הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "רב  ותלמיד"; "מדשקיל וטרי אליביה"

שבת פ ע"ב

תנו רבנן: הוציא חצי גרוגרת, וחזר והוציא חצי גרוגרת, בהעלם אחד - חייב, בשתי העלמות - פטור.
רבי יוסי אומר: בהעלם אחד לרשות אחד - חייב, לשתי רשויות - פטור. אמר רבה: והוא שיש חיוב חטאת ביניהם. אבל כרמלית - לא. אביי אמר: אפילו כרמלית, אבל פיסלא לא. ורבא אמר: אפילו פיסלא. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: רשות שבת כרשות גיטין דמיא.

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק יח הלכה כד:

הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד לרשות אחת חייב, לשתי רשויות אם יש ביניהן רשות שחייבין עליה פטור, היתה ביניהן כרמלית הרי הן כרשות אחת וחייב חטאת.

2.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יח הלכה כד:

[כד] הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור וכו'. שם ת"ר הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחת חייב בשתי העלמות פטור ר' יוסי אומר בהעלם אחת לשתי רשויות פטור לרשות אחת חייב אמר רבא והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית לא אביי אמר אפי' כרמלית אבל פסלא לא רבא אמר אפי' פסלא. ורבינו פסק כר' יוסי משום הנך אמוראי
ופסק כרבא [ברור שצריך להיות כ"רבה"] להחמיר משום דאביי ורבא תלמידיו הוו זהו דעתו ז"ל. ופי' והוא שיש חיוב חטאת ביניהן ששתי רשויות הרבים אלו מופסקות ברה"י שהזורק מאחת מהן לאותו רשות חייב חטאת:

ה"מגיד משנה" מסביר שני עקרונות פסיקתיים שעליהם מסתמך הרמב"ם [תוך כדי הרחבת הדברים]:

2.1
במחלוקת בין תנא קמא ורבי יוסי – הלכה כרבי יוסי, ומדוע? הרי בדרך כלל הלכה כתנא קמא נגד תנא יחיד שמוזכר במשנה/ברייתא. אמנם קיים כלל שהלכה כרבי יוסי מפני שנימוקו עימו אבל זה רק כאשר נימוקו מוזכר בדבריו במפורש, וכך משמע שסובר ה"מגיד משנה". ולכן כאן פסק הרמב"ם כרבי יוסי מטעם אחר והוא – "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", כלומר, מכך ששלושה אמוראים מנמקים את שיטת רבי יוסי משמע שכך פוסקים אותם אמוראים. בסוגייתנו לא מדובר בקושיות ובתרוצים אליבא דרבי יוסי, אלא במחלוקת בין האמוראים אודות פירוט דבריו של רבי יוסי מבלי לציין במפורש את הנימוקים עצמם.

2.2
מבין שלושת ההסברים לדברי רבי יוסי הרמב"ם פוסק כדעה הראשונה – דעת רבה, והסיבה: אביי ורבא שמוזכרים אחרי רבה היו תלמידיו של רבה ולכן הלכה דווקא כרבה. מדבריו אפשר להסיק שכללי הפסיקה חלים לא רק לגבי מחלוקות בסברות עצמאיות של החכמים, אלא גם בהסברים שהם נותנים למחלוקת התנאים. כמו כן ניתן להסיק מדבריו שלא אומרים במקרה כזה "הלכה כבתראי", כי מדובר בתלמידים נגד רבם. ואולי משמע מלשונו של ה"מגיד משנה" שהרמב"ם פסק כרבה – כרבם של אביי ורבא – רק בכדי "להחמיר" ולא בתורת ודאי.