הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
פסיקת הלכה על פי בת קול ונביא
עירובין ו ע"ב - ז ע"א
לקראת הפסח, החג שבו יש הנוהגים את כל החומרות האפשריות, ויש המחפשים את כל הקולות האפשריות, כדאי להכיר את דברי הגמרא, שמי שמחפש אחרי חומרות נקרא כסיל, ומי שמחפש אחרי קולות נקרא רשע:
1. תלמוד בבלי עירובין ו, ב
ומי עבדינן כתרי חומרי? והא תניא: לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר "הכסיל בחשך הולך". אלא, אי כבית שמאי - כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל - כקוליהון וכחומריהון. הא גופא קשיא: אמרת לעולם הלכה כבית הלל והדר אמרת הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה! - לא קשיא; כאן - קודם בת קול, כאן - לאחר בת קול. ואיבעית אימא: הא והא לאחר בת קול, ורבי יהושע היא, דלא משגח בבת קול.
הגמרא הביאה שתי תשובות:
לפי התשובה הראשונה, לפני שיצאה בת קול כל מי שרצה לנהוג כבית שמאי לגמרי היה יכול לעשות כן, ואילו בת הקול שינתה את ההלכה, ומרגע שיצאה בת קול אסור לנהוג כבית שמאי.
לפי התשובה השניה גם לאחר שיצאה בת הקול אפשר עדיין לפסוק הלכה כבית שמאי, מכיון שר' יהושע סובר שאין משגיחין בבת קול.
מה היא אותה בת קול? מסבירה הגמרא שנלמד בשבוע הבא:
2. תלמוד בבלי עירובין יג, ב
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א-לוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
לכאורה, כל העניין המפורסם שאנחנו פוסקים כבית הלל, ושדברי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, כל הדבר הזה נובע כתוצאה מבת קול שיצאה. אם אכן כך הדברים, צריך להבין כיצד הסוגיה הזו מתיישבת עם הסיפור הידוע של תנורו של עכנאי, ועם דבריו של ר' יהושע באותו סיפור. כהערת אגב אומר שהויכוח על תנורו של עכנאי הוא מהותי מאוד: כיון שהתנורים של אותם ימים היו עשויים חרס בדרך כלל, אם התנור היה נטמא לא היתה אפשרות לטהרו, ומי שרוצה לאכול בטהרה חייב לנתץ את התנור. ר' אליעזר מציע לעשות תנור שמורכב מרצועות חרס שיושבות אחת על השניה, עם שכבה של חול בין רצועה לרצועה, וממילא אין כאן כלי עם בית קיבול, והתנור לעולם לא יוכל להיטמא. ואולם, חכמים חולקים על ר' אליעזר ואומרים שתנור כזה מקבל טומאה כמו כל תנור אחר, כיון שבזמן שהוא מורכב הוא יכול לשמש ככלי לכל דבר. ר' אליעזר מנסה להוכיח את דבריו בכל מיני אמצעים, כידוע, ובסופו של דבר אפילו יוצאת בת קול שאומרת במפורש שהלכה כר' אליעזר, אבל אז גם ר' יהושע על רגליו ואומר שאין אנו פוסקים הלכה על פי בת קול:
3. תלמוד בבלי בבא מציעא נט, א
תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין.
וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? - אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו.
תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". - מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטות".
אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.
ראשית, יש לציין שדבריו של ר' יהושע הם מדרש על המלים 'לא בשמים היא', אבל אין הם פשט הכתוב. הפסוק הזה נאמר כחלק מדברי משה על כך שהתורה אפשרית לקיום:
4. דברים פרק ל, פסוקים יא-יד
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:
האם אכן נפסק להלכה כדבריו של ר' יהושע שאסור לפסוק הלכה כבת קול? לכאורה ניתן להוכיח שכן, שהרי אליהו הנביא מעיד שהקב"ה אמר 'נצחוני בניי', אלא שאם 'לא בשמים היא', ממילא אי אפשר להוכיח מדברי אליהו הנביא שהלכה כר' יהושע...
ובכל זאת, ישנן עוד דוגמאות שמהן מוכח שבאמת אי אפשר לפסוק הלכה ע"פ בת קול ואפילו לא על פי נבואה:
5. תלמוד בבלי מסכת תמורה דף טז, א
אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל! אמר להם: "לא בשמים היא". אמרו לו לשמואל שאל! אמר להם: "אלה המצות" - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה. אמר ר' יצחק נפחא: אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפנחס שאל! אמר ליה "לא בשמים היא". א"ל לאלעזר: שאל! אמר להם: "אלה המצות" - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
סוגיה נוספת שממנה מוכח שאי אפשר לשאול אפילו את הנביאים על דבר הלכה היא הסוגיה שאומרת שאם לדוד המלך היתה שאלה הלכתית הוא לא אמור היה להתייעץ עם הנביא או לשאול באורים ובתומים, למרות שהללו היו זמינים לו, אלא ללכת לבית דינו של שמואל הרמתי:
6. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מה, א
דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מאי דכתיב "ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות". תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש. דכתיב "והמה שסים את הגרנות". וכתיב "וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה". מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור - הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים. אלא: אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי, דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, שמע מינה.
רואים אנו, אם כן, ששאלות הלכתיות נידונות רק בבית דין ולא אצל נביא ובטח שלא על פי דברי בת קול. כיצד, אם כן, פסקנו הלכה כבית הלל במקום בית שמאי רק על סמך בית הקול הזה?
זו שאלת התוספות בסוגייתנו:
7. תוספות מסכת עירובין דף ו עמוד ב
כאן לאחר בת קול - ואם תאמר מאי שנא דלא קיימא לן כבת קול דרבי אליעזר דהזהב (ב"מ ד' נט:)? ויש לומר דהתם לא יצאה אלא לכבודו כדמוכח התם. ועוד, דהתם היתה כנגד רבים והתורה אמרה "אחרי רבים להטות", אבל הכא אדרבה בית הלל הוו רובא ולא הוצרכו בת קול אלא משום דבית שמאי הוו חריפי טפי. ואם תאמר אם כן מאי קאמר ר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול הלא לא אמר רבי יהושע אלא אבת קול דר' אליעזר!? וי"ל דלא בשמים היא משמע דאין להשגיח כלל בשום בת קול.
שתי תשובות מביאים התוספות:
א. בדרך כלל פוסקים כבת קול, ואין הלכה כר' יהושע, אבל רק במקרה של תנורו של עכנאי לא פסקו כבת קול, מכיון שבת-הקול יצאה רק לכבודו של ר' אליעזר.
ב. אם בת-קול מחזקת את דעת הרוב, פוסקים כמותה, (גם אם היתה סברא לפסוק כדעת המיעוט) ואם היא תומכת בדעת המיעוט אין פוסקים כמותה.
ואולם, גם התוספות מודעים לכך שהתירוצים הללו דחוקים, מכיון שהגמרא בסוגייתנו אמרה שלדעת ר' יהושע אין הלכה כבית הלל, וממילא ע"פ סוגייתנו אין הבדל בין בת הקול שיצאה לטובת ר' אליעזר לבין בת הקול שיצאה לטובת בית הלל. מסבירים התוספות שכאשר ר' יהושע השתמש בביטוי 'לא בשמים' משמע שהוא אינו סומך על בת קול בשום מצב, ולא רק במקרה המדובר ההוא, ולכן לדעת ר' יהושע גם אין הלכה כבית הלל.
מעניין לציין שהתוספות שואלים אותה שאלה גם בסוגיה במסכת ברכות שגם ממנה מוכח שלדעת ר' יהושע אין הלכה כבית הלל, אך שם הם אינם אומרים שלדעת ר' יהושע אין הלכה כבית הלל, אלא שהתנא הזה הוא קיצוני יותר מר' יהושע:
8. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נא, ב
תנו רבנן, דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה: בית שמאי אומרים, מברך על היום ואחר כך מברך על היין, שהיום גורם ליין שיבא וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא; ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום, שהיין גורם לקדושה שתאמר. דבר אחר: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה. תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. והלכה כדברי בית הלל ...והלכה כדברי בית הלל - פשיטא! דהא נפקא בת קול! - איבעית אימא: קודם בת קול, ואיבעית אימא: לאחר בת קול, ורבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול.
וכך שואלים התוספות שם:
9. תוספות מסכת ברכות דף נב עמוד א
ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול - ואם תאמר א"כ קשה הלכתא אהלכתא דההיא דרבי יהושע דתנור של עכנאי קי"ל כרבי יהושע וקי"ל כבית הלל!? וי"ל דדוקא התם קאמר דאין משגיחין בבת קול דהבת קול היה כנגד הרוב וכבר אמרה תורה "אחרי רבים להטות", אבל ב"ה היו רבים אע"פ שמייתי רבי יהושע הכא אע"ג דלא דמי דשאני התם דהבת קול היה כנגד הרוב האי תנא סבר טפי מרבי יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול אע"פ שהרוב מסייע לבת קול הואיל וב"ש מחדדי טפי
לסיכום, ישנן שתי דעות:
א. דעת ר' יהושע שאין הלכה כבית הלל בגלל בת הקול ובגלל העובדה שהם הרוב.
ב. דעת התנא (ואולי זהו ר' יהושע עצמו) שסובר שגם לאחר בת הקול בדרך כלל אין הלכה כבית הלל אלא כבית שמאי, מפני שהם מחודדים יותר.
על הדעה השניה ניתן לשאול: אם הלכה כבית שמאי בגלל שהם מחודדים יותר, הרי שבאותה המידה ניתן גם לומר שהלכה כר' אליעזר, מפני שגם הוא מחודד יותר! האמת היא שניתן לשאול את השאלה הזו גם לדעה הראשונה, מכיון שאילולא הבת-קול היינו פוסקים הלכה כבית שמאי למרות שהם המעטים, אם כן צריך לפסוק כר' אליעזר, שגם הוא מחודד יותר, ומה עוד שבת הקול היא לטובתו! כך שואלת ה'שפת אמת':
10. שפת אמת (ר' יהודה אריה לייב אלתר מגור, המאה ה-19, פולין) עירובין ו, ב
קצת קשה, דכיון דלולי הבת קול דהלכה כב"ה הוה אמינא דחריפי טפי עדיף, א"כ י"ל נמי דר"א הוי חריף טפי כמו שיצא הבת קול שהלכה כמותו בכל מקום!? ואפשר דוקא בית שמאי במקום בית הלל דלא הוי יחיד נגד רבים כל כך היו מסופקים דחריפי טפי מהני אע"ג דבית הלל היו מרובין מבית שמאי, אבל לא ביחיד נגד רבים. או דכיון דכבר יצא ב"ק דהלכה כב"ה הוכיח לן דרבים עדיף מחריפות.
להלכה, אם כן, כולם מסכימים שאין לפסוק לפי דברי בת-קול, אבל אם בת הקול מחזקת דבר ידוע, נפסוק כמותה. ואולם, הרמב"ם כותב שגם אם נביא יגיד לנו שהוא קיבל בנבואה הלכה מסוימת לא רק שלא נפסוק כמותו, אלא אף נהרוג אותו כנביא שקר! מדבריו משמע שאין שום משמעות לבת קול, כי לאחר שהתורה ניתנה הקב"ה אינו מערב את הנביאים כלל בפסיקת הלכה.
11. הקדמת הרמב"ם למשנה
ובזה בלבד נבדל הנביא משאר בני אדם בתורה, אבל בעיון ובדין ובחקירה בדיני התורה הרי הוא כשאר החכמים הדומים לו שאינם נביאים. ואם יפרש איזה פירוש, ויפרש מי שאינו נביא פירוש אחר, ויאמר הנביא אמר לי ה' כי פירושי הוא הנכון אין שומעין לו, אלא אפילו אלף נביאים שכולם כאליהו ואלישע פירשו איזה פירוש, ואלף חכמים וחכם פירשו היפך אותו הפירוש "אחרי רבים להטות", ועושים כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף נביאים המופלגים, וכך אומרים חז"ל האלקים אלו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא הוה ציתנא ליה ולא שמענא מניה, ואמרו עוד אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. כוונתם בכך שאין תוספת וגרעון בתורה מצד הנבואה בשום פנים. וכן אם אמר הנביא שה' אמר לו כי הפסק במצוה פלונית כך, ושדינו של פלוני הוא הנכון, הרי אותו הנביא נהרג לפי שהוא נביא שקר כמו שביארנו, לפי שאין תורה אחרי השליח הראשון ואין תוספת ואין גרעון, לא בשמים היא, ולא המחנו ה' אל הנביאים אלא המחנו אל החכמים בעלי הדין. לא אמר "ובאת אל הנביא", אלא אמר "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט".
דברים דומים כותב הרמב"ם גם במשנה תורה (הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ד), וה'כסף משנה' טוען ששיטתו אינה עולה בקנה אחד עם הגמרא:
12. כסף משנה (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, צפת) הלכות יסודי התורה ט, ד
אבל קשה לי דאמרו פ"ק דיבמות דיצתה בת קול לומר דהלכה כב"ה וקיי"ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ"ע
לכאורה, כל השאלה הזו היא לא רלוונטית, כי אנחנו לא זוכים להתגלות של בת קול בכל יום, אבל האמת היא שיש השלכה מעניינת לדיון הזה: במאה ה-13 התפרסם ספר, שנכתב כנראה ע"י אחד מבעלי התוספות בשם ר' יעקב ממרוויש, ושמו 'שאלות ותשובות מן השמים'. בספר זה מתאר המחבר גילויים שהיו לו, ועל-פיהם כתב ספר הלכה. חלק מההלכות שהוא מביא שנויות במחלוקת פוסקים, והשאלה היא האם גילוי כזה יכול להעלות ולהוריד בשיקולי פסיקת ההלכה. החיד"א, בספרו יוסף אומץ, דן בשאלת ברכה של נשים על מצוות לולב, וכותב שבגלל שבשו"ת מן השמים פסקו שיברכו, כך יש לנהוג:
13. שו"ת יוסף אומץ (ר' חיים דוד אזולאי, המאה ה-18, ישראל) סימן פב
ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרוי"ש כמו שהבאתי בספר הקטן ברכי יוסף סימן תרנ"ד אות ב' נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב. וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושלם ת"ו. והגם דמרן ז"ל פסק שלא יברכו. נראה ודאי דאילו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבנו יעקב ממרוי"ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים, ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי הא לא שייך לא בשמים היא, דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו אהניא לן לפסוק כמותם, כיון דאית לן סיעתא דשמיא.
ב'שם הגדולים' מבאר החיד"א את שיטתו מדוע ניתן לפסוק כר' יעקב ממרוויש למרות שמדובר בפסיקה שמבוססת על גילויים:
14. שם הגדולים (ר' חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, ישראל) מערכת גדולים אות י
הנה נכון לומר כדשנין דסברי דלא כהרמב"ם דאם משמיא מיהב יהבי אמירה נעימה על הודע בדין אחד כהלכה, צייתינן לה, ועֵד ממהר דקי"ל כבית הלל משום בת קול וככל אשר דיברנו...
אי נמי אפשר לומר דגם הראב"ד ורבינו יעקב הנזכר הן הן יודו לדברי הרמב"ם דאם נביא ניבא בשם ה' דסברת פלוני אמת בא האות כי הוא נביא השקר ויהרג דלא בשמים היא, דלא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים כמ"ש ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט. אמנם בדבר שנחלקו בזמן הסנהדרין ועמדו במחלוקתם ואין מכריע ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, בזה אם יבוא בת קול או רוח הקודש לומר שסברת פלוני אמת צייתינן לה מאחר דסנהדרין והשופטים לא יכלו להסכים בדבר ויש פנים הנראין לכאן ולכאן, והבת קול הוא כהלכה, דקודם הבת קול ידענו טעם סברא זו, וכי מדלית הכרעת הכהנים והשופטים דאין מכרע בזה שומעין לבת קול ורוח הקודש שאמר כהלכה... דשאני מחלוקת בית הלל כי איש אין בארץ להכריע, ובכהאי גוונא לא אמרה הרמב"ם, וכל שכן בזמן הרבנים אחר הגאונים כי הן בעוון חלף הלך סדר לימוד תנאי ואמוראי ורבנן סבוראי נחמד למראה יאה ויאה שהיו לומדים בקיבוץ גדול ונורא למאות ולאלפים וחכמי ישראל אבדורי אבדור על ארבע כנפות, דלכיא תו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט. אז כאשר שמיים לו זכו והופיע רוח הקודש על גדול הדור, איהו גופיה שפיר שומעניה אזניו תשמענה כאשר יורו משמים, וכל אשר נגע א-להים בלבו באלו אמרו לסמוך מאחר דאין בידינו כחכמי הדור להכריע.
לכן החיד"א אומר שאפשר לפסוק כשו"ת מן השמים, מכיון שבימינו אין מחלוקות שיכולות להתברר בבית דין. אבל הרב עובדיה יוסף חולק עליו וטוען שניתן לחלוק על הספר הזה, והוא אכן פוסק שנשים לא מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן:
15. שו"ת יביע אומר (הרב עובדיה יוסף שליט"א) חלק א - אורח חיים סימן מא
ונראה לפע"ד שיש חילוק גדול בין מתנבא בשם ה' דרך נבואה, דבהא הוא דאמרינן שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לחולם חלום, שאינו אלא אחד מששים בנבואה (ברכות נז:), ומש"ה אין איסור זה נוהג בחלום, שאינו תוקע עצמו לדבר הלכה, להכריח להאמין בו כנבואה, אלא כגילוי מילתא בעלמא, וכל מי שאינו רוצה לסמוך עליו הרשות בידו, ולא הוי כמוותר על דברי נביא. משא"כ נביא המתנבא בשם ה', שאסור לעבור על דבריו, ע"ז אמרו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אחר נבואת משה רבינו, ומתוך החומר שהחמרנו בסופו, הקלנו בתחלתו שלא לשמוע אליו בדבר הלכה.
...והשתא אתי שפיר מה שהיה שואל מהר"י ממרויש מן השמים, דסמכא דעתיה דמר ע"ד החלום. [ואין איסור בזה, כיון שאין הכרח לקבל דברי החלום]. וכדאשכחן כה"ג בבית יוסף (סי' תרנא), בשם מהר"ם ריקאנטי (פר' אמור), שכ', נתאכסן אצלי חסיד א' בליל יו"ט דסוכות, וראיתי בחלום שהיה כותב השם יו"ד ה"א וא"ו, והיה מרחיק ה"א אחרונה מן הג' אותיות הראשונות. ואמרתי לו מה זה עשית, והשיב כך נוהגים במקומינו, ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם, ואשתומם כשעה חדא באין מבין. למחר בעת נטילת הלולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא אתרוג, והבנתי פתרון חלומי וחזר בו... ומ"מ אין כאן דבר שיחייב כנבואה ממש. ולכן אין שום חיוב לקבל כל מה שיכתוב בשו"ת מן השמים.
...ולפ"ז יש לתמוה עמ"ש החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' פב), שנראה ודאי שאילו שלטו מאור עיני קדשו של מרן, בתשו' רבינו מהר"י ממרויש, שיש לנשים לברך, ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ע"ש. דמנ"ל ודאות זו, והרי לרמב"ם הוי כנביאות שקר, ואין לשמוע אל הנביא או אל חולם החלום ההוא. וכן נראה דעת הרמב"ן שלא חשש למ"ש הראב"ד שהופיעה רוה"ק על מדרשו. וכמ"ש החיד"א לחד שינויא. וממילא הרי ידוע דמרן ז"ל נוטה תמיד אחר הרמב"ם. וא"כ מי לידינו יתקע שהיה פוסק כד' מהר"י ממרויש, ועוזב דרכו דרך הקדש ללכת אחרי הרמב"ם, ולא יחוש לאיסור ברכה לבטלה, דלדעתו ז"ל בש"ע (סי' רטו) הוי מדאורייתא. ומכ"ש שראינו למרן ז"ל (בס' תרמו) בדין ההדס שנקטם ראשו, שכ' הראב"ד הנ"ל שהופיעה רוה"ק בבית מדרשו, ופסל ההדס שנקטם ראשו, דלא כהרמב"ם. ומרן פסק שהוא כשר כדברי הרמב"ם, ולא נרתע מפני הופעת רוה"ק שבבית מדרשו של הראב"ד, ואפי' להחמיר, ובספקא דאורייתא כגון ביו"ט ראשון, ק"ו כאן שהברכות כולם מדרבנן ואינם מעכבות, ומכ"ש לנשים שאינם מצוות, ויש לחוש להחמיר דהוי ברכה לבטלה לדעת הרמב"ם וסיעתו, שבודאי לא היה משגיח מרן בד' מהר"י ממרויש ז"ל. והשערת החיד"א בזה לפע"ד רחוקה מאד.
...והנכון לפע"ד שאין ענין שו"ת מן השמים, למ"ש הרמב"ם, וכמש"כ לעיל, שמהר"י ממרויש היה אומר כן בשם בעל החלום, ואין חלום בלא דברים בטלים וכו', והחלומות שוא ידברו. (אלא שבמקום שנהגו לברך, יוכלו לעשות סמך למנהגם ע"פ זה, ותו לא מידי). ואסמכתא בעלמא הוא, ולכן אין בזה החומרא של המתנבא בשם ה', וזהו הטעם שנהגו הרבה דברים דלא כוותיה, וכמבואר לעיל, ולא חששנו מעולם לשנות מנהגינו עפ"ד שו"ת מן השמים. וכן יש דברים שהכריע דלא כמנהג אשכנז, כגון מה שהכריע מהר"י ממרויש (בסי' ב) כדעת הרי"ף שאין לברך על תפילין של ראש כלל אא"כ שח, והם נוהגים לברך, ולא חששו לדברי מהר"י ממרויש, ואע"פ ששם היה כדאי להחמיר יותר מבנ"ד, דהא ספק ברכות להקל, ושב ואל תעשה עדיף, ואפ"ה לא חששו לזה, שאין הכרח לפסוק כדברי מהר"י ממרויש אלא כשהדברים נכונים בטעמן מצד עצמן.
