הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"דאורייתא" סמכות חכמים

שבת פה ע"א

וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי.
ומנלן דהא דקים להו לרבנן (דחמשא בשיתא) מילתא היא –
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: (מאי) דכתיב +דברים יט+ לא תסיג גבול רעך [אשר גבלו ראשונים] - גבול שגבלו ראשונים לא תסיג.
מאי גבלו ראשונים? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב +בראשית לו+ אלא בני שעיר החרי ישבי הארץ; אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו? אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים: מלא קנה זה - לזית, מלא קנה זה - לגפנים, מלא קנה זה - לתאנים, וחרי - שמריחים את הארץ, וחוי - אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא. רב אחא בר יעקב אמר: חרי - שנעשו בני חורין מנכסיהן.

1.
רש"י מסכת שבת דף פה עמוד א:

ומנא לן דהא דקים להו לרבנן - בשיעור יניקה מילתא היא למיסמך עלה, ולומר בקיאין הן החכמים בעבודת אדמה, לידע כמה יונקים, שלא תתמה לומר: מי הודיע לבריות שיעור יניקה, ואיך יוכלו לעמוד על כן.
גבול רעך - ליטע סמוך למיצר, להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו הראשונים, ומי הם ראשונים - אמוריים וחויים, שהיו בקיאים בכך, כדאשכחן בבני שעיר.

2.
מהגמרא ומרש"י משמע שהגמרא שואלת מי נתן סמכות לחכמים שידיעותיהם בעולם החקלאות יחייבו מדאורייתא באיסור כלאיים. [הידע קשור להגדרת העירוב בין הזרעים ומתי כל זרע יונק מחברו.] – קשור אולי לנושא של "שינוי הטבעים" [גם שם חכמים משנים את הדין לאור ידיעותיהם בחכמת הטבע, ולא מדובר במידע שהם קיבלו במסורת אבות או מתוך סמכותם לפרש פסוקים].

3.
ראה ב"מתיבתא", הערה ה [בשם הריטב"א], שהיה ידוע לבעלי הגמרא ["עורך הגמרא" או אפילו לחכמי בית המדרש שבו דנו בסוגייתנו], שחכמים - "רבנן" - ידעו את שיעור היניקה על פי חכמת הטבע ולא בדרכי לימוד וקבלת התורה, ולכן שואלת הגמרא האם אפשר לסמוך על זה בדיני תורה של כלאים. והגמרא מביאה על כך הוכחה מהפסוק, שהתורה נותנת הרשאה מפורשת לחכמים להכריע על סמך ידיעותיהם בטבע על שיעור היניקה של הצמחים לצורך קביעת דיני כלאיים.

4.
הפסוק הוא: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים", והגמרא מייחסת זאת לקביעת חכמים [="ראשונים"] של שיעור יניקת הצמחים שיש בהם משום "הסגת גבול" – ויש מחלוקת ראשונים האם מדובר רק לגבי "גזל" או שהפסוק מכוון באופן ישיר גם לגבי כלאיים ["מתיבתא", הערה ח], שיש להסיג את הזרעים באופן שלא יינקו מהזרעים האחרים

5.
וקצת קשה: הרי בש"ס יש דינים רבים שחכמים קובעים פרטי דין שיש בהם השלכות לדיני תורה למרות שמקור אותם דינים הוא מסברא או מידיעה "חיצונית" של חכמים ללא קשר לפסוקי התורה, ומדוע דווקא בסוגייתנו הגמרא שואלת זאת?

6.
ואולי ניתן לומר שזוהי ממש שאלת הגמרא: האם חכמים עצמם קבעו שידיעותיהם הכלליות בחכמת הטבע יחייבו מדאורייתא. אין השאלה אם יש להם סמכות לקבוע זאת, אלא השאלה היא, האם אמנם הם עצמם התכוונו לכך.