הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "והתניא"

שבת עט ע"ב

לימא מסייע ליה: כיוצא בו תפילין שבלו וספר תורה שבלה - אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. טעמא - דאין מורידין, הא מורידין - עושין. דכתיבא אמאי? לאו דכתיבא אדוכסוסטוס? - לא, דכתיבא על הקלף. ומזוזה אקלף מי כתבינן? אין; - והתניא: כתבה על הקלף על הנייר ועל המטלית - פסולה, אמר רבי שמעון בן אלעזר: רבי מאיר היה כותבה על הקלף, מפני שמשתמרת.

שתי הערות:

1.
בקטע זה הביטוי "והתניא" מובא בניחותא [סיוע מהברייתא] ולא כקושיה. ומעניין, שרש"י לא מציין זאת, מה שהוא עושה בדרך כלל.

2.
שואלים הפרשנים [ראה "מתיבתא", הערה כז, וב"ילקוט ביאורים"]: מדוע הגמרא מביאה סיוע מרבי מאיר והרי מ"תנא קמא" יש קושיה על דברי "רב". עונים הפרשנים ש"מעשה - רב", כלומר, כיון שרבי מאיר עשה מעשה בפועל הרי זה מורה שזו הלכה, ולכן דבריו "חשובים" יותר.

3.
לפי שתי ההערות לעיל נראה לחדש: הביטוי "והתניא" אמנם משמש לפעמים לא כקושיה אלא דווקא כסיוע. אבל מדוע הגמרא ["עורך הגמרא"] לא מצא עבור הסיוע ביטוי אחר ומשתמש עם הביטוי "והתניא" שמשמש לקושיה?

ואמנם יש שמבדילים בין "והא תניא" [בשתי מילים] – לסיוע, לבין "והתניא" [במילה אחת] - לקושיה. אבל נראה כאן לומר: לביטוי "והתניא" יש בו גם קושיה וגם סיוע [כמו "כתנאי"], כבסוגייתנו, שמהרישא יש קושיה על "רב", ומהסיפא – מהמעשה של רבי מאיר – יש סיוע לדברי רב.