גבולות הריבוי / הרב דוב ברקוביץ

עירובין יז ע"ב - יח ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

העיסוק ההלכתי בריבוי פניה של התורה עלול ליצור רושם שהכול אפשרי, שאין גבולות ואין עוגן "מוחלט" בדיוני חז"ל. העיון בסוגיות האגדה שבמסכת חושף את הגבולות שהציבו חכמים לתודעתם

אחת התופעות המרתקות במסכת עירובין היא חשיבותן של "האגדתות" הנמצאות בה. בשבועיים האחרונים עסק מדור זה ביסודות האגדה בפרק ראשון ושני שבמסכת – יסודות שבתשתית הבנת חז"ל את עצם המפעל התורני, מהותה של כוח הדרשה ושל המחלוקת בתורה שבעל פה ומהותה של יצירת האדם וקיומו. נוקבת מאוד השאלה – האם אפשר להניח שנושאים כה מרכזיים בתפיסת התורה והאדם מובאים כבדרך אגב ובאופן אסוציאטיבי? הייתכן שמי שעוסק ברמת ההפשטה וההעמקה בסוגיות המהותיות ביותר במפעלם התורני-רוחני מסתפקים בעריכת דיוניהם ברמה שטחית שכזו?! הפעם יעסוק המדור בדפים שכבר נידונו בשבועות קודמים, מתוך רצון לחדד את הנקודה הזו.

המניע העריכתי בהבאת סוגיות האגדה המשמעותיות והמורכבות בדפים הראשונים של פרק שני סתום הוא. מה הביא את מי שערך פרק זה לשבץ סוגיות אלו דווקא כאן? ראשיתה של הסוגיה האגדית בדפים יח-יט עוסקת במחלוקת אמוראים אם "בניית גוף האישה" מצלע אדם הראשון היה מתוך "פרצוף" שלם, כלומר הצד האחורי השלם של האדם -או מ"זנבו". לאחר בירור מפורט של תיאורי בריאת האדם שבבראשית לפי שתי השיטות, הופכת הסוגיה להתבוננות עומק ביסוד החטא ועונשו. מהו העיקרון שיכול להסביר את הימצאות סוגיה מעמיקה זו דווקא בפרק שני של מסכת עירובין?! בירור המחלוקת על אודות יצירת האישה מובאת בחלקה הקטן, במקום מתאים הרבה יותר להבאת כולה, בדיון במסכת כתובות על ה"שבע ברכות" הנאמרות בשמחת חתן כלה. היה אפשר לטעון שמתאים יותר להביא סוגיה זו בדיון על מצוות פריה ורביה שבמסכת יבמות. ובכן מה פשר העובדה שדיון זה מובא בשלמותו כאן? והאם אפשר ללמוד על כך מהכתוב בגמרא עצמה?

הסוגיה ההלכתית הפותחת את הפרק דנה בסוג המחיצות המתאפשרות שאיבת מים בשבת מבאר הנחשב רשות היחיד עבור בהמות העומדות על יד הבאר ברשות הרבים. על פניו המעבר בין סוגיה זו לדיון ביצירת האישה הוא בשימוש המשנה בדף יז ע"ב במילה "דיומדין". הדיומדין הם עמודים שיקובעו בארבע פינות סביב הבאר, כאשר כל אחד מהם יוצר מבנה של שתי מחיצות הנמשכות מכל עמוד בזוית של 90 מעלות. המילה "דיומד" מורכבת, ככל הנראה, מהטיה של "דו", שפירושו שנים, בצירוף המילה עמוד – כלומר, עמוד אחד המתחלק לשתי מחיצות. על פניו המעבר לסוגיה האגדית בנוי כך: המילה "דיומד" מביאה את הגמרא להביא עוד עניינים הקשורים להטיה זו, כגון, "דיופרא"-אילן המניב שני גידולים בשנה (דו-שנים, פֵּרָא=פרי), ולאחר כן, שמועה של רבי ירמיה בן אלעזר - "דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון".
 

ריבוי הפנים

האם רמת ההפשטה, ההעמקה והמורכבות של דיוני חז"ל בתלמוד בבלי, בהלכה ובאגדה, יכולה להצדיק את ההנחה שרק הקשר המילולי הזעום הזה הוא הבסיס של הימצאות סוגיית יצירת האישה ויסודות החטא ועונשו בפרקנו? זאת ועוד, כמה יסודות מרכזיים בסוגיית האגדה קשורים קשר ברור לסוגיית ההלכה בהתחלת הפרק ואף לסוגיות אחרות שבמסכת - מה שמרמז על חשיבה עריכתית מורכבת היוצרת זיקות אף בין פרקים שונים. אחת הזיקות הספרותיות המעניינות יוצרת קשר מובהק בין סוגייתנו לבין הסוגיה האגדית היפה בפרק ראשון. יסוד "הפנים" מהווה דימוי מרכזי בדיון אודות יצירת האישה - "דיו פרצוף פנים היו לו לאדם הראשון", והוא אכן היה גם דימוי מרכזי באגדתא בדף יב-יג- שם הגמרא עמדה על יכולתם של תנאים, כמו רבי מאיר ואחרים, להראות פנים רבים בהלכה, וגם יצרה הקבלה ברורה בין פניה הרבים של תורה לפני האדם.

דגש על פניה הרבים של ההלכה אכן נמצא בדיון הראשון בפרק שני על המשנה בדף יז ע"ב - יח ע"א. הביטוי המרכזי בגמרא המארגן את הדיון הוא "לימא מתניתין שלא כ...", ביטוי שכיח המשמש בדרך כלל כלי להבחין בין העקרונות ההלכתיים בשיטות התנאים החולקות בנושא הלכתי מסוים מתוך הבלטה של העיקרון ההלכתי השונה של המשנה. אלא שבסוגייתינו הביטוי "לימא מתניתין שלא כ..." מביא לתוצאה מפתיעה. הגמרא מלמדת שההלכה במשנה שיש להתיר שאיבת מים מבאר מים חיים אף במחיצה חלקית (ארבע דיומדין לשיטת רבי יהודה, וארבע דיומדין וארבע פשוטין לשיטת רבי מאיר) יכולה להוות חלק אינטגרלי של שלוש שיטות הלכתיות החולקות אחת על השנייה! בשיטת חנניה היתר השאיבה על ידי הקמת דיומדין בבארות מהווה "חומרא", היות וחנניה מאפשר מחיצה קלה יותר (חבלים) בבורות. לעומת זאת, אותה הלכה עצמה מהווה "קולא" בשיטת רבי עקיבא בה הוא מאפשר מחיצה חלקית גם בשל יחיד וגם בשל רבים רק בבארות, אבל בבורות של יחיד הוא מחייב מחיצה שלמה גבוה עשרה טפחים. ובשיטת רבי יהודה בן בבא אותה הלכה שבמשנה הופכת להיות "קולה מופלגת" היות ולשיטתו המשנה מדברת אך ורק במקרה של באר של רבים. שאיבת מים בשבת עבור בהמות בבאר של יחיד ובכל הבורות מחייבת לדבריו מחיצה שלימה של לפחות עשרה טפחים.

דיון קצר זה מלמד על ה"פנים השונות" שיכולה הלכה אחת להתלבש. אותה ההלכה יכולה להשתלב בשיטות שונות ולתפקד בכל אחת מהן באופן שונה לחלוטין.

תכונה זו של ריבוי "פניה של תורה" בדיוני חז"ל מובלטת ביותר במסכת עירובין. נדמה שבעניינים רבים הנדונים במסכת זו חז"ל מסוגלים להרבות אף בגדרי מציאות, גם ללא קשר ישיר למציאות האובייקטיבית. מה זו מחיצה התוחמת חלל, משהו מוצק בגובה עשרה טפחים או ציור בדמיון הנוצר מהעמדת הקווים התוחמים את המחיצה? האם חתיכת קרש המחוברת לקיר באמת יוצרת "פתח" - והאם קורה מלמעלה יוצרת קיר? איך חכמים במשנה בדף כב. יכולים לקבוע שמחיצות "הלכתיות", הרחוקות מלהיות מחיצות אמיתיות, יכולות לבטל רשות הרבים מובהקת? האם כל ארץ ישראל, או "המעלות והמורדות" שבה, יכולה להיות רשות היחיד אחד גדול, כפי שמובא בשמועת רבי יוחנן בדף כב:?
 

כמה ארוכה התורה?

נדמה שהחשבון המרתק שמבין כל החשבונות הרבים שלומדי דף היומי נתבעו לעשות במסכת עירובין הוא החשבון בדף כא: הקובע "אורכה של התורה" עצמה, מהו? – "נמצא כל העולם כולו אחד משלושת אלפים ומאתיים של התורה". כל זאת היות ושלמה המלך קבע את דרכה של תורה שבעל פה. "אמר רב המנונא... אמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל, על כל דבר ודבר של סופרים חמשה אלף טעמים". רבא וגדולי אמוראים אחרים על פי הנאמר שם בגמרא ראו בדוגמתו של שלמה את דרכם. למשל מובא מיד, "'קווצותיו תלתלים', אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות".

אלא שתמונת ה"פנים הרבות" של ההלכה עלולה להיות מביכה ומבלבלת, היא עלולה ליצור רושם שהכול אפשרי, שאין גבולות ואין עוגן "מוחלט" בדיוני חז"ל, וכתוצאה מכך בהלכה, ובתורה בכלל. היכולת המפליגה של חז"ל "להראות פנים בהלכה", עד אשר התורה ארוכה היא בהרבה מהארץ עצמה, הביאה אותם להתבונן בעמקות בשאלת הגבולות שבגמישות תודעתם ובעצם יכולתם היצירתית. לא בכדי מזכירה הגמרא שאותו שלמה המלך שחידש את כל תחום ה"עירובין" הדורש את שיא יכולת הגמישות המחשבתית, הוא אשר חידש גם את "נטילת ידיים" הקובעת את טיהורם וקידושם של מעשי האדם. ולאחריו דווקא רבי עקיבא, הידוע בין החכמים כגדול הדרשנים היצירתיים, שהפליג בדרשת "תילי תילים של הלכה על כל קוץ וקוץ", הוא אשר לימד את החכמים את חשיבותו המפליגה של מצוות נטילת ידיים, מצווה שעל אף שהוא מדברי סופרים, יש לסכן עבורה את החיים (עירובין כא ע"ב).

על כן סוגיית האגדה הפותחת את פרק שני מתבוננת בשאלת הגבולות ששם הקדוש ברוך הוא על הריבוי בעצם תהליך הבריאה. בריאה זו תמיד הייתה ב"דו", כלומר בשניים, אבל תמיד הייתה קיימת באופן שהריבוי התקיים בגבולות הטהרה והקדושה - איש ואישה, צדיקים ופושעים, גן עדן וגיהינום, ארץ ישראל, בבל וחוץ לארץ.