הארכיטקטורה האנושית של המרחב / הרב דוב ברקוביץ
עירובין מא ע"ב
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
הלכות עירובי תחומין פותחות דיון ארוך ומשמעותי על היחס בין אדם למקומו. מן המקום הנובע מעצם נוכחות גופו, המספח אליו מיידית את המרחב הקרוב האינטימי, ועד לשאלות שכולן תלויות דעת
המשנה הראשונה בפרק רביעי במסכת עירובין והסוגיה בגמרא המבררת ומרחיבה אותה פותחות שער לשפה המיוחדת של תורה שבעל פה. המשנה דנה בשאלה בסיסית בענייני עירוב תחומין – אם אדם יוצא בשבת מהמקום בו "קנה שביתה" בכניסת השבת, מהו התחום החדש שלו? כלומר, כמה מותר להלך מהנקודה שהגיע אליו באמצע השבת?
על מנת להבין את הנסיבות שהביאו לסיטואציה של הימצאות אדם מחוץ לתחום, מציירת הגמרא שתי תמונות. הראשונה מבהילה למדי – נחטף אדם ממקומו על ידי נוכרים או נטרפה דעתו ובשל כך הגיע נגד רצונו בשבת מחוץ לתחום. השנייה, תמונה מרהיבה, של הפלגה בספינה, בה משחקים בתפקידים הראשיים ארבעה מגדולי הרוח וברי הסמכא של כל דורות התנאים, העושים את דרכם ארצה, ככל הנראה, ממשימה דיפלומטית ברומא - שנים שהיו בחייהם נשיאי הסנהדרין, רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, "אב בית הדין" של הסנהדרין, רבי יהושע בן חנניה, ומי שהיה אולי גדול התנאים, רבי עקיבא.
תוך כדי שרטוט התמונות השונות כל כך, המשנה מעצבת בפנינו הנגדה נוספת אודות השאלה החשובה בהלכות עירובי תחומין - שאלת מקומו של האדם. כיצד מגדירים את מקומו של אדם לאחר שהוא נטרף על ידי כח עוין ממקומו הפיזי, או לאחר שאחזתו "רוח רעה" והוא מוצא את עצמו מחוץ לתחום שבת. לאן אדם יוצא כאשר הוא יוצא מדעתו? מקומו הראשי של האדם הוא בדעתו שלו, אלא שלפעמים דעתו אינה לגמרי נמצאת עימו.
תוך כדי פתיחה מורכבת זו אנו גם למדים שכתוצאה מאירועים לא רצויים כגון אלו שתוארו בהתחלת המשנה, גם דיר בהמות ובית כלא עלולים להיות "מקומו של אדם" בו הוא מקיים קדושת שבת. הבחנה מעניינת נוספת אודות מקומו של אדם נמצא במשנה במקרה הספינה. רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה קובעים שתחום ההליכה של אדם הנמצא בספינה בשבת הוא "הספינה כולה", ואין האדם חייב להצטמצם ל"ארבע אמות" כדין כל מי שיצא מחוץ לתחום בו היה בתחילת השבת. על פי שיטת רבי זירא המובאת בגמרא (בדף מב:) ה"ספינה נוטלתו מתחילת ארבע ומנחתו בסוף ארבע" - כלומר, ספינה השטה בים יוצרת מציאות של תנועה מתמדת. במצב שכזה "מקומו של אדם" מופשט יותר, הוא איננו מרחב פיזי נייח, אלא "מקומו של אדם" נמצא תמיד בתנועה יחד איתו, לאן שיתקדם.
שלושה מעגלי מקום
האפיונים השונים והמעניינים במשנה למהותו של "מקומו של אדם" בשבת מהווים הקדמה נאותה לעושר ההלכתי והרעיוני של הלכות עירובי תחומים בסוגיה. ההגדרה הבסיסית כפי שמופיעה במשנה במקרה של "מי שהוציאוהו (חוץ לתחום) נכרים או רוח רעה" היא ארבע אמות, מעגל של כשני מטר סביב האדם, כאשר רדיוס המעגל נקבע פחות או יותר על ידי אורכו של גוף האדם. הגדרה זו קובעת שנוכחות האדם במרחב אינה מצומצמת לגופו של אדם, אלא שהיא קיימת בכל הסביבה הקרובה לגופו. אפשר להבחין בפשטות במציאות זו על ידי מבחן קצר. בשיחת פנים אל פנים עם מכר קרוב, מחד, ועם אדם זר, מאידך, יש לבדוק את המרחק שנשמר בין השניים – מתי, אם אחד יתקרב יותר מידי, השני יקח צעד קטן אחורנית. במצב של התקרבות יתר ישנה התחושה של פלישה אל תוך מרחב ה"אני", חילול האינטימיות הנשמרת רק לאנשים מסוימים. למרחב הפיזי-הנפשי מסביב לגופו של אדם ישנו ביטוי הלכתי לא רק בהלכות עירובין. בהלכות קניין נקבע ש"ארבע אמות של אדם קונות". כלומר, המרחב האישי-נפשי מוכר כמציאות חוקית, ומציאותו של חפץ בסמוך לאדם דומה להנחתו בידו ממש.
המרחב השני הנכלל בהגדרת "מקומו של אדם" הוא מה שהגמרא מכנה, "שבת באוויר מחיצות מבעוד יום", כלומר מרחב פיזי מוקף מחיצות בו שבת אדם מערב שבת עם חשכה. לפי הגמרא, מרחב מוקף ומקורה, דוגמת ביתו של אדם, נחשב מרחב בו האדם ממלא למעשה את כולו, ובשל כך המרחב הופך כולו למקום נוכחותו של אדם לגבי קדושת שבת. על כן לפי רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, אם יהודי נחטף על ידי נכרים והובא מחוץ לתחום שבת לעיר אחרת אל דיר בהמות או בית כלא – מותר לו ללכת לאורך כל המבנה על אף שלא קנה שם שביתה מערב שבת. המקרה המבהיר את עוצמת הגדרה זו נמצא בדף מד ע"ב, שם מתוארת מערה בת ארבעת אלפים אמה (!!), כלומר פי שניים מהמרחב שאפשר להוסיף לתחום המקורי על ידי הנחת סעודת עירוב. היות והמערה מוקפת ומקורה, נוצר מרחב "ביתי" של אדם בו מותר לו להסתובב בכולו על אף המימדים הגדולים של המרחב - כל שטח המערה נחשב "מקומו של אדם".
המעגל השלישי הינו העיר. במצב בו מרחב הקיום של אדם אינו מצטמצם למחיצות המקיפות אותו, או לחצרו, אלא מגוריו נמצאים ברצף של מגורים המחוברים זה לזה, ההלכה רואה בהתחברות אנושית זו כמרחבו הפרטי של כל אחד ואחד מהשותפים לו. כאשר ביתו של אדם מהווה נדבך בעיצוב רצף האנושי של מגורים "מקומו של אדם" מתרחב אף הוא למרחב קיום הזהה עם המרחב העירוני. במצב זה מותר לאדם להלך בשבת לאורך בכל עירו. כמו בגוף האדם, גם למרחב העירוני ישנה השפעה או הקרנה על הסביבה, לפי הנאמר בתורה אודות ערי הלווים, להם מוסיפים אלפיים אמה בכל רוח (כיוון). השפעה זו, המתבטאת בתחומים של חקלאות, כלכלה, בילוי וכלל נוכחות המתגוררים, מהווה בסיס ההלכה שבשבת יש לאדם להלך עד אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לעירו.
מקום ותודעה
כפי שכתבנו לפני שבוע, בנוסף למעגלים הללו, בתוקף דעתו של אדם לעצב מחדש את "מקומו" בכל הקשור לשינוי מרחב קיומו בשבת וקביעת הגבול בינו לבין שטחי חול מבחוץ. בפרק רביעי מתחדדת מגמה זו עד כדי הקביעה שגם דעתו של אדם מהווה במידה מסוימת "מקומו של אדם". מקרים רבים בגמרא מדגישים נקודה זו, ו נעמוד על כמה דוגמאות מרכזיות.
כפי שנקבע במשנה, אם "נכרים הוציאו" אדם מחוץ לתחום שבת אף שלא לרצונו, אין לו אלא "ארבע אמותיו" כתחום שבת. כלומר, על אף שמצד דעתו אפשר לומר שאותו אדם היה נשאר בביתו, גופו נמצא מחוץ לתחום, ועל כן ככל אדם שיצא מחוץ לתחום, נשאר לו התחום של ארבע אמות. מאידך, בסדרה של בירורים מבהירה הגמרא שדעתו של אדם קובעת רבות בכל הקשר לביטול הקשר בין האדם לבין מקומו הפיזי. למשל, אם הוציאו נכרים והחזירוהו לעירו, חזר מצבו בכל הקשור למקומו בשבת למצבו המקורי – "כאילו לא יצא", היות ולאורך כל החטיפה דעתו של האדם היתה להישאר בתוך התחום המקורי שלו, על אף שגופו היה מחוצה לו. אם הוציאוהו נכרים ולאחר מכן הוא חזר מדעתו לתחומו או שיצא מדעתו והחזירוהו נכרים – בשני המקרים האלו כשחוזר הנחטף ל"מקומו", יש לו רק ארבע אמותיו להלך בהם. כלומר, ברגע שבוחר האדם להיות מחוץ לתחומו, ואפילו אם מודעות זו מתהווה רק מתוך חזרתו ברצון לתוך תחומו המקורי, בחירה זו יוצרת קשר רצוני בין האדם לבין מרחב הקיום שמחוץ לתחום, וכאילו הוא יצא לשם מרצון – מה שקובע שיש לו רק ארבע אמותיו כ"מקומו" כשיחזור.
שנית, הגמרא דנה ב"פירות שיצאו חוץ לתחום שבת וחזרו למקומן", כאילו הפירות קונים לעצמם את מקומם בשבת. אם הפירות הוצאו מחוץ לתחום והוחזרו במזיד, הגמרא מציעה שמצבם יהיה זהה לאדם שהוציאוהו והחזירוהו נכרים נגד רצונו. אך למסקנת הגמרא לא הפירות הם הקובעים את מקומן ההלכתי, אלא רצונו ודעתו של האדם שהזיז את הפירות, אם בשוגג או במזיד; כדברי רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק סימן צא): "כפי מרחק התפשטות אורו וחיותו (של אדם) בהם (בקנייניו – רכושו), כך הם עניינם ויחסם לו".
היחס בין דעתו של אדם לבין מקומו הפיזי לובש צורה מפליאה בחלק השני של הסוגיה. מסתבר שלרבן גמליאל, כשיצא לשוט בים, היה מכשיר הדומה למשקפת או לאצטרולב בו היה "מביט וצופה" ממקומו בספינה אל היבשה בכדי לקבוע אם נכנסה הספינה לתחום עיר הנמל לפני השקיעה בערב שבת. עניין זה עדיין קשור לנושא המקורי של עירובי תחומין, אך הגמרא ממשיכה לנושא רחוק יותר - תיאור שיטה מקורית לבדיקת גובה של תמר. משני המקרים אנו למדים שאדם יכול "להימצא" גם שלא במקום הימצאותו הפיזית – ביבשה או בראש דקל. מיד לאחר מכן, אנו שומעים על נחמיה בריה דרבי חנילאי שמתוך עיסוק מעמיק בלימודו לא הרגיש שיצא מחוץ לתחום שבת. הנה שוב הימצאותו הפיזית של אדם אינו מהווה את "מקומו", אלא - כדברי הבעל שם טוב - אדם נמצא במקום בו מחשבותיו נמצאות. למרות שאפשר להתייחס להימצאותו הפיזית של נחמיה מחוץ לתחום כמעשה רצוני – שהרי הוא לא היה אנוס כשיצא מחוץ לתחום - רבו, רב נחמן, טרח למצוא דרך להשיבו הביתה, שלא יצטער מחמת החובה להצטמצם לד' אמותיו.
הצעתו של רב נחמן מביאה את הגמרא להמשך בירור היחס בין דעת האדם לבין "מקומו" הפיזי. רב נחמן הציע להביא בני אדם רבים שיהוו בגופם היקף מחיצות בין מקום הימצאותו של נחמיה לבין הגבול של תחום שבת המקורי שלו. הצעה זו מעלה שאלה בהלכות שבת, ובהלכות סוכה – האם יכול אדם להוות מחיצה כשרה בגופו? התשובה המעניינת של הגמרא היא שאדם יכול לשמש כמחיצה כל עוד אין הוא מודע ל'תפקידו' זה. כלומר, כל עוד קיומו של האדם היא פונקציה של דעתו ורצונו, גופו אינו מציאות פיסית סתומה אלא חלק מ'מקומו' ומנוכחותו, דברים הנקבעים בדעת. במידה ואדם חי ב"העלם" ושכחה, בניתוק בין דעתו לקיומו הפיזי, רואה ההלכה את הגוף כממשות עצמאית בה אפשר להתייחס אליו לפי מבנהו בכל הקשר להלכות מחיצות.
הדיון של הגמרא בדף מג. אם "יש תחומין למעלה מעשרה" ממצה את המהלך הזה. עיקר הדיון נפתח מתוך הבאת מקרה בו נשאלו שבע שאלות בשבת בבקר לפני רב חסדא בסורא, ובאותה שבת אחר הצהריים נשאלו הרחק משם, לפני רבא בפומפדיתא. אי אפשר להסביר תופעה זו מבלי לייחס אותה למעשה נפלאות של אליהו הנביא או של יוסף השד, המשתמשים במרחב האוירי ופטורים ממגבלות הזמן של הנעים על גבי קרקע. מן הסוגיה עולה גם כי המשיח, כשיבוא, יהיה פטור מעומסי התנועה כיוון שינוע שלא על גבי הקרקע. השאלה המפליאה של הגמרא, האם אליהו והמשיח חייבים בהלכות עירובי תחומין, תלויה בשאלה אם הלכות אלו תקפות למעלה מעשרה טפחים. תשובתה החיובית של הגמרא קובעת שגם תנועה שאינה מוגבלת לקרקע אלא מהווה מציאות רוחנית מובהקת חייבת בהלכות תחומין. גם לאליהו הנביא ולמשיח, שעיקר מציאותם במונחים של סוגיה זו הוא במימדים של הדעת והרצון, ישנו חיוב בשבת לקדש את "מקומם" - אף ש"מקומם" נקבעים רק במונחי הדעת.
