הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "ואפילו למאן דאמר"

שבת קנד ע"א-ע"ב

רבא אחוה דרב מרי בר רחל, ואמרי לה אבוה דרב מרי בר רחל. ללישנא בתרא קשיא, הא דרב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה דבבל. - דילמא תרי מרי בר רחל הוו.
הוה מתני לה להא שמעתיה משמיה דרבי יוחנן לפטור,
אמר רבי יוחנן: המחמר אחר בהמתו בשבת - פטור מכלום. בשוגג לא מחייב חטאת - דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. במזיד נמי לא מיחייב - דתנן: המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה. הא אין חייבין על שגגתו חטאת - אין חייבין על זדונו סקילה. בלאו נמי לא מיחייב, דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין - אין לוקין עליו.
ואפילו למאן דאמר לוקין ליכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך, אתה למה לי? - הוא ניהו דמיחייב, בהמתו - לא מיחייב. 
 
1.
רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה א:

אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר +שמות כ"ג+ למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה, לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור.

רמב"ם הלכות שבת פרק כ הלכה ב:

והלא לאו מפורש בתורה שנאמר +שמות כ'+ לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך, שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו.

הרמב"ם פוסק כרבי יוחנן והוא מביא את הנימוק הראשון שמביא רבי יוחנן.

2.
הפרשנים דנים בהרחבה בהבחנה בין דין שביתת בהמתו לבין דין "מחמר", וכך גם בביאור הרמב"ם בשתי ההלכות הנ"ל.

3.
אולם נראה להעיר, שהרמב"ם פוסק כאותה דעה בש"ס שמובאת כנימוק הראשון ולא כדעה שמובאת בגמרא בפתיחה של "ואפילו למאן דאמר..." [והשאלה היא האם גם הביטוי "ואפילו למאן דאמר" הוא מדברי רבי יוחנן עצמו]