הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "פוטר היה"; "מלאכה שאינה צריכה לגופה"
שבת צד ע"א-ע"ב
את המת במטה - חייב, וכן כזית מן המת וכו'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ואמר רב יוסף אמר רבי שמעון בן לקיש: פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. אמר רבא: ומודה רבי שמעון במר לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב. פשיטא! דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא - אלא מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחת לה? - מהו דתימא: עד דאיכא לגופו ולגופה, כגון מר לעשות לו טס ולחפור, ספר תורה להגיה ולקרות בו - קא משמע לן.
1.
במשנה נאמר שאם הוציא את המת במטה חייב על הוצאת המת. דין זה - של ה"תנא קמא" - הוא לפי שיטת רבי יהודה ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב" ועל זה נאמר בסוף המשנה שרבי שמעון פוטר – כי הוא סובר "מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור" [ברש"י על המשנה].
2.
בסוגייתנו נאמר על ידי רב יוסף בשם ריש לקיש שרבי שמעון היה פוטר אף אם הוציא את המת לקברו, כלומר, למרות שהאדם כן צריך את ההוצאה של המת בכל זאת נחשב "שאינה צריכה לגופה" מפני שההוצאה היא לצורך המת עצמו ולא לצורך האדם המוציא [ועל זה יש דיון בגמרא ובפרשנים].
3.
סוגייתנו נחשבת כסוגיה היסודית במחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון - בכל הש"ס - לגבי "מלאכה שאינה צריכה לגופה" בשבת. לרבי יהודה – חייב, ולרבי שמעון – פטור.
3.1
וכך מפורש בתוס' בסוגייתנו:
תוספות מסכת שבת דף צד עמוד א:
את המת במטה חייב - נראה לר"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה
דמסתמא ת"ק דר"ש היינו רבי יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דת"ק דר"ש היינו ר' יהודה כדמוכח בגמ'
תוס' מסביר שה"תנא קמא" בסוגייתנו הוא התנא רבי יהודה ["תנא קמא" – רבי יהודה]. נראה, שהוא מבסס זאת על סמך שני דברים.
3.1.1
ידוע בש"ס שרבי יהודה הוא זה שסובר "מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב" וזה מתאים לשיטת "תנא קמא" במשנתנו.
3.1.2
גם במשנה הקודמת בנושא של "שנים שעשאוה" הרי שה"תנא קמא" הוא "רבי יהודה" כפי שאומרת שם הגמרא. וגם שם הדיעה בסיפא היא של רבי שמעון.
3.2
נראה שמדברי תוס' עד כאן ניתן להסיק כמה מסקנות:
3.2.1
לא תמיד "תנא קמא" הוא רבי מאיר [אם נאמר ש"תנא קמא" נחשב גם כ"סתם משנה" ["תנא קמא וסתם משנה" / "תנא קמא" ו"סתם משנה"]
3.2.2
יתכן שתמיד ה"תנא קמא" שחולק על רבי שמעון הוא התנא רבי יהודה.
4.
המשך דברי תוס':
ורשב"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל (שבת דף צ.) ר' יהודה אומר אף המוציא משמשי ע"ז דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
תוס' אומר שרשב"א מוכיח שהמקור לשיטת רבי יהודה ש"מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב" הוא מהמשנה לעיל [שבת דף צ]. ולא מובן, האם רשב"א טוען שה"תנא קמא" במשנתנו איננו "רבי יהודה"? ואולי באמת כוונתו שה"תנא קמא" במשנתנו הוא "רבי מאיר" ככל "סתם משנה".
5.
בהמשך דבריו תוס' דן בהגדרה של "מלאכה שאינה צריכה לגופה" ובזה הוא חולק על רש"י בסוגייתנו ותוס' מביא דוגמאות שונות.
רבי שמעון פוטר - נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר
הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו
צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו צריכין לתחש וחלזון
ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אף על פי שנעשה פתח גמור שהרי ראוי (הוא) להכניס ולהוציא אם היה צריך מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא אבל לעשות לה פה דמיא למשכן וחייב
והריגת המזיקין אין צריך להם ובמשכן היו צריכין לעורות אילים הנשחטים
וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ובמשכן היו צריכין לגומא לנעוץ בה או לדבר אחר
וזב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אינה צריכה לגופה שאינו צריך לכיס עצמו ואפילו למנות ראיותיו או נקיים דצריך הכיס מ"מ אין צריך להוצאה זו דה"נ סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא
ומכבה גחלת שלא יזוקו בה רבים וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר אין צריכין לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין על יד כיבוי זה שיהו ראויין למלאכת הצורפין וכיבוי כדי שלא יקדיחו הסממנין בבישולן לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי
וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר' שמעון דבעי שתהא צריכה לגופה אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון כדמוכח בשמעתין דחס על הנר
וכן קורע על מתו או שובר כלים למירמי אימתא אאינשי דביתיה אין צריכין לגופה דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר הנקרע
ואף על גב דבהוצאה לא בעי רבי שמעון שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן דלא בעי מר לעשות לו טס או ס"ת להגיה אף על פי שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים
במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא על מנת לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלים צריכות לגופה עד דהוי לגופו ולגופה והא דלא קרי לה לגופו ולגופה כיון דבעו תרוייהו בכלל לגופה היא
אבל לגבי מר וס"ת כיון דלא בעי אלא לגופו דהא לא בעי במר לעשות בו טס וס"ת כדי להגיה בו לא הוי בכלל לגופה ולפי שצריכות לגופה הוי כעין דהוי במשכן כמו שפיר' הוצרך להשמיענו במר דלא בעינן לעשות לו טס כמו שהיה במשכן
ורש"י דפירש דברצונו לא היתה באה לו ולא היה צריך לה שאינה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא יזוקו בו רבים דברצונו שלא היה בעולם וכן בפרק במה מדליקין (לעיל דף לא:) פירש כחס על הפתילה המהובהבת כבר דאינה צריכה לגופה משום דאין צריך לכיבוי זה ואם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה דהואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה קשה מסותר על מנת לבנות כמו בתחלה וקורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי דביתיה דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי אימתא אם כן מפיס מורסא לעשות לה פה יהא פטור דברצונו היה שלא היה מורסא מעולם וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא על מנת לתפור דברצונו לא היה נופל בה וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא היה קרוע אלא צריך לפרש כדפירשתי.
6.
ובעניין זה של מחלוקת רש"י ותוס' בעניין הגדרת המושג "מלאכה שאינה צריכה לגופה" ראה בהרחבה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים רכז-רלג, שדן בדוגמאות שהביא תוס' לעיל, ושם בעמוד רלג מביא מחלוקת הפוסקים, שהרמב"ם פסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.
אולם רוב הראשונים פוסקים כרבי שמעון [ולכן יש דיון רחב בשיטת רבי שמעון], ואולי פוסקים כרבי שמעון כי משמע בסוגייתנו שדנים לפי רבי שמעון ["מדשקיל וטרי אליביה"].
7.
ונראה לחדש, שאולי הרמב"ם שלא פוסק כרבי שמעון מסתמך על הביטוי בסוגייתנו "פוטר היה רבי שמעון" שדומה לביטוי "אומר היה רבי...".
