פיצול האישיות של המלאכים / ורד נועם

שבת פח ע"א-ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

גדודי המלאכים הנוכחים במעמד מתן התורה מגלמים במגמותיהם הסותרות את המתחים הבסיסיים הקשורים בהורדת דבר האל מן השמים לארץ

בתיאור מתן תורה בספרי שמות ודברים אין זכר לנוכחותם של מלאכים. עוצמתה הנשגבת והמיוחדת של ההתגלות בחורב היא בהיותה ברית ישירה הנכרתת בין הא-להים לבני אדם, בלא דמות מתווכת בין הא-להי לאנושי: "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים" (שמות יט יז). לאור זאת מפתיעה העובדה שבאגדות חז"ל על מתן תורה, ובכלל זה בקובץ העוסק במתן תורה שבמסכת שבת פח-פט, העמידו חכמינו ברקע ההתרחשות גדודים רבים של מלאכים, הממלאים תפקידים שונים ומשונים במפגש בין ה' לעמו. הם מסייעים ומשמשים, משבחים ומאיימים, מנהלים שיחה ערה עם הקב"ה ועם משה, ולעתים הם משמשים משקיפים - צופים מן הצד שתפקידם לשקף את המחזה ואת משמעותו. השראה מסוימת להכנסתם של המלאכים אל התמונה יכלו בעלי האגדה לשאוב מתהלים סח, מזמור הסומך "אלפי שנאן" להופעת ה' ב"סיני בקדש" (תהלים סח יח), ואולי גם מזיכרם של "רבבת קדש" בתיאור מתן תורה בפי משה בפרשת "וזאת הברכה" (דברים לג ב). ואף על פי כן, יש לבדוק מהו התפקיד הרעיוני שהועידו מספרי האגדות לדרי מרום, כשבחרו להזמין אותם בנדיבות כזאת אל לב האירוע הדתי המכונן של כל הדורות.
 

מניפה וחרב

קריאה רצופה של הסיפורים השונים משרטטת תמונה מפתיעה של סתירה פנימית, פיצול אישיות מלאכי. ששים רבוא מלאכים הם הקושרים לישראל כתרי "נעשה ונשמע", אבל מי שפירק את הכתרים מראשם כשחטאו, באותו מדרש עצמו, היו "מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה". במדרש אחר משמשים המלאכים מתווכים רבי חמלה, המרככים את מורא המפגש בין בני האדם לקול הגבורה: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר מלאכי צבאות ידדון ידדון אל תיקרי ידדון אלא ידדון". בגרסתו התנאית של מדרש זה פונה הקב"ה אל המלאכים ומזרז אותם לתמוך בישראל הכושלים: "רדו וסייעו את אחיכם" (מכילתא יתרו פרשה ט). כאן נעשו המלאכים אחים לישראל! בראש אותו מדרש דורש ר' יהושע בן לוי: "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר +שיר השירים ה+ נפשי יצאה בדברו. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? - הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם. שנאמר 'גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה'". בגרסה מקבילה של מדרש זה, המלאכים הם הדוחקים בקב"ה להחיות את ישראל: "כיון שראו מלאכי השרת שפרחה נשמתן של ישראל, אמרו להקב"ה למי אתה נותן התורה למתים או לחיים, מיד הניף הקב"ה גשמי חיים על ישראל, שיקבלו התורה ברוח נדיבה, והיו מלאכי השרת מניפין להם במניפות, שנאמר תניף אלהים" (מדרש תהלים סח). אם במדרש הקודם פגשנו את המלאכים בדמות אומנת המוליכה תינוק מדדה, מצייר המדרש הזה תמונה רבת דמיון וקסם של מלאכים בדמות אחיות רחמניות, המנופפות על ישראל המתעלפים במניפה...

אלא שמלאכים אלה בכבודם ובעצמם יורדים מן השמים במדרש תהלים ובידם לא מניפה כי אם חרב: "'רכב אלהים רבותים אלפי שנאן' אמר ר' אלעזר בן פדת: וכולם ירדו שנונים לכלות את העולם אם לא יקבלו ישראל את התורה". התמונה של המלאכים המסייעים למתן תורה, אם ברחמים אם באיומים, מתהפכת על פיה ממש בסיפור העימות בין משה למלאכים, סיפור המיוחס לר' יהושע בן לוי, שדרש בשבחם של המלאכים בדרשות הקודמות. כאן המלאכים מתקוממים על נוכחותו של "ילוד אשה בינינו", ומתנגדים בחריפות למתן התורה לבני אדם: "אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?" לא זו בלבד, אלא שהם מבקשים לשרוף את משה בהבל פיהם. בהמשך רצף הדרשות של ר' יהושע בן לוי, מבקש השטן לקחת את התורה מיד משה לעצמו, וסופו שהוא מצליח להטעות את ישראל ולגרום לחטא העגל.
 

מתח כפול

מה מייצגת, אם כן, פמליה של מעלה במחרוזת הדרשות הזאת? את האימה או את האהבה? האם עניין לנו במשרתי עליון המסייעים למתן תורה ומחיים את ישראל במהלכה, או במעין הסתדרות של פקידים הדואגת לאינטרס שלה ונאבקת בצרות עין במתחרים?

נראה לי לפרש שדמותם הכפולה של המלאכים מייצגת מתח כפול העוטף את מעמד הברית של מתן תורה.

המתח האחד הוא בין המימד של הרצון והבחירה למימד הכפייה והחובה. הברית המיוחדת של הקב"ה עם ישראל מכוננת רצף היסטורי נצחי של אהבה וקרבה מיוחדת, בצד מחויבות קשה ונוראה, וגורל של רדיפות וייסורים. רעיון זה, שבמתן תורה ירדו "ספר וסייף כרוכים מן השמים" (ספרי דברים מ) מקבל ייצוג ספרותי בתיאור האמביוולנטי של המלאכים.

המתח האחר הוא המתח התיאולוגי המקופל, בהכרח, בעצם הרעיון של מתן תורה א-לוהית לבני אדם. כל עולם דתי מקיים בתוכו חציצות, הרחקות והירארכיות שהן הכרחיות לקיומה של קדושה המופקעת מהשגתו של האנושי. כנגד זה ניצבת השאיפה לקרבה, לשותפות, להתגלות, למגע. טענת המלאכים נגד עמידתו של משה במרום ונגד מתן התורה לבני אדם אינה אלא הקול התיאולוגי המגונן על הקדוש והמופשט, הקול של "הגבל את ההר וקדשתו". לאמתו של דבר, קולם של המלאכים הוא הקצנה אגדית של עמדה דתית, כמו זו של התנא ר' יוסי למשל. ר' יוסי משמיענו נחרצות: "מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'" (סוכה ה ע"א). אולם באגדת משה והמלאכים, סופה של השאיפה שכנגד, שאיפת הקרבה והמגע, לנצח. משה טוען כנגד המלאכים: "[...] שוב מה כתיב בה - זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה - לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה - כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים - לא כתיב".

דווקא היומיומי שבתורה הופך אותה שייכת לאדם, והאנושיות של האדם הנענה אל התורה היא המקרבת אותו אל המלאכים.