לסתום דבריו אף שלי אני בעניי קשה בעיני לומר כן.
ה"יד מלאכי" חולק על האמור לעיל בסעיף 7.2: מעמדו של "רב" כמעמד שאר האמוראים לעניין זה של פירוט הדברים.
7.4
ובר מן דין מצאתי אחר עמל וטורח להריטב"א גופיה בפי"א דכתובות דף ס"א ובפי"ג דף ס"ד ב' ובחידושי בתרא כ"י פי"ן ולהנימוקי יוסף ז"ל בפרק איזהו נשך גבי מתניתין דשמין עגל עם אמו וסיח עם אמו שכתבו
דאע"ג דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו כבר פירשו המפרשים בהרבה מקומות כיוצא בזה שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ
כלומר, שגם בכלל הכרעתי בין תנאים נאמר הכלל שאין לומדים מן הכללות, וגם לגבי רשב"ג שהכלל לגביו הוא "כל מקום..."
7.5
וכ"כ עוד הריטב"א שם דף ס"ג ב' גבי כ"מ שאמר רשב"ג רואה אני את דברי אדמון, והנ"י ר"פ מי שמת יע"ש, כ"כ עוד רדב"ז סי' רס"ו ועיין בח"ב סי' תרנ"ב ור' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף רי"ח ע"ב וג' כתב עוד כן בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן וכ"כ עוד בשיטת ביצה דף ל"ה ע"ב ובשיטת כתובות פ"ק דף מ"ט ע"ג ופי"ג דף מ"ד ע"ג וכ"כ הרז"ה בפרק כסוי הדם גבי כ"מ שאמר ר"י אימתי וכו' שהוא מימרא.
הא קמן דאף על מימרא של שאר אמוראים חוץ מרב כתבו הריטב"א והנמוקי יוסף ורדב"ז ור' בצלאל ודעימיה דאין למדין וכו' דהא הך כללא דכל מקום ששנה רשב"ג וכו', ר' יוחנן הוא דקאמר ליה בפרק מי שאחזו דף ע"ה א' ולא אשכחן בכולי תלמודא דלימא על ר' יוחנן דתנא הוא כדאשכחן גבי רב וכמו שהארכתי מאד בזה באות הריש יע"ש, וכן מצאתי עוד להתוספות ז"ל בפ"ג דשבועות דף כ"א א' ד"ה חוץ דעל מימרא דר' יוחנן דקאמר חוץ מנשבע ומימר וכו' כתבו הם ז"ל דאין למדין מן הכללות וכו' וכ"כ ר' בצלאל בשיטת ב"מ דף קפ"ד בשם תוס' שאנץ ובשם גליון תוספות ע"ש,
הוא חוזר וקובע, שהכלל תקף גם על ביטויים שנאמרו על ידי אמוראים – רבי יוחנן [מלבד דבריו של האמרוא "רב"].
7.6
ואף ע"ג דמשמע דר' יוסי הגלילי קאמר לה ור' יוסי הגלילי תנא הוא מכל מקום כבר כתבו התוספות עצמם בפ"ד דכתובות דף מ"ד א' דאף סברת תנאים דאמורא מייתי לה מימרא מתקריא כל עוד דלא קאמר תניא או ת"ר או תנא.
כאן הוא מעיר הערה חשובה: דברי תנאים שמובאים על ידי אמוראים בלי פתיחה של "תניא", או "תנא", או "תנו רבנן" מוגדרים כדברי אמוראים לענייננו, שאמורא מפרט את דבריו.
7.7
ומיהו אפשר לחלק דע"כ לא כתבו כן בכתובות אלא לענין דכד בעי למפשט ממתניתין או מברייתא דזה לא מיקרי אלא מימרא אבל גבי אין למדין מן הכללות דטעמא דאמרינן ליה במתניתין או בברייתא הוא משום דאין דרך התנא לפרש כל כך כיון דסוף סוף מפומיה דתנא נפיק לן כללא שייך שפיר לומר אין למדין וכו'
אף דאמורא מייתי לה בשמיה כיון דתנא הוא מאריה דשמעתתא ואיהו לאו אורחיה לפרש, ונלע"ד שהוא חילוק אמיתי ונכון.
הוא מוסיף שלענייננו, שאין דרכו של תנא לפרט לגמרי את דבריו, הרי שגם מימרא של תנא בכלל כלל זה, ובזה חולק על האמור לעיל בסעיף 7.6.
7.8
ולפ"ז אפשר דהתוספות ז"ל סברי כהרשב"א ומהרי"ק בזה, אך הריטב"א והנ"י ודאי דחלוקים הם על הרשב"א ומהרי"ק וסבירא ליה דאמרינן אין למדין מן הכללות וכו' אף באמורא,
אלא דעל הרשב"א גופיה יש לי תימה רבתי שמצאתי אליו בתשובותיו סי' מ' ובחדושיו ליבמות דף קי"ד ע"ד שכתב על הך כללא גופיה דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וכדברי הריטב"א וסיעתיה והנ"י וכ"כ עוד בחדושי שבועות דף ל"ח ב' על מימרת שמואל בשם רבינו אפרים ור"י הלוי וזה ודאי סותר למ"ש איהו גופיה בחדושי חולין שהבאתי דלא אמרינן הכי רק במשנה או ברייתא אך לא בדברי האמוראים וכעת לי הדיוט צ"ע:
עד כאן הוא גורס שיש מחלוקת ראשונים אם הכלל נאמר גם לגבי אמוראים או רק לגבי תנאים.
8.
כמה כללים שנאמרו ב"מתיבתא", [בסוגייתנו], הערה ה:
8.1
הראשונים על מסכת שבועות דף מ עמוד א אומרים, שהכלל שאין לומדים מהכללות נאמר רק כשמוכח כך ממקור אחר. במילים אחרות - כשאין ברירה. אבל כפשוטו הכלל כן תקף.
8.2
יש אומרים, שהכלל של רבי יוחנן נאמר רק לגבי דברי תנאים ולא לגבי מימרות של אמוראים. ויש אומרים שתקף גם בדברי אמוראים. [ראה "יד מלאכי" לעיל]
8.3
מחלוקת האם הכלל תקף גם לגבי שאר הפוסקים.
9.
ונראה שניתן להוסיף:
9.1
האם מדובר רק על כלל שנאמר בו במפורש ביטוי של כלל, כגון: "כל"; "כלל"; "חוץ"; "בר". מהריטב"א לעיל, למשל, משמע שהכלל שאין לומדים מהכללות חל גם על הכלל שהלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש, ובקביעת כלל זה לא נאמר "זה הכלל..." או ביטוי דומה.
10.
ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמד ריג, ובהערות שם, מוסיף כמה נקודות:
10.1
הביטויים "כל" ו"חוץ" כוונתם לרוב המקרים [מובא שם בשם "המאירי" והרמב"ם בפירוש המשנה].
11.
ונראה לומר: אם נאמר שהכלל של רבי יוחנן בסוגייתנו נאמר רק לגבי דברי תנאים שנאמרו במשנה או בברייתא הרי שניתן להסביר את הרעיון של הכלל בכך, ש"עורך המשנה" או "עורך הברייתא" הם ששיבצו את הכלל לגבי תנא מסויים כדי לכלול את רוב דיניו, או שבכוונה הכלל [ובודאי מתאים לגבי החלק של ה"חוץ מ..."] לא כולל הכל כדי שהתורה תמשיך להילמד בעל פה...
12.
והשיטה שסוברת שגם לגבי אמוראים [ובודאי אם הכלל תקף גם לגבי הפוסקים] תקף הכלל של רבי יוחנן הרי יתכן שכלל זה נקבע כבר על ידי האמוראים הראשונים עצמם שבאופן זה הם ניסחו את דבריהם, ואז הפירוש יהיה, שהביטוים "כל" ו"חוץ" הם רק על דרך הרוב.
13.
ואפשר להוסיף: הכלל נקבע כבר על ידי רבי יוחנן, אבל לכתחילה הוא באמת התכוון לומר שבאמת דברי החכם הם מדוייקים והם "בדווקא", אלא, שהוא התכוון להשאיר פתח פרשני והלכתי לדורות הבאים לפסוק באופן שונה ולכן הוא ניסח את הכלל שבסוגייתנו!
14.
הערה:
בהמשך הגמרא:
אמר אביי, ואיתימא רבי ירמיה: אף אנן נמי תנינא: עוד כלל אחר אמרו: כל שנישא על גבי הזב - טמא, וכל שהזב נישא עליו - טהור, חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ותו ליכא?
משמע מאביי שהכלל נקבע כבר על ידי "עורך המשנה".
