גלגולו של לישנא אחרינא / הרב יעקב לויפר

פורסם במוסף 'קולמוס', משפחה

בדף ד: של בבא בתרא נמצאת המשנה הבאה: "המקיף את חבירו משלש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית - אין מחייבין אותו; רבי יוסי אומר: אם עמד וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל". כל מי שיקרא את המשנה בשום לב יווכח מיד בקושי המבצבץ ועולה: תנא קמא אומר שאם גדר המקיף משלושה כיוונים עדיין אין מחייבים את הניקף לשלם, ומשמע שאם יגדור את הרביעית - יתחייב המוקף. והרי זהו בדיוק מה שאומר רבי יוסי: 'אם עמד וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל'. מהו איפוא ההבדל בין שתי הדעות המובאות במשנה?

הגמרא עומדת על הקושי ומציעה כמה תירוצים. אותנו מעניינים השניים האחרונים שנביא אותם בלשון הגמרא: "איבעית אימא: מקיף וניקף איכא בינייהו, דת"ק סובר: טעמא דעמד ניקף דמגלגלין עליו את הכל, אבל עמד מקיף - אינו נותן לו אלא דמי רביעית. ורבי יוסי סבר: ל"ש ניקף ול"ש מקיף, אם עמד וגדר - מגלגלין עליו את הכל. לישנא אחרינא: מקיף וניקף איכא בינייהו, ת"ק סבר: אם גדר מקיף את הרביעית נמי יהיב ליה. ורבי יוסי סבר: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית הוא דיהיב ליה, דגלי דעתיה דניחא ליה, אבל אם גדר מקיף - לא יהיב ליה מידי".

בתמצית - שני התירוצים אומרים כמעט אותו רעיון: אחד מן התנאים סובר שרק אם עמד הניקף וגדר את הרביעית, אז מגלגלים עליו את ההשתתפות בכל שלוש הגדֵרות, שכן הוא גילה את דעתו שניחא לו בהקמת הגדר. אבל אם המקיף הוא זה שגדר את הרביעית - לא ישלם לו הניקף את דמי שלושת הראשונות, ואולי גם לא ישלם את הרביעית. התנא השני סובר לעומת זאת שמאותו רגע שהוקמה הגדר הרביעית - ולא משנה על ידי מי - ישתתף הניקף בכל ההוצאות.

התירוצים חלוקים ביניהם רק מי הוא התנא המיקל, ומי הוא התנא המחמיר. לפי התירוץ הראשון תנא קמא הוא זה שמיקל וסובר שרק אם עמד הניקף וגדר את הרביעית מחייבים אותו על כל שלוש הגדרות הראשונות. והתירוץ השני הופך את הדעות, ולשיטתו רבי יוסי הוא המיקל.

אולם משמעיינים בפירושי הראשונים - מתגלה תמונה אחרת לגמרי: אין כאן שני תירוצים בכלל כי אם תירוץ אחד בלבד המחלק בין ניקף למקיף! רק שיש כאן שתי גירסאות: לשיטת רש"י ורבינו גרשום והתוספות - אין בגמרא אלא את התירוץ השני בלבד, המכונה 'לישנא אחרינא'. ולאידך: לשיטת הגאונים, הרמ"ה, ובעל המאור - אין בגמרא אלא את התירוץ הראשון. [יעויין בחידושי הרשב"א המאריך בענין].

אם בודקים בכתבי יד - עולה תמונה זהה: אין שום כתב יד שמביא את שני התירוצים. מבדיקה בתוכנת 'עדי נוסח' עולה שרוב כתבי היד שנמצאים בה על מסכת בבא בתרא - מתאימים עם גירסת רש"י (והם: מינכן 95, פריז 1337, וטיקן 115, פירנצה II I 9-7), וכתב יד אחד גורס כגירסת הגאונים (אסקוריל G-I-3). אבל כאמור, אין שום כתב יד שמופיעים בו שני התירוצים זה לצד זה. מהיכן צמחה הנוסחא שבדפוסים שלנו שבה הגמרא עצמה מביאה את שני התירוצים?

התשובה נעוצה במדפיסי שׂונצינו: למדפיסים האלו היה מנהג לא חכם. לעתים, כשלא היה בידיהם להכריע בין גירסאות - הם פשוט הדפיסו את שני הגירסאות בתוך העמוד ללא שום ציון שבעצם יש כאן שתי גירסאות שהאחת היא תמורתה של השניה. הב"ח מציין למשל בסוטה יח: 'והמדפיס עירב שתי הגירסאות יחד' כמו כן, רנ"נ רבינוביץ מראה ב'דקדוקי סופרים' כיצד המדפיס של שונצינו הכניס שלש גירסאות שונות זו ליד זו בתוך העמוד בדברי הגמרא במסכת ביצה (דף י.) 'ורמינהו השוחט בהמה חיה ועוף ביום טוב'. וכך ישנם עוד הרבה 'לישנא אחרינא' שהם תרומתם הצנועה של מדפיסי שונצינו לטקסט של הגמרא.

כך קרה גם כאן: המדפיס במהדורת פיזארו (רע"א) ידע על שתי הגירסאות, ומשלא עלה בידו להכריע [ואכן, אי אפשר להכריע במקום כזה ששתי הגירסאות הן מחלוקת ראשונים] הוא שילב אותם בתוך העמוד, וכתב על שניהם 'ואיבעית אימא'. והנה הנוסח שנמצא בדפוס שונצינו (מתוך תכנת 'עדי נוסח')

איבע' אימא מקיף וניקף איכא בינייהו דתנ' קמ' סבר טעמ' דעמד וניקף דמגלגלי' עליו את הכל אבל עמד מקיף אינו נותן לו אלא דמי רביעית ורבי יוסי סבר לא שנא ניקף ולא שנ' מקיף אם עמד וגדר מגלגלין עליו את הכל אי בעי אימ' מקיף וניקף איכ' בינייהו תנא קמא סבר אם גדר מקיף את הרביעית נמי יהיב ליה ורבי יוסי סבר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית הוא דיהיב ליה דגלי דעתיה דניחא ליה אבל אם גדר מקיף לא יהיב ליה מידי

אפשר לראות שהמדפיס הכניס את שתי הגירסאות והכתיר את שתיהן בכותרת 'איבעית אימא'. מה שגורם ללומד להבין שהגמרא עצמה היא זו שמביאה את שני התירוצים. דפוס ונציה הלכו בעקבות דפוס פיזארו, למעט כמה מילים שהם הוסיפו.

המהרש"ל ב'חכמת שלמה' דפוס ראשון (קראקא שמ"א) הבחין בזאת בעינו החדה. אמנם הגהותיו היו לפי מה שהיה מונח לפניו, וכנראה סבר שלפני המדפיסים היו באמת כתבי יד שהביאו את שתי ה'איבעית אימא'. או שמא גם הוא לא רצה להכריע איזה מן הגירסאות תוצא אל מחוץ לעמוד - לכן מחק את המילים 'איבעית אימא' בפעם השניה, והגיה תחתיהן 'לישנא אחרינא' כדי לציין ללומד שאין כאן שני תירוצים שהגמרא מביאה - אלא שתי נוסחאות הן שהמדפיס הוא זה שצירפן זו לצד זו בתוך העמוד. ו'לישנא אחרינא' הוא זה, ולא 'איבעית אימא'. שכן באמת אין בגמרא עצמה אלא תירוץ אחד שהראשונים נחלקים היאך הגירסא בו.

אם היו המדפיסים שאחרי מהרש"ל נזהרים לציין שהמילים 'לישנא אחרינא' הן הגהת מהרש"ל - יתכן שהלומד עוד היה מבין מה קרה כאן, אולם כמו בהגהות רבות של מהרש"ל - גם הגהה זו הוכנסה לתוך הגמרא מבלי לציין שזו הגהת מהרש"ל, מה שגרם שמטרת מהרש"ל לא התקיימה: הוא רצה שישימו לב שזה 'לישנא אחרינא' של מדפיסים, בעוד שהלומד היום סבור שהגמרא עצמה מביאה שני לשונות, ורב אשי עצמו הוא זה שאמר 'לישנא אחרינא'.