גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתמ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף עג ע"א

ל"ט מלאכות - נלמדים ממלאכת הקמת המשכן או גם מעבודות הקרבנות במשכן?

כשאנו עוסקים במשנה דל"ט מלאכות (עג ע"א), נדון במה שידוע שכל מלאכות שבת נלמדות מן המלאכות שנעשו במשכן, וכדתניא (לעיל מט ע"ב): "אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו ואתם לא תזרעו, הם קצרו ואתם לא תקצרו" וכו'.

וכבר חקר בזה הגה"ק בעל ה'אגלי טל' מסאכטשוב זצ"ל (בפתיחתו), האם איסורי המלאכות נלמדים, רק ממלאכת המשכן, דהיינו, שכל המלאכות שהיו נצרכות למעשה הקמת המשכן, נחשבות גם כן למלאכה במלאכת שבת, או שנלמדים גם מעבודת הקרבנות שהקריבו בני ישראל במשכן, וגם מלאכות שהיו במעשה הקרבנות נחשבות כמלאכה לגבי שבת.

וציין בזה לדברי רש"י (שם בברייתא): "הם זרעו וקצרו סמנין - לצבוע תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע" וכו', הרי שהזכיר המלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן, כגון טחינה, לישת ובישול סממנים לצבוע, ולא פירש מלאכות אלו לגבי זריעת חטין למנחות וכדו'. ואכן גם במשנה דל"ט מלאכות, פירש"י איה איפה היו המלאכות במלאכת הקמת המשכן.

עוד הוכיח מלשון הגמרא (עד:) במלאכת אופה: "אמר רב פפא, שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן, ונקט אופה, תנא דידן סידורא דפת נקט", כלומר, רב פפא היה מתמה על מה שנזכרה במשנה מלאכת אופה - שלא היתה במשכן, במקום מלאכת מבשל - שהיתה במשכן [וכלשון רש"י במשנה (ד"ה האופה): "האופה - לא הוה במשכן, דלא שייך אלא בפת, ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אבל כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני"], ומשני: "תנא דידן סידורא דפת נקט", וכפירש"י: "סדורא דפת - שהתחיל בו נקט, ואופה במקום בשול דסממנין הוא, דהוא בישול דפת", ואם נאמר שמלאכת המשכן נלמדת גם מקרבנות שהוקרבו במשכן, במה נתקשה רב פפא: "שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה", הלא בקרבנות היתה גם מלאכת אפיה, שהרי אפו את לחם הפנים ומנחות החביתין. אלא על כרחך שאיסורי המלאכות נלמדים ממלאכת המשכן לבד, ולא מעבודת הקרבנות שהיתה במשכן.

ואמנם כבר כתב כן בהדיא ה'מאירי' (על המשנה עג.): "ומכל מקום אפיה לא היתה במשכן, שאין אפיה אלא בפת, ופת לא היה צריך למלאכת המשכן. ואל תשיבני לחם הפנים, שאין הכוונה במה שנעשה שם אחר השלמת בנין המשכן, אלא מה שנעשה שם בעוד שהיו בונין אותו, אבל כל שאר המנויות היו במשכן בסמנין של צבע תכלת וארגמן...".

עוד הביא האגל"ט בשם בנו, הגה"ק בעל ה'שם משמואל' זי"ע, שהוכיח כן ממה שהקשו בגמרא (עה.): "שוחט משום מאי חייב", ופירש"י: "שחיטה במלאכת המשכן היכא, ומאי עבידתה, אי מעורות אילים מאדמים [כלומר, שהוצרכו לשוחטם בגלל עורם], למה לי בהו שחיטה, בחניקה נמי סגי", ואם ניתן ללמוד מקרבנות המשכן, הלא היתה שחיטה בקרבנות, ולמה נתקשו: "שוחט משום מאי חייב".

לאידך גיסא, מביא ה'אגלי טל' תשובת רב האי גאון ובה מפורש שלמדים גם מעבודת הקרבנות במשכן (ומביא חלק מהתשובה המובאת בחידושי רבי אברהם בן הרמב"ם הנדפסים בראש ספר 'מעשה רוקח' על הרמב"ם, וכן מובאים הדברים בתשובת הרמב"ם, דפוס לפסיא מחודש קל"ד), וז"ל: "וכתב רבינו האי גאון ז"ל, שאלו האחד עשר ממלאכות [שבסידורא דפת] ישנן בקרבן תמיד בכל יום, ובחביתי כהן גדול ובמלואים כולן מזרע וקציר..".

כהיום זכינו לאורו של תשובת רב האי גאון בשלימות (נדפס באוצר הגאונים שבת מט: סי' קנז), וראוי להביא לשונו בזה: "וששאלתם מהו 'אבות מלאכות' דגמרינן ממעשה משכן, ואמר 'הם זרעו ואתם לא תזרעו', זריעה וקצירה היאך הואי במשכן. תשובה, הלא יש בקרבן תמיד כל היום עשירית האיפה סלת, ובקרבן אהרן חביתים שבכל יום, ובמלואים - סל המצות, וכל אלה ממעשה משכן, ואין מביאין כל אלה אלא מן הזרע ומן הקציר, ומאז התחילו במשכן בתשרי במדבר סיני, ידע משה כי אינם נוסעים משם עד התמתו [כלומר, שלא יסעו משמה עד השלמת הקמת המשכן], ואי אפשר שיהא סמוכין כי תצא להם סלת ממקום אחר [כלומר, שידעו שלא ניתן לסמוך שיהיה להם סולת בכל יום למנחות], אלא זרעו, ויש לומר שנעשה בו להם נס וקצרו בראש ניסן, והרי ישבו במדבר קדש כי"ט שנה, אלא זרעו וקצרו לקרבנות. וכללו של דבר יש במעשה המשכן מה שאינו בא אלא בזרע וקציר, ואף כלשון הזה בתלמוד מערבא: אבות מלאכות ממשכן למדנו, ומה חרישה היתה במשכן, שהיו חורשין ליטע סממנין, וסממנין אלו הם של קטורת, ויש בזאת חרישה וזריעה וקצירה".

עוד הביא בזה האגלי טל, ממה ששנינו במשנה (להלן צב.): "המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתפיו חייב, שכן משא בני קהת. כלאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו וכו' פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין", וכתב רש"י: "שכן משא בני קהת - 'בכתף ישאו' (במדבר ז, ט), וימין ושמאל וחיק אורח ארעא. ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי, שאמר בשם רב האי, שמפורש בהתלמוד ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן אחד בימין, ושמן אחד בשמאל, והקטורת בחיקו, והחביתין בכתף", והיינו, כי חיוב הוצאה בכתף נלמד ממשא בני קהת, ואילו חיוב הוצאה בימין ושמאל וחיק - כתב רש"י - שכן הוא 'אורח ארעא', והריהו הוצאה כדרך המוציאין, ואילו רב האי גאון לומד דין זה ממה שהוציא אלעזר הכהן את שמן המאור והמשחה, הקטורת והחביתין כאחת, ועל כרחך שהוציאן בימין ושמאל וחיק, ודבר זה היה בעבודות המשכן התדירות, ולא במלאכת הקמת המשכן.