הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כללי פסיקה: רב יוסף ואביי - כמי הלכה
עירובין ה ע"א
היה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו כמה ממעט. כמה ממעט? כמה דצריך ליה! - אלא: רחבו בכמה? רב יוסף אמר: טפח. אביי אמר: ארבעה. לימא בהא קא מיפלגי, דמאן דאמר: טפח, קסבר: מותר להשתמש תחת הקורה.
ומאן דאמר ארבעה קסבר: אסור להשתמש תחת הקורה. - לא, דכולי עלמא קסברי: מותר להשתמש תחת הקורה, ובהא קא מיפלגי: מר סבר: קורה משום היכר, ומר סבר: קורה משום מחיצה. ואיבעית אימא: דכולי עלמא - קורה משום היכר, והכא בהיכר של מטה ובהיכר של מעלה קא מיפלגי; דמר סבר: אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה, ומר סבר: לא אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה. ואיבעית אימא: דכולי עלמא אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה והכא בגזירה שמא יפחות קמיפלגי.
1.
רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה טז:
מבוי שהיה גבהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה ועובי הקורה למעלה מעשרים כשר, ק היה גבהו יתר מעשרים ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה צריך להיות ברחבה טפח, היה גבהו פחות מעשרה חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות ר ומעמיק כדי להשלימו לעשרה.
הרמב"ם פוסק כרב יוסף [שהקורה למטה די שיהיה בה טפח כדי שהגובה של הקורה לא יהיה יותר מעשרים אמה] ולא כאביי שטוען שהקורה למטה צריכה להיות בגודל של ארבעה טפחים.
2.
רא"ש מסכת עירובין פרק א סימן ד:
ד [דף ד ע"ב] היה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו ממעט בקורה שרחבה טפח ודיו. דקורה משום היכרא הוא והיכר של מטה כהיכר של מעלה וכשם שלמעלה דייה בטפח כדתנן דיי לקורה שתהא רחבה טפח זה לשון רב אלפס ז"ל ואין לשונו מכוון דמשמע שממעט בקורה אחרת שנותן למטה מעשרים וכן כתב הוא למעלה כיצד נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה. ולישנא דגמרא לא משמע הכי דאביי מודה בהא דסגי בטפח אלא דמיירי בבא לבנות בנין תחת הקורה.
והר"ז הלוי ז"ל כתב דהלכה כרב יוסף דרביה דאביי הוה.
הפסיקה כרב יוסף היא על פי הכלל שהלכה כרב נגד תלמידו ["אין הלכה כתלמיד נגד רבו"].
3.
ויש להעיר: יש אומרים שיש רשות לתלמיד לחלוק על רבו אחרי מותו, ואולי אף כאן המחלוקת היתה אחרי שרב יוסף כבר נפטר.
4.
ונראה לומר: הגמרא ניסתה להסביר את המחלוקת בין רב יוסף ואביי בכמה אופנים-שלבים. בכל שלב היא קבעה שבעצם כולם מודים לעיקרון הבסיסי שהובא כמחלוקת לפני כן [1. "מותר להשתמש תחת הקורה" 2. "קורה משום היכר" 3. "היכר של מטה כהיכר של מעלה"], והם חלוקים בעניין אחר.
4.1
וכאן יש דבר מעניין: בכל הפעמים מדובר שהגמרא אמרה שכולם [רב יוסף ואביי] מסכימים לאותו עיקרון שבשלב הקודם התאים לשיטת רב יוסף! ולכן נראה לומר שהביטוי "ואיבעית אימא" [שפותח כל הסבר חדש למחלוקת] משמעו: דעת רב יוסף בעצם מתקבלת ונפסקת, וכנראה שאביי מודה לו [קצת דומה לכלל שאומרים לגבי הביטוי "ואם תימצי לומר...", שהפרשנים פוסקים כדעה המובאת מיד אחרי ביטוי זה]. זאת אומרת, שאת הביטויים הנ"ל ["ואיבעית אימא"; "אם תימצי לומר"] "עורך הגמרא" הוא זה שקבע אותם בסוגיה. ולכן הלכה כרב יוסף, ולא בהכרח שאי אפשר היה לפסוק כאביי נגדו!!!
וקשור לפיסקה הבאה בגמרא...
5.
בגמרא:
היה פחות מעשרה טפחים וחקק בו להשלימו לעשרה. כמה חוקק? כמה חוקק! כמה דצריך ליה! - אלא: משכו בכמה? - רב יוסף אמר: בארבעה, אביי אמר: בארבע אמות. לימא בדרבי אמי ורבי אסי קמיפלגי; דאיתמר: מבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו, איתמר משמיה דרבי אמי ורבי אסי: אם יש שם פס ארבעה - מתיר בפירצה עד עשר. ואם לאו, פחות משלשה - מתיר, שלשה - אינו מתיר.
לרב יוסף - אית ליה דרבי אמי, לאביי - לית ליה דרבי אמי. –
אמר לך אביי: התם - סוף מבוי, הכא - תחלת מבוי, אי איכא ארבע אמות - אין, אי לא - לא.
אמר אביי: מנא אמינא לה - דתניא: אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחין לתוכו. ואי בארבעה, היכי משכחת ליה? - וכי תימא: דפתח לה בדופן האמצעי - והאמר רב נחמן: נקיטינן, איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה - כל שארכו יתר על רחבו, ובתים וחצרות פתוחין לתוכו. –
ורב יוסף? - דפתח ליה בקרן זוית.
אמר אביי: מנא אמינא לה - דאמר רמי בר חמא אמר רב הונא: לחי הבולט מדופנו של מבוי, פחות מארבע אמות - נידון משום לחי, ואינו צריך לחי אחר להתירו. ארבע אמות - נידון משום מבוי, וצריך לחי אחר להתירו. ורב יוסף: לאפוקי מתורת לחי - עד דאיכא ארבע אמות, למיהוי מבוי - אפילו בארבעה טפחים נמי הוי מבוי.
6.
רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה טז:
מבוי שהיה גבהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה ועובי הקורה למעלה מעשרים כשר, ק היה גבהו יתר מעשרים ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה צריך להיות ברחבה טפח,
היה גבהו פחות מעשרה חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות ר ומעמיק כדי להשלימו לעשרה.
7.
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק יז הלכה טז:
[ר] כאביי ודלא כרב יוסף דאמר ד' טפחים וכן פסק ר"י אלפס דסוגיא דשמעתא כוותיה דאביי דמשך מבוי ארבע אמות גבי לחי הבולט מדופנו של מבוי וכן פסק מהר"ם
והביא ראיה לדבריהם שאין הלכה כרב יוסף לגבי אביי אלא במחיצה שהוא אחד מד' דברים שהלכה כרב יוסף כדאיתא בפ"ק דב"ב
ודלא כרבינו אבי"ה שפסק כרב יוסף שאין הלכה כתלמיד במקום הרב עין בפסקי דעירובין ג"כ:
הוא מסביר שהרמב"ם פוסק כאביי נגד רב יוסף. אם נאמר שיש כאן פסיקה עקרונית שהלכה "כבתראי" [אביי היה תלמידו של רב יוסף וממילא היה מאוחר לו = "בתראי"] והכלל הוא שבמחלוקת אמוראים ההלכה היא כבתראי
7.1
ומסוגייתנו יהיה מוכח שהכלל תופס גם לגבי האמוראים שחיו בתקופה שלפני אביי ורבא אם אביי [או רבא] הם עצמם ה"בתראי"!
7.2
כמו כן יהיה מוכח מכאן שהכלל תקף גם בתלמיד נגד רבו!
8.
אולם, לא משמע בכלל שהוא מסתמך על הכלל הנ"ל. הוא מסתמך על כלל אחר "דשמעתא כוותיה". ניסוחים דומים הם: "סוגיא כוותיה", ו"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה". כלומר, כוונתו היא שמהגמרא משמע – מה"סתמא דגמרא" [אולי הוא "עורך הגמרא"] – שהיא סוברת כאביי באחד הנושאים בסוגייתנו:
9.
בהמשך הסוגיה:
גופא, אמר רמי בר חמא אמר רב הונא: לחי הבולט מדפנו של מבוי,
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף ה עמוד ב
פחות מארבע אמות - נידון משום לחי, ואין צריך לחי אחר להתירו. ארבע אמות - נידון משום מבוי, וצריך לחי אחר להתירו...
10.
ואולי ההכרעה כאביי היא מפני הביטוי שאמר אביי "מנא אמינא לה".
11.
והוא מוסיף נימוק, שהלכה כאביי נגד רב יוסף על פי הכלל שתמיד הלכה כרבה נגד רב יוסף, מלבד בשלשה [הוא גורס 4 ] מקומות. כנראה שכוונת הכלל לומר שבכל הש"ס אין הלכה כרב יוסף מלבד באותם 4 דברים.
11.1
וזה קשה מאד, הרי שם מדובר רק במחלוקת בין רבה ורב יוסף ולא במחלוקת בין רב יוסף ותלמידו אביי כבסוגייתנו.
12.
ובסוף הוא מביא דעה שהלכה היא דווקא כרב יוסף מפני שהיה רבו של אביי, וסותר - אם כן - לדעה הראשונה שהביא, בשם הרי"ף:
13.
רי"ף מסכת עירובין דף א עמוד א:
ואם היה גבהו פחות מעשרה טפחים חוקק בו ארבע אמות על ארבע אמות כדי להשלימו לעשרה טפחים כאביי ואף על גב דפליג עליה רב יוסף דהוא רביה ואמר חוקק בו ארבעה על ארבעה כיון דסוגיין כאביי דאמר משך מבוי בארבע אמות הלכתא כותיה:
ראה לעיל בסעיף 7 בדברי ה"הגהות מיימוניות".
