ענוותנותו של רבה בר רב הונא
שבת קיט ע"א
"רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן, קריבו ליה תלת סאוי טחיי. אמר להו: מי הוה ידעיתון דאתינא? אמרו ליה: מי עדיפת לן מינה, [דכתיב: (ישעיהו נח) וקראת לשבת עונג]?!".
מעשה דומה תואר במסכת חולין דף צד ע"ב:
"מר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קאזיל מסיכרא לבי מחוזא, ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא, פגעו אהדדי, הוא סבר: לאפיה הוא דקאתו, אמר להו: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי? אמר ליה רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר, אי הוה ידעינן - טפי הוה טרחינן; א"ל רבא: מאי טעמא אמרת ליה הכי, דאחלישתיה לדעתיה? אמר ליה: והא קא מטעינן ליה! איהו הוא דקא מטעי נפשיה".
מדברי הנימוסין שלו – שלא היה לחכמים לטרוח ולכבדו, ניכר היה שהוא דוקא נהנה מאותו הכבוד. ולמרות שרב ספרא כיבדו ואמר: "אי הוה ידעינן - טפי הוה טרחינן", היה זה צער עבורו, כי הוא הבין שאין אלו אלא "פטומי מילי" (מסכת בבא מציעא דף סו ע"א) – מילים בעלמא, לרצותו.
וקשה,
למה בני ביתו של רבה בר רב נחמן ציערו לשוא את רבה בר רב הונא, הלא לדברי רבא אין נכון לגלות אם לא עשו לכבודו. ולמה לא ציינה הגמרא שכדברי רבא – שלא כדין עשו?
גם ניתן להקשות להיפך,
למה סבר רבא שרב ספרא ציער שלא כדין את מר זוטרא בריה דרב נחמן, והלא בני ביתו של אחיו הגדול עשו ממש כך לרבה בר רב הונא!
אלא שדייק רבא ותיאר: "איהו הוא דקא מטעי נפשיה", שסבר שבאו להקביל את פניו. ואילו רבה בר רב הונא שאל במפגיע "מי הוה ידעיתו דאתינא" – וכי ידעתם שאבוא? כבר בשאלתו הוא ידע שיתכן שלא לכבודו עשו. ואילו היו עונים לו שעשו לכבודו, זהו כבר שקר גמור. לכן לא נותרה להם ברירה אלא לומר את האמת, וגם לדמות בכך את כבודו לכבוד השבת, שהרי בסופו של דבר הם כיבדוהו במה שהכינו לכבוד שבת.
יתר על כן,
נכון עשו בי רבה בר רב נחמן, שכן שאני רבה בר רב הונא.
לא במקרה לא טעה רבה בר רב הונא לחשוב שלכבודו עשו, שכן מפורסם היה בענוותנותו היתירה. כדברי רבא במסכת מועד קטן דף כח ע"א:
"הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי; חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא - ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא - לא יהבו לי".
ולכן לרוב ענוותנותו, רבה בר רב הונא לא נעלב ולא הצטער כלל מדבריהם מי עדיפת לן מינהּ – מן השבת. וממילא, לא היה כלל צורך להתחמק מגילוי האמת.
ולפי זה יש גם לפרש שבשאלה "מי הוה ידעיתו דאתינא?!" הזדעזע רבה בר רב הונא מהחשש פן מכבדים אותו בכבוד שאינו ראוי לו, והתשובה לא היתה אלא להרגיעו.
ענוותנותו זו נבחנה בהצלחה במסכת קידושין דף לב ע"א:
"רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר: איזול איחזי אי רתח אי לא רתח. ודלמא רתח {רש"י: ואמר לאבוה מידי בריתחיה}, וקעבר {רב הונא} אלפני עור לא תתן מכשול {שגורם לבנו לחטוא}! דמחיל ליה ליקריה".
וכן במסכת סוטה דף מט ע"ב:
"רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא, אתא אבוה תבריה, אמר ליה: מיחלף בטבלא דחד פומא, זיל עביד ליה אפומא דחצבא או אפומא דקפיזא".
למרות שאביו שבר את התוף שעשה, אולי אפילו בפני הנכד שהתוף כבר היה בידיו, נכון היה רבה בר רב הונא להאזין לטעם גזירת אביו וללמוד מהי הדרך הנכונה לייצר תוף אחר.
