הבורא הגדול והבורא הקטן / הרב דוב ברקוביץ

פסחים נג ע"ב - נד ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

במהלך אסוציאטיבי נפתל, פותחת הגמרא הדלקת נר בליל יום הכיפורים ומסיימת באגדה מרהיבה על מסגרת הבריאה כולה. על החיץ הדק שבין צרכיו ודעתו של האדם, כביטוי לרצון ה', לבין התורה וההלכה המבקשות לשים גבול

המשנה הפותחת את פרק "מקום שנהגו" דנה בשאלת "עשיית מלאכה" עד חצות היום בערבי פסחים במסגרת מרקם חברתי בו קיימים מנהגים שונים. כשעובר אדם ממקום שעושים מלאכה למקום שאין עושים, או בכיוון ההפוך, מחייבת המשנה שהוא יקבל על עצמו את מנהג המקום לשם הוא הולך, מהטעם, ש"אל ישנה אדם, מפני המחלוקת". חשוב להדגיש שהפסיקה תקפה גם אם כתוצאה מכך האדם יקל על עצמו ביחס למה שהיה מחויב בו במקום שיצא משם. הפרק ממשיך לדון בשאלה זו בתחומים הלכתיים שונים – חובת ביעור פירות שביעית, מכירת בהמות לאינו יהודי, אכילת בשר צלי בסדר פסח, הדלקת נר בליל יום הכיפורים, עשיית מלאכה בתשעה באב, ועוד. מאוחר יותר המשנה חוזרת לברר את פרטי ההלכה של מלאכה בערב פסח, ושוב מפליגה למרחבים, למקרה בו "אנשי יריחו" קבעו נורמות התנהגות בנושאים הלכתיים מובהקים, על דעתם ולא על פי תלמידי חכמים – ולעתים, גם לא בהסכמתם.
 

מאור הנר לאור הבריאה

התבוננות בפרק מלמדת שהמכנה המשותף למקרים המובאים במשנה, הוא שאלת ההתנגשות בין אינטרס הנובע מצורך אנושי לבין אינטרס הלכתי להחמיר. מחד, קיים אינטרס הנובע מפרנסה, עבודה חקלאית, המקצועיות של אומן, טרחת הכנת אוכל או כל צורך אנושי אחר, ומאידך קיים אינטרס הלכתי להחמיר בשטח "אפור" בו אין איסור הלכתי מובהק, אך יש חשש שפעולה מסוימת תביא למעשה אסור.

הדוגמא שמעמידה המשנה במרכז הפרק היא - "מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכיפורים - מדליקין. מקום שנהגו לא להדליק - אין מדליקין." מקרה זה מבטא באופן ברור את מהלך הפרק כולו. הגמרא מסבירה ששני המנהגים, יחד, באו לשמור על קדושת יום הכיפורים, הקובעת את איסור תשמיש המיטה, מחילולה האפשרית הנובעת מצורך אנושי בסיסי - לפי המנהג הראשון היות ואין מקיימים קשרי אישות לאור הנר, ולפי השיטה השנייה, היות ואי אפשר לראות זה את זו וזו את זה ללא מקור של אור. (דף נג:)

מרתק הוא מבחינה יסודות העריכה של התלמוד שהגמרא מסתפקת בהערה קצרה מאוד אודות ההלכה שבמשנה, ולעומת זאת, היא פונה למהלך ארוך ומתפתל בנושאים אחרים הנראים לנו כקשורים רק באסוציאציה אגבית לחלוטין. הגמרא מתחילה לדון ב"ברכת האור", "בורא מיני האש", במוצאי שבת ובמוצאי יום כיפור, על פניו מתוך חיבור רפה של מעבר מ"אור" של ליל יום כיפור ל"אור" של מוצאי יום כיפור. משם, שוב כבדרך אגב, היא מעלה את שאלת יצירת האור במעשה בראשית, ומרחיבה את הדיון באגדה מרהיבה על מסגרת הבריאה בכלל. (דף נד.-נד:)

מה מתרחש בגינה של עריכה זו, מה מהותה של האגדה ומה מוסיפה הפלגה זו לדיון ההלכתי העקרוני של הפרק כולו?
 

נס בין השמשות

ארבע מוקדים של בריאת העולם מעוצבים באגדה זו: "שבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם", "אור (של גיהינום) שברא הקדוש ברוך הוא בשני בשבת", "עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות", ושני דברים שנבראו במוצאי שבת – שאחד מהם הוא האור, פרי יצירת האדם, עליו אנו מברכים "בורא מאורי האש" בצאת השבת.

המשותף לכל ארבע הקבוצות הללו הוא שמדובר על יצירתם של עצמים לא "טבעיים", כלומר שאינם מופיעים בפסוקים של בראשית פרק א'. עם זאת, לכולם יש קשר ברור למציאות האדם, לקיומו ולייעודו, כעומד לפני ה'. מרכז הדיון התלמודי מתמקד בהבדלים שבין יצירת האור ביום השני לבין מוצאי שבת. אך בכדי להבין את הקשרו ומשמעותו של דיון זה, והשלכותיו לפרק כולו, יש לעמוד קודם כל על "הנבראים" בשתי הקבוצות האחרות.

"שבעת הדברים שנבראו קודם שנברא העולם" מהווים למעשה יסוד קיום של הבריאה כולה ושל האדם בפרט. כלומר, לפני שנברא העולם כבר היה בנמצא המסד שלו - הכלים הבסיסיים לעבודת האדם, התורה והתשובה; המציאות שתכיל את החשבון העולמי של שכר ועונש, גן עדן וגיהינום; מקום השכינה בעולם, כסא הכבוד ובית המקדש; וזהותה החידתית של התכלית והיעוד של עצם הבריאה, שמו של המשיח.

העובדה שכל אלו נבראו "קודם שנברא העולם" משמעותה שהם דברים "ממציאות אחרת", שונים בתכלית מדברים שנבראו בגבולות הבריאה, ובשל כך הם מעגנים את הבריאה ברובד של קיום מוחלט ומקנים לה את עומק משמעותה. לעומת זאת, "עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות" הם עצמים שנבראו בתוך מרקם הבריאה, בגבולות שקבעו את צמצום היש. אלא שבשעת הדמדומים של בין השמשות של ערב שבת, שעה הנמתחת בין חול לקודש, מתחברות באופן פלאי שתי מהויות אלו הנראות מנקודת מבט של גבולות היש כמנוגדות זו לזו. בשעה מיוחדת זו נבראים חפצים "טבעיים" בהם מתגלם הקשר הניסי בין שמים לארץ, בין קודש לחול בין א-לוהי לאנושי.

הבאר, המן והקשת מבטאים את הנס שביסוד פרנסתם של החיים הגשמיים במים בלחם ובעצם קיומם המתבסס על השפע והברכה הא-לוהיים. הכתב, המכתב והלוחות מבטאים את התורה שירדה משמים, לא כאידיאה מופשטת אלא כחפץ ממשי, שיש לאחסנו במרכז הקיום הלאומי כעדות פיזית לקשר שהתממש בתוך המציאות הנבראת בין ה' לעם ישראל במעמד הר סיני. קברו של משה והמערה שעמדו בה משה ואליהו הנם אתרים במדבר סיני, מקומות ממשיים במרחב הטופוגרפי של הארץ הנבראת. במקרה של "המערה" מדובר אף באתר בו נפגש אדם, בשר ודם, באופן פלאי, בהתגלות השכינה, בחינת "ופני לא יראו": אדם אחד ו"האנכי" שאין לו גבול. "פי האתון" ו"פי הארץ" הנם תופעות נסיות של עצמים "ארציים" ביותר, האדמה הבטוחה שמתחת לרגלינו, והאתון הבשרית הזאת - בעלת החומר - ולפתע גם להם "פה", כמו לאדם, וזאת בכדי לקבוע סדרי עולם של צדיקים ורשעים, ובכדי להוכיח נביא שוטה.

לפי דברי אגדה אלו, במרחב הזמן והקיום שבין מה שנברא לפני שנברא הכול, לבין מה שמחבר את הארץ - מתוך הארץ - לשמים ולא-לוהי, נמצא האור לסוגיו.
 

חיץ בין מעלה ומטה

הגמרא מזהה את האור של יום השני כ"אור של גיהינום". היא מבחינה בין אור זה, שנברא מתוך גבולות הבריאה ולדברי רבי יוסי "אין לו כבייה לעולם", ובין "חללה של גיהינום" שנברא לפני בריאת העולם. הגמרא מסבה את תשומת לבנו לכך שביום השני לבריאת העולם, לפי התיאור בבראשית פרק א', לא נאמר - כמו בבריאת האדם עצמו - "וירא א-לוהים כי טוב". למרות זאת, "אור של גיהינום" שנברא ביום השני נכלל כדברי רבי בנאה בריה דרבי עולא בפסוק המסכם את הבריאה כולה, "וירא א-לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד".

באופן מפתיע, ביום השני לבריאה נברא רק דבר אחד: "הרקיע, המבדיל בין מים למים". לשם מה הקדיש הבורא יום שלם למעשה זה? מה חשיבותו, ומה מקומו בבריאת העולם? ומה הקשר שלו ל"אור של גיהינום"? "הרקיע", אחת ה"הבדלות" של הבורא המכוננות את קיום היש, מבדיל בין כוחות החיות שלמעלה, המים שמעל לרקיע, לבין כוחות החיות שלמטה, המים שמתחת לרקיע. לפי תיאור מעשי הבריאה ה"רקיע" יוצר את האדריכלות הבסיסית של כל מרחב היש, את עצם המתחם השורשי של "למעלה" ו"למטה" והחיץ שביניהם. מעשה זה זוכה ביום שלם בבריאה, יום הבא מיד לאחר בריאת היסודות עצמם, היות והניתוק שהוא יוצר הוא המאפשר את קיום היש למטה כמציאות עצמאית הפועלת לפי חוקיה שלה ומקיימת תודעה נפרדת מהא-לוהות. התהוותם של ברואים בעלי תודעה עצמאית, במיוחד התודעה האנושית, מותנית בחיץ זה המפריד בין השורש לבין הענפים של כוחות החיות.

במובן עמוק ביותר, ברכת הרקיע המכוננת את "עצמאות" הבריאה, ובשל כך גם את התודעה והבחירה, מהווה גם את יסוד ה"אור של גיהינום". "וירא א-להים כי טוב" אינו שייך לעשיית הרקיע, היות ובתודעה העצמאית, שהיא הברכה הטמונה בבריאה ובאדם, ההיפרדות מא-להים עלולה להפוך ליעד, ולא רק לכלי לשם היווצרות הסגוליות של הנברא, ובעיקר של אישיות האדם. בסכום הכללי של הרצון הא-לוהי ביש, הרקיע מהווה את עצם הברכה של "וירא א-לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד".
 

האור והפרד

התקווה הטמונה בעשיית הרקיע, תקווה שבאה יחד עם אפשרות המרי והחטא, מקבלת את תיקונה בשבת. רבי יוסי, שקבע שהאור שנברא ביום השני לא ייכבה, הנו גם בעל שמועה נוספת אודות יצירת האור בהקשר באנושי, הפעם האור שהאדם בחכמתו ובכוחות היצירה שבו יצר מהאש שעשה במוצאי שבת. אלא שבכדי שישתמש בברכת החיים המיוחדת שהבורא הטמיע בו, שלא רק לשם סיפוק עצמי והנאתו, צריך היה האדם לעבור את השבת. "רבי יוסי אומר, שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת (על ידי הבורא), ולא נבראו עד מוצאי שבת. ובמוצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא דיעה באדם הראשון, מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא בהן אור. והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו, ויצא מהן פרד".

דברי רבי יוסי אלו מתמקדים באחדות ובפרוד שביסוד חידת כוחות היצירה באדם. דעת האדם, כ"דוגמא של מעלה" יכולה ליצור אחדות מפירוד כמו ביצירת אור מתוך שתי אבנים שונות ההולכות ונשחקות כשנטחנות זו בזו; והיא יכולה ליצור פירוד באצטלה של אחדות כמו ביצירת חיה שאין לה יכולת פריון, בחינת ה"פרד" - יסוד ההפרדה - מתוך ההרכבה של שתי בהמות להיות אחת.

בכך דברי האגדה מהווים בסיס נאות להלכה של הדלקת נר במוצאי שבת וגם למהלך של הפרק כולו. מיהו הבורא בברכת "בורא מאורי האש" – הבורא הגדול או הבורא הקטן, "דוגמא של מעלה"? מתבונן האדם בגבול הדק שבין צרכיו, דעתו וקיומו, כביטוי לרצון ה' וברכתו בבריאה, לבין התורה וההלכה המבקשות לשים גבול לאנוכיות, ולעצב תוואי לביטוי האדם באופן של בנין החיים. כל המקרים המובאים בפרק "מקום שנהגו" מגלמים צורות שונות של איזון בין התביעה הנובעת מצרכי החיים לבין הגבולות ההלכתיים הבאים בשם הקדושה והמצוות.
 

לעיון נוסף

א. סדר המשניות בפרק הנו תמוה ביותר. ענייני איסור מלאכה בערב פסח מופיעים בפתיחת הפרק ולאחר מכן, לאחר הפסקה להעלאת נושאים אחרים, מאמצע הפרק והלאה עד המשנה האחרונה, "ששה דברים עשו אנשי יריחו". מה מוסיפות למהלך הרעיוני-הלכתי של הפרק המשניות המפסיקות בין משנה א' עד ההלכה, "וחכמים אומרים – ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות"? ולמה הכניס עורך המשנה את מעשה אנשי יריחו דווקא בסוף הפרק, אחרי המשניות הנוספות על מלאכה בערב פסח?

ב. איך מוסיף המהלך שתיארנו הבנה למהותה של הזמן המיוחד של ערב פסח?