הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
סמכות חכמים / דאורייתא
שבת פז ע"א
אמר לך רבי יוסי: יום אחד הוסיף משה מדעתו, דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.
הוסיף יום אחד מדעתו. מאי דריש? היום ומחר - היום כמחר, מה למחר - לילו עמו, אף היום - לילו עמו. ולילה דהאידנא נפקא ליה. שמע מינה - תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - דלא שריא שכינא עד צפרא דשבתא. ופירש מן האשה. מאי דריש? נשא קל וחומר בעצמו, אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת, וקבע להן זמן, אמרה תורה +שמות יט+ והיו נכנים וגו' אל תגשו, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן - על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - דכתיב +דברים ה+ לך אמר להם שובו לכם לאהליכם וכתיב בתריה ואתה פה עמד עמדי, ואית דאמרי +במדבר יב+ פה אל פה אדבר בו. שבר את הלוחות. מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה +שמות יב+ וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה [כאן], וישראל משומדים - על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - שנאמר +שמות לד+ אשר שברת ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת.
1.
הברייתא [רבי יוסי] אומרת שמשה רבנו הוסיף יום אחד "מדעתו", ואומרת הגמרא שמשה רבנו למד זאת מהפסוק [כלומר, מהצווי של ה'] ואחר כך מודגש שה' הסכים עימו.
2.
נשאלת השאלה: אם משה כך הבין את צויוי ה' הרי שיש לדין תוקף מה', ומדוע נאמר שמשה הוסיף "מדעתו", ובכלל, מדוע צריך היה את הסכמת ה'?
3.
ספר תפארת ישראל פרק כז:
ומה שאמר רבי יוסי ש'הוסיף יום אחד מדעתו', יש לדקדק על זה, למה הוסיף יום זה מדעתו. ואם בשביל הדרש שדרש "היום ומחר", קשיא אם כן לא הוסיף דבר, רק שפירש הכתוב. וכי דרש אחד הוציאו חכמים מן מדרש הכתובים, ולא יאמר בזה שהוסיף אותו מדעתו.
אבל פירוש זה, דודאי כל מה שהוציאו חכמים מן הכתוב על ידי דרשה שלהם, נקרא הכל דברי חכמים ודעתם, אף שהוא נרמז בתורה, והוא מן התורה, מכל מקום הם הוציאו הפירוש מחכמתם ודעתם. ודבר זה יתבאר עוד בעזרת השם יתברך. רק כי אלו שלשה דברים הסכים הקדוש ברוך הוא עם משה.
אם חכמים דורשים פסוק על פי הבנתם ומכח סמכותם הרי שדין זה הוא "דין תורה".
3.1
המשך דבריו:
והבדל גדול יש בין דבר זה, לשאר דברים שהוציאו חכמים מן המדרש; כי שאר דברים שהוציאו חכמים מן הכתובים נקראו 'דברי חכמים', ולא שהם מדרבנן, רק שהם דברי תורה כמו שאר דברים, אבל נקראו בשם 'סופרים'. כדמוכח מתניתין דפרק הנחנקין (סנהדרין דף פח ב), דתנן חומר בדברי סופרים מדברי תורה. ושם הוא מדבר במצות התורה, רק שנקרא 'דברי סופרים' לפי שהוציאו חכמים מדעתם דברים אלו.
אפשר לומר שתוכן דבריו הוא שכאשר חכמים דורשים פסוקים מכח סמכותם הרי שמקור הסמכות הוא "חכמים" אבל התוקף של הדין הוא "דאורייתא".
3.2
המשך דבריו:
ואלו שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידי משה, כאילו כתבם בתורה, והוא גוף המצות, ולא שהוא פירוש בלבד, כמו שהוא כל דברי חכמים שאינם אלא פירוש.
אבל בסוגייתנו מדובר בדברים שהקב"ה הסכים וממילא "כאילו כתבם בתורה". כוונתו לומר – כנראה – שדינים אלה אמרם ה' עצמו, כלומר, גם המקור וגם התוקף הוא "דאורייתא".
3.3
המשך דבריו:
ואל יקשה לך, אם כן למה לא נצטוה משה בפירוש על זה, כמו שנצטוה בשאר מצות. כי דבר זה לא קשיא, כי הפרש יש בין הדברים שנצטוה משה מפי השם יתברך, ובין אלו דברים שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו;
כי שאר דברים הם באים מן השם יתברך בכח גזרה שנצטוה עליו בצווי.
אבל אלו דברים לא באו מצד הגזרה, רק שהיה מסכים לומר שיפה הוא וראוי הוא לעשות, ואין זה גזרה. ומעתה שהסכים השם יתברך עם משה, הרי הם דברי ה' כמו שאר התורה.
הוא מוסיף - ונראה שזוהי כוונתו - שדין שאמרו משה וה' הסכים עימו הרי שהדין מתאים ל"שכל האנושי" ואילו שאר דיני "דאורייתא" הם גזירות, מקורם הוא השכל העל-אנושי. או אולי ניתן לדייק יותר ולומר, שהדינים שאמרם משה וה' הסכים לו הכוונה היא, שמשה ידע מראש שה' מסכים אולם בגדר "המלצה" ולא בגדר של חובה, ומרגע שמשה דרש זאת מהפסוק הפך הדין להיות חובה.
3.4
וראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קכג.
4.
ונראה, שהביטוי "דרש" שמוסב על מימרא של אמורא כוונתו לומר, שמפרשים פסוק באופן שלא כפשוטו. ואולי הכוונה היא להיפך: יש מסורת שזהו פירוש הפסוק. ובסוגייתנו מתאים להסבר האחרון לעיל [ולא רק לגבי אמורא אלא אפילו ביחס למשה רבנו]: ה' המליץ על הדין ומשה "דרש" והפך את ההמלצה לחובה.
5.
ונראה להסביר – לפי הנ"ל – עניין עקרוני נוסף. המפרשים דנים בסוגייתנו מדוע בכלל יש מחלוקת תנאים בנושא התאריכים של מתן תורה ושל ימי הפרישה הרי מדובר בדבר הסטורי "ומה דהוה הוה" [=ומה שהיה כבר היה] – ראה "מתיבתא" על דף פו, הערה כז – ולפי הדברים לעיל נראה שהגמרא באה ללמדנו את העיקרון שמשה רבנו "הוסיף מדעתו" והיה לזה תוקף דאורייתא מפני שבכך הוא גילה את רצון ה' ולא שהוא "רק" חידש מעצמו ממש [ואמנם בסמכות וברשות].
6.
ומה ההבדל [מה הנפ"מ] בין דין שהוא "דאורייתא" מתוקף הסמכות שניתנה לחכמים לקבוע כך, לבין דין שנובע מעצם אמירה מפורשת של הקב"ה? נראה לומר שההבחנה היא רוחנית-קבלית. ואי אפשר לומר שההבחנה היא אם ניתן לחלוק על הדברים [כמו שאומר הרמב"ם לגבי דברים שהם "הלכה למשה מסיני" – שלא נפלה בהם מחלוקת] שהרי בסוגייתנו כל העניין שהובא לעיל הוא רק לדעת רבי יוסי ולא לדעת רבנן.
