ניקוי בגד בשבת / הרב עקיבא כהנא
פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה
שבת קמז ע"א
הגמרא אומרת (קמז ע"א) שהמנער טליתו בשבת חייב חטאת, כלומר ניעור הבגד אסור מדאורייתא. רש"י מבאר (ד"ה המנער) שהכוונה גם לנער מחול, וחייב חטאת כי זה נחשב מלבן, שהוא איסור דאורייתא. תוספות (ד"ה המנער) חולק על רש"י ומביא את פירוש ר"ת (כך צריך לגרוס, כמו שמופיע בספר הישר לר"ת, כי פירוש ר"ח על הדף מבאר כרש"י) שהכוונה שמנער מטל, והאיסור הוא מדין כיבוס וליבון, אבל אם מנער אבק או חול, לא שייך ליבון כי אין ליבון בלי מים. והוכיח ממה שכתבה הגמרא בהמשך שהיה על הכומתא טל, וניער ולכן היה אסור. אמנם המאירי מביא שיש שפירשו שטל הכוונה לכלוך וכותב שפירוש זה אינו נראה.
המגיד משנה (שבת י, יח) מבאר לפי תוס' שהסיבה שאסור לנער את הבגד מהטל רק אם הוא מקפיד על נקיונו היא בגלל שרק אז זה פסיק רישא דניחא ליה, משא"כ באופן שלא מקפיד על נקיון הבגד, מותר לנערו מהרטיבות, וגם אם הוא מתנקה בכך, הוא לא מכוון לנקיון הזה.
רמ"א (שב, א) מביא את דברי רש"י וכותב שיש לחשוש לשיטתו, ולא לנער אבק מבגד שמקפידים על הלכלוך. אמנם הוא מביא את דברי האור זרוע (ב, פא) שאם היו נוצות על בגד, מותר להסיר אותם בשבת לכו"ע. וערוה"ש (ט) ביאר שלשיטת רש"י יש איסור לנער גם נוצות שנדבקו לבגד, אבל או"ז ורמ"א מתירים רק בגלל שאין דרך להקפיד על הנוצות שנדבקות לבגד, אבל אם אכן האדם מקפיד שלא יהיו על הבגד, אסור להסיר אותם מהבגד (ויש להעיר על דבריו שאו"ז הביא ראייה מקוצים, שכתוב בירושלמי שמותר להסירם מהבגד, וקוצים וודאי שמקפידים שלא יהיו על הבגד). אמנם משנ"ב (ז) כותב שגם אם מקפיד על נקיון הבגד, מותר להסיר את הנוצות מכיון שהנוצות לא תחובות בבגד, אלא נמצאות מעליו. וכן ביאר לבוש (ס"א) שאין בזה ליבון כלל מכיון שהנוצות לא נכנסות לתוך הבגד, כמו חול או אבק.
המגן אברהם (ה) מביא הלכות גדולות (ז, שבת כג) שכותב ש"ישב לו זרע פשתן על כסותו או תבשיל, מותר לקלפו". ומשנ"ב (יא) מבאר שכוונתו רק כאשר הוא לא מקפיד על הלכלוך הזה, אבל אם הוא מקפיד יש איסור לקלפו מבגדו. ובביאור הלכה (ד"ה "עליה") הוא מוסיף שכיון שכשמקלף הוא מוריד את כל הלכלוך, והבגד נהיה נקי, לכן אם מקפיד עליו נחשב למלבן. אמנם ערוה"ש (ט) חולק כי לא שייך על זה שם ליבון כלל, ולכן גם אם הוא מקפיד אין שום איסור לקלף מהבגד.
נראה שנחלקו ערוה"ש ומשנ"ב בהבנת איסור ליבון לפי שיטת רש"י. לשיטת ערוה"ש איסור ליבון קיים כשמנקים דבר שנכנס לתוך חוטי הבגד ממש, כמו האבק שנכנס לתוך הבגד, ו'מתיישב' בתוך הסיבים שלו, זה נחשב לליבון. ולכן להוריד נוצה מבגד כלול באיסור ליבון לרש"י, כי היא נצמדת לבגד, ואילו חיטה או פשתן שנדבקו לא שייכים לליבון, כי זה לכלוך חיצוני לבגד שנדבק אליו, ולא נכנס לתוך סיבי הבגד.
אמנם שיטת המשנ"ב היא שלרש"י ליבון הוא ניקוי הבגד, והחזרתו למראה הנקי שלו, ולכן נוצה שאינה פוגמת במראה הבגד עצמו ובחזותו (אם נראה נוצות על בגד, לא נאמר שהבגד מלוכלך בנוצות, אלא שיש נוצות על הבגד שצריך להסירם), אין מקום כלל לאסור את הוצאתה מדין ליבון, ולעומת זאת חיטה שנדבקה בבגד פוגמת במראה הבגד, והופכת אותו לבגד מלוכלך, ולכן בהסרתה יש משום ליבון.
רעק"א מקשה מרש"י בדף קמא ע"א שם אומרת הגמרא שאם יש טיט על הבגד, מותר לשפשף את הבגד מבפנים, ולא מבחוץ. ורש"י שם מבאר (ד"ה מבפנים) ש'מלבן ממש לא הוי, דאין נותן שם מים'. ומשמע שגם לרש"י ליבון הוא רק כשמנקה במים, ולפי"ז כאן כשמנקה את הבגד מאבק או עפר לא אמור להיות ליבון? ויש לתרץ שכוונת רש"י שם שהבגד לא יתנקה בלא מים כלל, ולכן לא שייך לומר שיהיה מלבן, כי גם לשיטת רש"י (בין להסבר ערוה"ש ובין להסבר המשנ"ב) צריך שהבגד יתנקה כתוצאה מהשפשוף, אחרת וודאי זה לא נחשב מלבן. אמנם כאן שאם ינער את הבגד אמנם הוא יתנקה, סובר רש"י שלמרות שהלכלוך לא דבוק בבגד יעבור על איסור מלבן.
הרמב"ם (שבת י, יח) מבאר שהוא מנער את הטלית כדי ל'נאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין' ומבאר הכס"מ שהרמב"ם למד שהבעייה בניעור הטלית הוא שהוא מכין אותה לשימוש (כמו קורע בית הצוואר) ואסור מדין מכה בפטיש ולא מדין מלבן, ולכן רק אם היא חדשה עובר בזה, ולא אם השתמש כבר בבגד. כך גם נראה מהקשר דברי הרמב"ם שנאמרו בהלכה שכולה דיני מכה בפטיש.
