הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "לא..."; "תא שמע דתניא"

עירובין יא ע"א

אם יש לו צורת הפתח אף על פי שרחב מעשר אינו צריך למעט. אשכחן צורת הפתח דמהניא ברחבו, ואמלתרא דמהניא בגבהו.
איפכא מאי? - תא שמע, דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט, ואם יש לו צורת הפתח - אינו צריך למעט. אמלתרא ברחבו מאי! - תא שמע, דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט, והרחב מעשר - ימעט, ואם יש לו צורת הפתח - אינו צריך למעט, ואם יש לו אמלתרא - אינו צריך למעט. מאי לאו אסיפא? - לא, ארישא. 

1.
הגמרא הציבה שאלה "אמלתרא [קורה מקושטת] ברחבו מאי", כלומר האם לגבי רוחב המבוי יותר מעשר אמות מועיל אמלתרא להתיר אפילו בלי צורת הפתח. מצטטת גמרא ברייתא שנאמר בה "ואם יש בה אמלתרא אינו צריך למעט", כלומר שאמלתרא מתירה את הטלטול באותו מבוי, והנחת הגמרא היא, שדין זה מוסב על הסיפא בברייתא "והרחב מעשר...". דוחה זאת הגמרא ואומרת, שהדין האחרון מוסב על הרישא בברייתא – לגבי הגובה - שאם יש בקורה אמלתרא לא צריך למעט.

2.
מובא ב"מתיבתא", הערה ג, שספק זה לא נפשט בסוגיא [דומה למושג "בעיא דלא איפשטא" שנאמר בדרך כלל כשהשאלה מוצגת עם פתיחה של "איבעיא..." – שלא כבסוגייתנו]. הרשב"א מיקל על פי הכלל שספק מדרבנן לקולא, וכאן מדובר במבוי בעל 3 מחיצות גמורות שהוא רשות הרבים מדאורייתא והספק בסוגייתנו הוא רק לגבי המחיצה הרביעית שהוא נצרך מדרבנן.

2.1
אולם למסקנה הוא מחמיר [וכן הרא"ש] מפני שעיקר דין מחיצות הוא דאורייתא ויש לדון את הדופן הרביעית כספק דאורייתא,

3.
והרא"ש מנמק זאת באופן שונה שקשור בשליטת העין.

4.
רמב"ם הלכות שבת פרק יז:

הלכה טו:

וכן אם היה בקורה של מבוי כיור וציור עד שיהיו הכל מסתכלין בה אף על פי שהיא למעלה מכ' אמה כשרה, שהקורה צ משום היכר עשויה ואם היתה למעלה מכ' אינה ניכרת ואם יש בה ציור וכיור מסתכלים בה ונמצא שם היכר.

5.
כסף משנה הלכות שבת פרק יז הלכה טו:

[טו] ואם יש בה ציור וכיור וכו'. בגמרא (עירובין י"א) איבעיא לן אי מהניא לרחב יותר מעשר ולא איפשיטא ואף על גב דמידי דרבנן הוא נקטי לה הפוסקים לחומרא משום דמסתברא טעמא לאיסורא כמ"ש הרא"ש דאמלתרא מהניא בגבוה משום דדבר חידוש הוא ומסתכל כלפי מעלה לראותה ואגב זה רואה הקורה
והאי טעמא לא שייך ברחבה וזהו דעת רבינו שלא הזכיר אמלתרא ברחבה:

לפי ה"כסף משנה" הרמב"ם פוסק "לחומרא" "דמסתברא טעמא".

5.1
הערת אגב: משמע שהכלל של ספיקא דרבנן לקולא לא מהווה כלל מוחלט, אלא רק אם אין סברא הגיונית נגדה [מתאים גם לגבי התנגשות בין כללי פסיקה בגמרא, עד כדי שכך שלעיתים הלכה כיחיד נגד רבים כשמסתבר טעמו, ויש שאלה האם המשפט האחרון תקף גם לגבי מחלוקות בין פוסקי ההלכה הראשונים והאחרונים].

5.2
אולם ראוי לשים לב לנימוק נוסף לשיטת המקילים, שמובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קפג, שכך משמע מפשט דברי הברייתא ולא כפי שהגמרא דחתה שדין הסיפא בברייתא מוסב על הרישא אלא זו דחיה בעלמא, ומכיון שהוא מוסב באמת דווקא על הסיפא הרי שמשמע במפורש שהברייתא סוברת שאמלתרא מתירה כשרוחב המבוי יותר מעשר אמות ואינו צריך למעט.

5.3
ויש מקום לדון האם בכל מקום כשמופיע בש"ס שלב של דחית הוכחה בנוסח של "לא..." משמעו רק "דחיית" ההכרח בהוכחה, או שזו דחייה "אמיתית" - שאולי בזה נחלקו הפוסקים בסוגייתנו.

6.
ויש להעיר: מדוע הגמרא כופלת, "תא שמע"+"דתניא" – "תא שמע דתניא" - [צורה זו - 37 מופעים בש"ס]. היה מספיק "תא שמע" בלבד?

7.
אולי ביטוי זה מדגיש שההוכחה ["תא שמע"...] היא ממקור תנאי מוסמך מאד "דתניא..". ונראה לומר, שזה מתאים לשיטה לעיל של הפוסקים כפשט הברייתא ולא מקבלים את דחיית הגמרא.