גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתנ"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף קנג ע"ב

בגדרי איסור שביתת בהמתו

שנינו במשנה (קנג ע"א): "מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור", והקשו בגמרא (שם ע"ב): היאך מותר להניחו על גבי החמור, "והלא מחמר, ורחמנא אמר 'לא תעשה כל מלאכה'", והיינו, כי ה"מנהיג חמור טעונה קרוי מחמר" (לשון רש"י), ואסור משום (שמות כ, י) "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך", וכמו שכתב רש"י (ד"ה ורחמנא): "ואיזוהי סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם, זו היא שהיא טעונה והוא מחמר". ומתרץ רב אדא בר אהבה דמיירי: "מניחו עליה כשהיא מהלכת", דהיינו, "לאחר שנעקרה ללכת, דלאו עקירה היא... וכיון דאדם לא מיחייב בה חטאת כי האי גוונא, כאן מותר, דהכא נמי 'מלאכה' כתיב, והא לאו מלאכה היא" (רש"י).

ותמהו רבותינו הראשונים, הלא מלבד איסור מחמר - שהוא מה שעושה האדם מלאכת שבת יחד עם בהמתו - יש כאן גם איסור שביתת בהמתו, שהוא גם כשהמלאכה נעשית על ידי הבהמה לבד, ולמה אם כן הקשו בגמרא רק מדין איסור מחמר, ולא מדין שביתת בהמתו. וגם על איסור זה עולה תירוצו של רב אדא בר אהבה: "מניחו עליה כשהיא מהלכת", כי כשמניחים את המשא אחרי שעקרה ללכת, הרי לא נעשית מלאכה גם באמצעות הבהמה בלבד. ומצינו בדבריהם כמה תירוצים.

יש מן הראשונים שתירצו, כי מצד איסור שביתת בהמתו בלבד, היה אפשר ליישב דמיירי בבהמת אחרים, ושאלה ושכירות אינן קונות, ואיסור שביתת בהמתו אינו כי אם בבהמה שלו, ועל כן הקשו מאיסור מחמר דייקא - שהוא גם בבהמת אחרים. והסיקו הראשונים, שמכאן יש להוכיח שאיסור מחמר הוא בכל בהמה - בין שלו ובין של חבירו (עי' רמב"ן; רשב"א; ר"ן וריטב"א).

אמנם, יש מן הראשונים שסוברים, שגם לאו דמחמר אינו אלא בבהמתו, כפשטות לשון הפסוק: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך" (עי' ספר יראים סי' ס; הגהות אשר"י ע"ז סופ"א בשם רבינו אפרים ואו"ז - וראה בארוכה 'אגלי טל' מלאכת חורש ס"ח וסקי"ג), ולדבריהם לא יעלה יפה התירוץ האמור. ויש שחילקו בזה בין בהמת ישראל חבירו - הראויה לשביתה מחמת בעליה - שיש בה איסור מחמר גם לישראל אחר, לבין בהמת נכרי שאינה ראויה לשביתה כלל, ועל כן אין בה איסור מחמר (ראה חידושי תלמיד הרמב"ן [נדפס בחי' הרמב"ן כאן]; וכן בהגהות וחידושים בסוף ספר 'אגלי טל' בהערות למלאכת חורש סקי"ג אות יב). ולפי זה יובן גם מדוע לא הקשו מאיסור שביתת בהמתו, כי היינו מעמידים משנתנו בבהמת נכרי הנמצאת ביד ישראל.

תירוץ נוסף מובא בחי' תלמיד הרמב"ן, והוא "שנאמר שמפני שמחמר איסור לאו... מדכתיב: 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך', ובהמה לבדה אין שביתתה עליך אלא בעשה, מדכתיב (שמות כג, יב) 'למען ינוח שורך וחמורך', ניחא ליה לאקשויי ממחמר דהוא איסור לאו". וכלפי יסוד זה, שאיסור שביתת בהמתו - עשה היא, יש לציין שאכן כן מבואר בכמה ראשונים (ראה תוס' שבת נא: ד"ה במה; רבינו יונה עמ"ס ע"ז טו.; וע"ע רמב"ם הל' שבת פ"כ ה"א וה"ב), אמנם, מדברי רש"י במס' ע"ז (טו. ד"ה גזירה משום שאלה) נראה שאיסור שביתת בהמה נלמד גם כן מפסוק "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך", ויש בה איסור לאו, וכן הוא בשו"ת הריב"ש (סי' כד).

שיטה נוספת מצינו בזה בדברי המאירי (ע"ז שם), שבאם המלאכה שנעשית על ידי הבהמה היא לצורך ישראל - יש בזה איסור לאו, וכשאין המלאכה לצורך ישראל - אינה אלא עשה.

והנה בעיקר קושיית הגמרא: "והלא מחמר, ורחמנא אמר 'לא תעשה כל מלאכה'", העיר ה'מנחת חינוך' (מצוה לב, מוסך השבת מחמר אות טז) על פי מה שחידש ה'פני יהושע' בענין איסור שביתת בהמתו, שהוא דוקא במלאכות גמורות כגון חרישה וטחינה וכדו', אבל הוצאה מרשות לרשות בבהמה אין הבעלים מוזהרים עליה מן התורה, כי הוצאה - מלאכה גרועה היא, ואף במלאכת הוצאה באדם עצמו ישנו פסוק מיוחד באיסורו (ראה שבת צו:), ולולא כן לא היה נאסר כשאר מלאכות בשבת, וכל הדינים הנזכרים בפרק במה בהמה יוצאה - שאין הבהמה יוצאה בהן, אינם אלא איסור דרבנן. ולפי זה היתה הגמרא יכולה לתרץ בסוגייתנו על הקושיא: "והלא מחמר", שגם מחמר אינו אסור מן התורה כי אם בחרישה וטחינה וכדו' דאזלא מחמתיה, אבל איסור הוצאה, כמו ששביתת בהמתו אינה נוהגת דלא הוי מלאכה אצל הבהמה, אם כן גם מחמר לא שייך דלא הוי מלאכה בשותפות אדם עם הבהמה. וכתב המנ"ח דעל כרחך צ"ל, שדברי הפני יהושע נאמרו באיסור שביתת בהמתו דווקא, אבל באיסור מחמר, כיון שהאדם עושה קצת מן המלאכה, נחשב כמלאכה אף בהוצאה, ואסור משום לאו ד'מחמר'.

ולפי זה מיושבת יפה תמיהת הראשונים - למה לא הוזכר בסוגייתנו איסור שביתת בהמתו, כי כאן הנידון הוא במלאכת הוצאה - שאינה אסורה מן התורה מדין שביתת בהמתו - לפי דעת הפנ"י, ונתקשו מאיסור מחמר דייקא, שאסור גם במלאכת הוצאה (ראה פסקי ריא"ז שבת פכ"ד ה"א). אמנם, בתוס' רי"ד כשהביא הערת הראשונים, נשלל בהדיא יסוד זה, וכלשונו: "ואין לחלק בין משוי לשאר מלאכות", הרי שגם משא על גבי בהמה אסור הוא מדין שביתת בהמתו - ושלא כדעת הפנ"י (וראה בתוס' הרי"ד שם, וכן בפסקיו יישובו להערת הראשונים).

המנחת חינוך (שם, שביתת בהמתו אות ז) כתב עוד בענין הערת הראשונים - שלא הזכירו בסוגייתנו מדין שביתת בהמתו, על פי מה שדן לפי דעת הראשונים שאיסור שביתת בהמתו אינו אלא עשה, אם כן הוי ליה מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים ראויות להיות פטורות ומותרות שתהא בהמתן עושות מלאכה, ולפי זה שפיר הקשו בסוגיין מדין מחמר - שהוא לאו - וגם נשים מוזהרות בו, ובעיקר הדברים כתב: "ובאמת לא ראיתי זה בשום פוסק ראשון ואחרון שיכתבו זה דאשה אינה מצווה על עשה זה", וכן נראה מדברי כל הראשונים שלא תירצו כן, ודו"ק.