חלוקה שלמעלה מעשרה / הרב דוב ברקוביץ

עירובין פט ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

המעבר אל מרחב הגגות יכול למחוק את עולם הרשויות, אך התלמוד בחר – בעקבות חכמים ורבי שמעון – לחלק גם את המרחב האופקי שמתחיל בגובה. וגם: רב ושמואל נחלקים ביכולת 'למשוך' קווים וירטואליים

פתיחת פרק תשיעי מרחיקה אותנו מהמרחב הארצי המחולק על פי צרכי האדם – בתים נפרדים, חצרות משותפים, מבואות ורשות הרבים - ומעלה אותנו אל מרחב אחר, פתוח לשמים, "גגות העיר". אמנם גם גגות הבתים בתקופת התלמוד שימשו את בעליהם במגוון צרכים – ייבוש יבולים, אחסון, בניית סוכות, ואף מקום מנוחה בתקופת תמוז הלוהטת; אך הדיון במשנה פותח בשיטת רבי מאיר - "כל גגות העיר רשות אחת" - המדגישה את השוני המובהק בין מרחב הרשויות למטה לבין זה שלמעלה. לשיטתו מציאות "הרשויות" בגגות העיר מתעלמת לחלוטין מהמגמה של חלוקת המרחב ל"רשויות" נפרדות, אותה תובנה בסיסית בתרבות האדם המגדירה "שטח" לפי שימוש ובעלות ומגנה על הפרט ועל הפרטיות.

התלמוד הבבלי פותח את הדיון בהדגשת נקודה זו, על אף, כפי שעוד יתברר לנו, שהסוגיה מיד שוללת אותה כפירוש המשנה להלכה. הניסוח של הבבלי הוא קולע: דיורים "למעלה" אינם חלוקים כדיורים "למטה", "דכל למעלה מעשרה (טפחים), רשות אחת היא". הדברים מזכירים מספר משניות נפלאות בפרק שני במסכת פאה, בהן נידונה הגדרת השדה לעניין הפרשת פאה. כיון שעבור כל 'שדה' יש להפריש פאה, יש לקבוע – במקרה שאדם הוא בעלים של חלקת קרקע גודלה המכילה מספר 'שדות' – היכן מסתיים שדה אחד ומתחיל משנהו. המשנה קובעת שישנם "מפסיקין לפאה", כלומר, תופעות בקרקע, או על גביה, התוחמים גבולות בין שדות. חלקן תופעות טבע, כמו נחל החוצה שדה, וחלקן מפסיקים מלאכותיים, כמו דרך היחיד דרך הרבים, או שטח בור. "הפסקות" אלו יוצרות משבצת קרקעות כאשר כל חלקה חייבת בפאה נפרדת. אלא שלפי המשך המשנה יבולי אילנות מתקיימים במציאות שונה לחלוטין, מציאות השורה למעלה ממרחב ה"הפסקות": "הכל (כלומר, כל ההפסקות שהוזכרו) מפסיק לזרעים (לדגנים ולירקות), ואינו מפסיק לאילן אלא גדר. ואם היה שער כותש (צמרת של עץ אחד, ה"שער" של העץ, מעורב בצמרת של עץ שכנו), אינו מפסיק (גם גדר אינו מהווה הפסקה לחייב פאה נוספת), אלא נותן פאה (אחת) לכל". יבולי האילנות, היות והם גדלים מעל לי' טפחים מעל פני האדמה, נמצאים במרחב של "האחדת רשויות" בכל הקשור לחיובי פאה, כמו הלכות טלטול ב"גגות העיר" לפי רבי מאיר. גם מטעים ה"מופסקים" זה מזה בגובה הקרקע על ידי גדר – והעלולים להיות מרוחקים זה מזה מרחק רב – נחשבים כ"רשות פאה" אחת.

העקרונות ההלכתיים המבססים האחדה זו מנוסחים בדימויים מובהקים של גוף האדם, בעיקר ראשו, ושל חושיו, בעיקר המופשטים יותר – הראשון שבהם הוא, "שער כותש"; ואחריו, "ולחרובין – כל הרואין זה את זה", ולזיתים – "שהיו להם בכל רוח". שיא עוצמת ההאחדה באילנות, הגוברת על "ההפרדות" שבמרחב האנושי המוחתם, הינו בשיטת רבי אליעזר בן צדוק שאמר בשמו של רבן גמליאל, "אף לחרובין שהיו להם (בבית הנשיא) בכל העיר" (מפרישים רק פאה אחת). בצורה זו מחוברים יחד מטעים הפזורים בשטח רב סביב עיר שלמה על ידי המסגרת החברתית של העיר, המחברת יחד רשויות פרטיות למארג אנושי אחד. ושמא אפשר לראות את האחדת העיר, ובעקבותיה את האחדת המטעים לרשות פאה אחת, רק מ"גגות העיר".

ההבחנה בין מהותם של "דיורין למעלה" ל"דיורין למטה" מתעמעמת בהמשך משנת "גגות העיר", ובגמרא היא אף נשללת לחלוטין. רבי מאיר עצמו מסייג את "הרשות האחת" הנוצרת בגגות העיר - "ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה". כלומר, במידה ואדריכלות הגגות יוצרת חללים בהפרשי הגובה בין הגגות הנחשבים על פי ההלכה ל"רשויות היחיד" - גובה של עשרה טפחים ורוחב של ארבע על ארבע - אזי, "רשות האחת" מתפרטת לרשויות נפרדות בהתאם לבתים מתחתיהם; למעשה, היא מתפרקת. אחידות המציאות שמעל לעשרה טפחים נכבשת על ידי פלישת הפרדת הרשויות מלמטה אל תוך תחומה.

במשנה מובאות שתי שיטות נוספות, של חכמים ושל רבי שמעון, כאשר העיקרון המאחד ביניהם הוא - "כשם שדיורין חלוקין למטה, כך דיורין חלוקים למעלה". לפי חכמים כל גג וגג הינו, בדיוק כמו הבית מתחתיו, "רשות בפני עצמו" לעניין טלטול בשבת. רבי שמעון לעומתם מקבל אמנם הנחה זו, אך הוא סובר שקיימת האחדת הרשויות למציאות של "רשות אחת" אף במישור הארצי שמתחת לעשרה טפחים. למעשה, לפי שיטת רבי שמעון, נקודת המוצא היא של "רשות אחת". רק מרחבים המיועדים למגורים, כמו בתים, מפרקים את ה"רשות האחת" היות והם מהווים מרחבי מחיה נפרדים; אך כל המרחבים המיועדים לשימוש אחר, שימוש שאינו מהווה מרחב מחיה, אינם "נכבשים" על ידי מגמת ההפרדה שביסוד תרבות האדם - "אחד גגות, ואחד חצרות ואחד קרפיפות (מגרשים פתוחים לשימושים מגוונים) – רשות אחת לכלים ששבתו (מערב שבת) לתוכן, ולא לכלים ששבתו בבתים."
 

שבע מחלוקות

מגמת הגמרא השוללת לחלוטין את שיטת רבי מאיר הרואה את הגגות כרשות אחת, נחשפת כבר בדיון הראשון של הסוגיה. מסקנת אביי שם היא שלכל הדעות במשנה דנים את מציאות הרשויות בגגות לפי אותם כללים של ה"דיורין מלמטה". בהמשך לדברי אביי, ציר המרכזי של הסוגיה כולה מחזקת את עמדתו, על אף שמדובר בציר המתבסס על דברי אמוראים שחיו לפני אביי. ציר הסוגיה הנו של שבעה מחלוקות בין גדולי אמוראי בבל בדור הראשון - רב ושמואל. (עמדות רב ושמואל מובאות באופן שונה בסוגיה שבתלמוד ירושלמי.)

אפשר לסכם את עיקרי המחלוקות במספר עקרונות:

- הלכות הרשויות בגגות מבוססות על הכללים שבהלכות הרשויות למטה, בבתים ובחצרות - ובעיקר על הלכות מחיצות. גם רב וגם שמואל מקבלים את עקרון ה"מחיצות" כקובע בהפרדת רשויות בגגות, אף לשיטת רבי מאיר.

- ההגדרה ההלכתית של "מחיצה" היא לפעמים וירטואלית, דבר החוזר על עצמו במקרים רבים במסכת זו כמו בהלכות שבת וסוכה. עקרון זה מתברר במחלוקות של רב ושמואל. לפי שמואל במקרה של קירות של בית ש"אינן ניכרות", כקירות בית שאינם עולות למעלה להוות גם קירות בגג, אפשר למשוך את קו הקירות למעלה לפי הכלל של "גוד אסיק" (המחיצה עולה למעלה), ולראות את הקירות כאילו הן תוחמות רשות נפרדת גם בגג. מאידך, לפי רב, במקרה של אכסדרה - שדירה של עמודים ותקרה ללא מחיצות להולכי רגל - הנמצאת בבקעה או ברשות הרבים, אפשר למשוך את קו סוף התקרה למטה, "פי התקרה יורד וחוסם", ולראות את האכסדרה כמוקפת מחיצות בה יהיה מותר לטלטל בשבת.

למה שמואל אינו מוכן לראות מחיצה וירטואלית במקרה של האכסדרה, ולמה רב לא עושה זאת במקרה של קירות הגג? מה היחס בין הממשות של החלק הפיזי של המחיצה לבין התוספת של החלק הווירטואלי לפי שני האמוראים?

רב מחייב קיום של מבנה ממשי-פיזי בחלק מהחלל, אף אם מדובר בתקרה ולא במחיצה אנכית, בכדי 'למשוך' ממנו את הקו הווירטואלי. אם המבנה הבסיסי אינו ניכר בחלל הנידון, כמו במקרה של הגג, אי אפשר לדעתו ליצור "מחיצה הלכתית" יש מן האין. שמואל, לעומתו, סובר שאפשר להתבסס גם על מחיצה שאינה ניכרת בחלל הנידון, אך המחיצה חייבת להיות מחיצה אנכית התוחמת מרחב מגורים, כמו במקרה של מחיצות הגג הנמתחות ווירטואלית מקירות הבית מלמטה. לדבריו, במקרה של האכסדרה, חלל שמותחם על ידי תקרה ועמודים מהווה חלל של הליכה ולא של "דיורין", ועל כן אין בסיס למתוח קו מהתקרה ליצור מחיצות מדומות.

במחלוקת אודות טלטול בספינה - היות וישנה מחיצה ממשית, רב מתיר בה טלטול בכולה; אך היות והמחיצות אינן קיימות לשם מגורים, אלא להגנת הספינה מהגלים, שמואל אינו מתיר טלטול שכזה. במקרה של כותל בין שתי חצרות שנפל בשבת, שמואל מתיר טלטול בכל חצר לכשעצמה, היות ואכן הייתה מחיצה אנכית התוחמת שטחי מגורים בשבת על אף שכרגע היא נעלמה; רב אינו מתיר טלטול מהרגע שנפלה המחיצה, היות ואין גוף ממשי שממנו אפשר למשוך את הקיום הוירטואלי.

שיטת רבי שמעון במשנה, שהמרחב הארצי ביסודו הינו "רשות אחת" ורק מרחבי מחיה של מגורים יוצרים רשויות נפרדות, התקבלה להלכה. בדף צא: אף מסופר שרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, העיד ש"כשהיינו לומדים תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מעלין (בשבת) שמן ואלונטית (מגבת) מגג לגג, ומגג לחצר, ומחצר לחצר, ומחצר לקרפף, ומקרפף לקרפף אחר, עד שהיינו מגיעין אצל המעיין שהיינו רוחצין בו". רב ושמואל חלקו בישום שיטת רבי שמעון. לפי שמואל, המרחב הארצי מהווה רשות אחת כפסיקה מוחלטת. בכל מקרה כלים ששבתו בחצר אפשר להעביר ב"רשות האחת" המורחבת, אבל לא כלים ששבתו בבתים, אותם אסור להעביר ב"רשות האחת" המורחבת. רב, לעומתו, סובר שהבחנה זו קיימת רק אם דיירי כל חצר וחצר לא תיקנו עירוב לעצמם לטלטל בשבת בין הבתים לחצר. במקרה שאין עירוב חצרות, כלים ששבתו בבתים לא יכולים להימצא בשבת בחצרות, ועל כן אין לחשוש שאם יעבירו כלים ששבתו בחצר לחצרות אחרות או לגגות ולקרפף, יתבלבלו ויעבירו גם כלים ששבתו בבתים. אבל במקרה שבני חצר תיקנו עירוב, יימצאו גם כלים ששבתו בבתים בחצר. במצב זה קיים חשש שמי שמעביר כלי ששבת מחצר לחצר אחרת יחשוב שגם אפשר להעביר כלים ששבתו בבתים לחצר אחרת. על כן במצב זה לא פוסקים כרבי שמעון – כלומר, לא קיימת רשות אחת אף עבור כלים ששבתו בחצר. העיקרון של רב מעמיק למעשה את תובנת רבי שמעון אודות "רשות האחת" הארצית. מטרת עירוב חצרות היא ליצור טשטוש של הגבולות המפרידים בין מרחב המחיה הפרטי של כל בית ומשפחה בכדי ליצור מעין אחדות שבתית ביניהם. מסתבר שיצירת אחדות זו לשם שביתת השבת דווקא על ידי מעשה של בעלי הרשויות הנפרדות, יוצרת אחדות חזקה יותר מיסוד ההאחדה הבסיסית שראה רבי שמעון במציאות הארצית מטבעה, ומבטלת אותה.
 

התנגשות רשויות

בסוף הסוגיה בדף צד. אנו רואים את רב ושמואל יושבים בשבת יחד בחלל בו נפל כותל שהיווה מחיצה בין שתי חצרות. הגמרא רואה בתמונה זו לא רק מצב בו רב ושמואל חולקים להלכה, אלא גם באופן סמלי ציור של שתי רשויות רוחניות-תורניות נפרדות שנפל לרגע הכותל שביניהן. האם רשויות נפרדות אלו של רב ושמואל, החולקים זה עם זה שבע פעמים לאורך הסוגיה, מתאחדות בצורה כלשהי ל"רשות אחת" או האם הן נשארות רשויות נפרדות? מחד, שמואל מבקש לכבד את רב, כאשר הוא מצניע את קביעתו המעשית שמותר לטלטל בכל חצר עד מקום המחיצה שנעלמה, וגם רב אינו מוחה במפורש נגד קביעת שמואל היות וזהו "מקומו של שמואל", כלומר, רשותו התורנית שלו. לעומת מגמת האיחוד, סיום האירוע מרמז אחרת. הגמרא מסבירה את העובדה שרב פנה הצדה כששמואל פסק נגדו, בכך שרב לא רצה שיאמרו ששינה את פסיקתו והוא סובר כעת כשמואל.

נדמה שרב ושמואל נמצאים יחד במצב שעל פי הדימוי של המשנה בפאה אפשר לכנותו כמצב של "שער כותש" תורני. גם כאן יכולת ראיית תורתו זה של זה והרוח המשותפת המחברת בין יצירותיהם מביאים להתקרבות החולקים להלכה. ובכל זאת, על אף שמדובר במרחב עילאי הפונה גם לשמים, כמו צמרות העצים וגגות הבתים, בבתי מדרש שבבבל נשמרים כוחות של הפרדת הרשויות בכל הקשור לאחריות תלמיד חכם לנחלתו הרוחנית וליבולו המיוחד.