הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
מלאכת בורר
שבת עד ע"א
השבוע למדנו בדף היומי את לט אבות המלאכה של שבת. בשיעור זה ברצוני להתמקד באחד מאבות המלאכה הנפוצים, והוא מלאכת בורר. הגמרא אומרת שהעקרון של בורר – שהוא הפרדת אוכל מפסולת – קיים בשלושה אבות מלאכה שונים: זורה, בורר ומרקד, אלא שמכיון שבתהליך אפיית הפת (או הכנת הסממנים לבישול) עושים את שלושת הדברים, שלושתם נמנו כאבות מלאכה.
בהמשך הדברים מביאה הגמרא ברייתא שמחולקת לארבעה חלקים שלכאורה סותרים זה את זה, וברור שהברייתא נשנתה באופן חסר, ולכן האמוראים נחלקו בפירוש דברי הברייתא:
1. תלמוד בבלי שבת עד, א
תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
מאי קאמר? אמר עולא: הכי קאמר: בורר ואוכל - לבו ביום, ובורר ומניח - לבו ביום; ולמחר לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
מתקיף לה רב חסדא: וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום? אלא אמר רב חסדא: בורר ואוכל - פחות מכשיעור, בורר ומניח - פחות מכשיעור. וכשיעור - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור? אלא אמר רב יוסף: בורר ואוכל - ביד בורר ומניח - ביד. בקנון ובתמחוי - לא יברור, ואם בירר - פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
מתקיף לה רב המנונא: מידי קנון ותמחוי קתני! אלא אמר רב המנונא: בורר ואוכל - אוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח - אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
מתקיף לה אביי: מידי אוכל מתוך פסולת קתני! - אלא אמר אביי: בורר ואוכל - לאלתר, ובורר ומניח - לאלתר, ולבו ביום - לא יברור, ואם בירר - נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת.
אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני.
היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח. רב אשי מתני: פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני: חייב. רב אשי מתני פטור, והא תני חייב! לא קשיא, הא - בקנון ותמחוי, הא - בנפה וכברה.
לסיכום: הברייתא אמנם מחולקת לארבעה חלקים, אבל לכולם ברור ששני החלקים הראשונים – "בורר ואוכל" ו"בורר ומניח" – עוסקים בסיטואציה אחת. לגבי שני האחרונים – "ולא יברור", ו"אם בירר חייב חטאת" – רוב האמוראים הבינו שגם הם עוסקים בסיטואציה אחת, אבל רב יוסף חילק אותן לשתי סיטואציות שונות, שבראשונה אסור לברור, אבל אין חיוב חטאת, וזה עוסק בקנון ובתמחוי – שאינם כלים המיועדים לברירה בדרך כלל, ואילו בשני אסור לברור ואם בירר חייב חטאת, כי זה עוסק בנפה ובכברה שהם כלים שמיועדים לברירה.
נסכם את דעות האמוראים בטבלה הבאה:
אמנם הגמרא פסקה כדברי אביי, וממילא החילוק היחיד לכאורה הוא בין 'בו ביום' לבין 'לאלתר', אבל בהמשך הגמרא הובאה עוד ברייתא שבה היה כתוב שבקנון ובתמחוי אסור לברור ובנפה ובכברה – אם בירר חייב חטאת. כמו כן הובאה אח"כ ברייתא נוספת ביחס לברירת תורמוסין, וממנה מוכח כי גם הקריטריון של אוכל מתוך פסולת נפסק להלכה. לכן, בסופו של דבר התקבלו להלכה שלושה קריטריונים על מנת להתיר ברירה: אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלי, לאלתר ולא לזמן רחוק. כך פוסק השולחן ערוך:
2. שו"ע אורח חיים סימן שיט סעיפים א-ג
הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלים ובורר מין ממין אחר, בנפה ובכברה חייב; בקנון ובתמחוי, פטור אבל אסור. ואם ביררם בידו כדי לאכול לאלתר, מותר. הגה: וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד, מקרי לאלתר. ואפילו אחרים אוכלים עמו, שרי. ולכן מותר לברור הירק שקורין שלאטי"ן מן העלין המעופשין שבו כל מה שצריך לאכול באותה סעודה.
הבורר אוכל מתוך הפסולת, בידו, להניחו אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב.
היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד ומניח (השני כדי) לאכול מיד. הגה: ושני מיני דגים מיקרי שני מיני אוכלים ואסור לברור א' מחבירו אלא בידו, כדי לאכלן מיד, אע"פ שהחתיכות גדולות וכל אחת נכרת בפני עצמה. אבל כל שהוא מין א', אע"פ שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, לא מיקרי ברירה. ואפילו היו שני מינים ובורר משניהם ביחד הגדולות מתוך הקטנות או להיפך, שרי הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו. ואם בירר והניח לאחר זמן אפי' לבו ביום, כגון שבירר שחרית לאכול בין הערבים, חייב.
ראשית, ברצוני לדון בשאלה מה מוגדר כברירה בכלי ומה מוגדר כברירה ביד. האם אכילה במזלג, למשל, מוגדרת כברירה בכלי? הרב משה פיינשטיין כותב כך:
3. אגרות משה (הרב משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) או"ח חלק א סימן קכד
בדבר בורר בשבת לאכול לאלתר אוכל מתוך פסולת ע"י מזלג וכף אם נחשב כבורר בכלי שאסור. הנה פשוט לע"ד דאם ע"י המזלג והכף נברר בנקל מבידו שנמצא שמסייעים למעשה הברירה יש להחשיב זה בורר בכלי ויש לאסור כמו בקנון ותמחוי אבל אם אין עושים להברירה כלום יותר מבידו אלא מחמת שאינו רוצה ללכלך ידו או מחמת שהוא מרחוק ואינו יכול להגיע שם בידו או מחמת שהוא דבר לח ואינו יכול ליקח בידו וכדומה הוא רק כבורר בידו שמותר לאלתר באוכל מתוך פסולת. דהא פירוש קנון איתא ברש"י שבת דף ע"ד שהוא צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו ונותן קטנית במקום הרחב ומנענעו והקטנית מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי והובא בסי' שי"ט סעי' ד'. וא"כ הוא כלי שמתברר בנקל עי"ז אף שאין עיקר הברירה בכלי זה אלא בנפה וכברה ופטור דהוא כלאחר יד מ"מ אסרו מדרבנן כיון שדמי לברירה מאחר דג"כ ע"י הכלי נברר כדפרש"י שם. וא"כ אף בתמחוי שפרש"י בביצה דף י"ב שהוא קערה גדולה נמי הוא באופן שע"י הקערה מתברר ביותר קלות ע"י ההתפשטות בהקערה ונפרד האוכל מהפסולת ובהו נאמר פטור אבל אסור וניליף מזה לכל כה"ג בכלים שמסייעין להברור. אבל כשהמזלג והכף לא מסייעין להברור אלא משום שאינו רוצה ללכלך ידו או שרחוק ממנו אין לאסור.
ישנו כלי בשם 'חמוצון' המיוחד לזיתים ולמלפפונים חמוצים, אשר בתחתיתו יש מסננת, וכשרוצים להוציא את החמוצים שולפים את הכלי בידית, וכל המים נשארים בכלי, וניתן לקחת זיתים או מלפפונים חמוצים בלי להטביל את הידיים במים.
האם יש בכלי הזה משום איסור בורר? הרי לכאורה מדובר בברירה בכלי, והדבר אסור אפילו אם זה נועד לשימוש מיידי!
אלא שבהתאם למה שראינו בדברי הרב פיינשטיין, מכיון שהכלי לא נועד לסנן את החמוצים מהמים אלא רק למנוע מהידיים להירטב, אין בכך ברירה והדבר מותר.
שאלה נוספת שאפשר להעלות בהקשר זה היא השימוש במלחיה: יש הנוהגים לשים אורז בתוך המלחיה על מנת שהאורז יספוג את הרטיבות שיש במלח. בעת שבוזקים את המלח על האוכל האורז אינו נופל מכיון שהחורים של המלחיה קטנים מדי. השאלה היא האם אין בכך משום איסור בורר?
הדיין הרב יהודה פריס ממעלה אדומים התייחס לשאלה זו בעלון פרשת שבוע שיצא במעלה אדומים, וכך הוא כתב:
4. הרב יהודה פריס (מעלה אדומים) גליון 'מעלות' פרשת תצוה תשנ"ז
שאלה: בחודשי החורף יש נוהגים להכניס גרגרי אורז למלחיות (כדי למנוע התקשות המלח). האם מותר להשתמש במלחיה כזו בשבת, או שמא יש בכך חשש לאיסור בורר?
תשובה: המשתמש במלחיה שבתוכה מלח בתוך סעודתו - הרי הוא בורר אוכל (=מלח) מפסולת (=אורז) לאלתר (=בתוך הסעודה).
אולם, אין היתר לברור בשבת אלא בידו - אבל לא בכלי. והרי כאן הברירה נעשית באמצעות כלי- היינו מכסה המלחיה המנוקב.
ברם, גם בשאלה זו יש למצוא טעם להתיר:
א. למרות שמכסה המלחיה משמש בנידון זה כמסננת - אין הוא כלי מיוחד לברירה (כגון נפה), שהרי עיקר ייעודו רק לפזר מלח, וברירה בכלי כזה אינה אלא לכל היותר איסור דרבנן בלבד (שיט, א). עוד זאת, המשתמש במלחיה אינו מכוון לברור אלא מכוון הוא רק לפזר מלח על מאכלו אלא שפעולת הברירה היא תוצאה הכרחית מפעולת פיזור המלח. פעולה אחת הגוררת עימה בהכרח פעולה אחרת, מוגדרת בהלכה "פסיק רישא". נמצא שהמדובר כאן הוא ב'פסיק רישא באיסור דרבנן', שלדעת רבים מהפוסקים מותר בשבת. ואף שיש מחמירין בזה (עיין סימן שיד מ"ב סקי"א), הגאון הגדול הרב יצחק אלחנן כבר הכריע בראיות ארוכות וחזקות שעיקר הדעת כמקילין (שו"ת באר יצחק סימן טו).
ב. בנוסף לכך, מצטרף בנידון דידן סניף נוסף להקל, והוא שאין הבורר מתחייב חטאת אלא אם כן בורר כגרוגרת (רמב"ם פ"ח יא). והרי ברור שהמשתמש במלחיה בורר פחות משיעור זה. פעולת הברירה נעשית, אפוא, רק ב'חצי שיעור', ולדעת החכם צבי (סימן פו) חצי שיעור במלאכת שבת הוא איסור דרבנן. (ודלא כמ"ב ביה"ל סימן שיט, ד"ה קנון). וגם הרב יצחק אלחנן (שם) הסכים לכך היכא שאינו מכוון. נמצא שהמשתמש במלחיה שיש בה אורז - בורר בכלי שאינו מיוחד לברירה (=דרבנן), ופחות מכשיעור (=דרבנן), ומאחר שאינו מתכוין - הרי לפנינו 'פסיק רישא בתרי דרבנן', שמותר לדברי הכל. (שעה"צ סימן שטז, יח).
הרב שלמה זלמן אויערבך הביא סברא נוספת להתיר שימוש במלחיה כזו, והיא שכל האיסור של בורר הוא בכלים שנועדו לברירה לצורך שימוש רחוק, ולא בכלים שנועדו לברירה לצורך שימוש מיידי:
5. שולחן שלמה (הרב שלמה זלמן אויערבך, המאה ה-20, ירושלים) שבת, שיט, א ס"ק ב
ומלחיה שיש בה גרגירי אורז מעורבים עם המלח כדי לספוג הלחות, מתחילה היה נראה לי שאסור להוציא מלח דרך המכסה המחורר אפילו אם יש הרבה מלח, דאפשר דהוה ליה כבורר בנפה וכברה שאסור אפילו מעט, ברם לפי מה שנתבאר דכלי המיוחד לברור לצורך מיידי בלבד אפשר דאינו בכלל האיסור לברור בכלי, לפי זה יש להתיר להשתמש במלחיה עם אורז כדי למלוח אוכל שרוצה לאכול לאלתר גם אם משתמש בכל המלח באופן שרק האורז נשאר לבד במלחיה.
כעת ברצוני לעסוק בשאלה של הגדרת אוכל מתוך פסולת. כל הדוגמאות שהובאו בגמרא עסקו במיני אוכלין, ולכן הביטוי 'אוכל מתוך פסולת' שייך בהם. אבל מה קורה כאשר מדובר בברירת דברים שאינם אוכל? יש שפסקו (ר' עקיבא איגר) שבאמת אין איסור ברירה במה שאינו אוכל, כי אין כאן ברירת פסולת מתוך אוכל, אבל רוב הפוסקים כתבו שגם בברירה של דברים שאינם אוכל האיסור קיים, והוכיחו זאת מדברי הגמרא (עד, ב) שאמרה שמי שעושה חבית של חרס מתחייב בשבע חטאות, ורש"י מונה את הלאוים וביניהם גם בורר – שבורר אבנים מתוך החול.
מכאן, שאל ערוך השולחן, כיצד אפשר לברור סכו"ם או ספרים המעורבים זה בזה?
6. ערוֹך השולחן (הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) או"ח שיט ז - ט
חיובא דבורר לאו דוקא במיני אוכלין דהא אמרינן בשבת [ע"ד:] אמר רבא האי מאן דעביד חביתא חייב ז' חטאות האי מאן דעביד תנורא חייב ח' חטאות האי מאן דעביד חלתא חייב י"א חטאות ופירש"י [ד"ה שבע חטאות] בחביתא בירר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים ובתנורא פי' ג"כ כן ובחלתא כתב כוורת של קנים וכו' בירר יפות ה"ז בורר וכו' ע"ש הרי שבכל דבר שייך ברירה והסברא כן הוא דהא במשכן הוה ברירה בסממנים וגם הם אינן לאכילה [וכ"כ הט"ז סקי"ב]:
ולפ"ז יש לשאול שאלה גדולה דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בכמה דברים כגון שמונחים מעורבים כפות ומזלגות וסכינים ואנו צריכים כעת לסכינים ובוררים הסכינים מביניהם או הכפות או המזלגות וכן כשתלוים הרבה בגדים על הכותל ונצרך לשנים ושלשה בגדים ונוטלין מהכותל כל הבגדים ובוררין הבגדים הצריכים והשאר תולין על הכותל בחזרה וכן אם היו מונחים הרבה ספרים מעורבין זה על גבי זה וצריך כעת לאיזה ספרים ובוררן ונוטלן וכן על השלחן אצל העשירים יש כמה מיני קערות קטנות וגדולות ולכל מאכל בוררין קערות שונות וכיוצא בזה כמה עניינים ואם יש ברירה בכל דבר לא מצאנו ידינו ורגלינו בהרבה עניינים:
ותשובת דבר זה משני פנים האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה לא שייך לומר בזה ברירה שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן ואין לומר הא גם שני מיני פירות נראים לעין כמו תאנים וענבים דאינו כן דמתוך קטנותן וריבויין צריכין לברור זה מזה משא"כ בבגדים וכלים וספרים. והשני שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה [ובוודאי לברור ספרים זה מזה כדי להעמידן על מקומן או בגדים זה מזה כדי לתלותן וכן בכלים אין היתר לטעם זה אבל לטעם הראשון אין איסור בדבר ויש לעיין בזה ודו"ק]:
שתי תשובות הביא הרב אפשטיין לשאלת ברירת הסכו"ם:
א. אולי זה לא מוגדר תערובת, כי מדובר בדברים גדולים הניכרים זה מזה, בניגוד לתערובת של גרעיני חיטה עם המוץ שלהם או גרגירי חול ואבנים.
ב. כל מה שנועד לשימוש מיידי נחשב כמו אוכל מתוך פסולת. המלה 'אוכל' אינה משמשת דוקא לאוכל אלא לדבר שאותו אתה צריך כרגע.
כמובן שיש נפקא מינה בין שני הטעמים שמביא ערוך השולחן: האם מותר להוציא מתוך ערימת סכו"ם את הכלים שאותם אני לא רוצה? או האם מותר לקחת את הכלים לצורך שימוש עתידי ולא לאלתר? לפי ההסבר הראשון זה מותר, כי אין פה בכלל ברירה, כי הדברים הללו לא נחשבים מעורבים זה בזה, אבל לפי ההסבר השני מותר לקחת רק את הכלים שאותם אני רוצה כרגע, ורק לצורך מיידי.
יש לציין שהסברו הראשון של ערוך השולחן אינו ברור, שהרי הרמ"א דיבר גם על ברירת דגים גדולים זה מזה, והם ודאי לא מעורבים יותר מסכינים ומזלגות וכפיות!
לכן יש מי שאוסר גם לברור ספרים או למיין סכו"ם וכדומה.
ואולם, בשאלת ברירת הסכו"ם עולה שאלה נוספת, והיא האם גם מיון נחשב ברירה. הרי כאשר ממיינים אין אוכל ופסולת כלל, אלא רק הצבת הדברים זה בצד זה. ה'פרי מגדים' אכון סובר שבמיון אין משום איסור בורר, אך הביאור הלכה סותר את דבריו:
7. ביאור הלכה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) סימן שיט ד"ה היו לפניו
הנה הפרי מגדים מסתפק דאם בירר מין אחד מחבירו ודעתו להניח שניהם אלאחר זמן אם שייך בזה ברירה, דהֵי אוכל והֵי פסולת ע"ש. ולענ"ד נראה פשוט מלשון הרמב"ם דסבירא ליה דהברירה מה שבורר מין אחד מחבירו וע"י זה הוא כל מין בפני עצמו זהו עצם המלאכה, אלא דאם דעתו לאכול תיכף והוא בידו הוי דרך מאכל. וא"כ קל וחומר הדבר, ומה היכא שהניח מין אחד על מקומו שייך שֵם ברירה, וכ"ש בזה שלקח כל מין ומין וביררו לעצמו דחייב.
ובאמת, על סמך הדברים האלה כתב הרב נויבירט שאסור למיין סכו"ם אלא אם כן מדובר באותם היתרים של ברירה - אוכל מתוך פסולת, ביד ולצורך מיידי:
8. שמירת שבת כהלכתה (הרב יהושע ישעיה נויבירט, ירושלים) פרק ג סעיפים עח – פ
סכומי"ם מעורבים, אסור למיינם כדי לסדר כל סוג לתא המיוחד לו, וגם אסור להוציא כל הכלים מסוג אחד ביחד ולנגבם ולשוב ולהניחם בתא שלהם. אבל להניח את הסכומי"ם לתאים שלהם מיד לאחר הניגוב, כשהוא לוקח כל כלי מן הבא לידו והוא מנגבו בפני עצמו – מותר.
ומותר לקחת הסכומי"ם המעורבים ולהניחם על גבי השולחן לפי הסדר הרצוי, כל אחד בפני עצמו, והוא שיעשה כן סמוך לסעודתו. נמצא כל סוג בתא המיוחד לו, מותר לקחת כל סוג בזה אחר זה ולהניחו על השולחן לפי הסדר הרצוי, גם אם עושה כן לא סמוך לסעודתו, ובלבד שלא יקח הכלים מתאיהם ויערבבם בידו וישוב ויניחם על השולחן לפי סדר מסוים.
סכו"ם בשרי שנתערב בתוך סכו"ם חלבי, אסור להפריד ביניהם אלא יקח סמוך לשימושו של אחד מהם את הנצרך לו, ולא יוציא יותר מזה.
ואולם, הרב עובדיה יוסף חולק על הרב נויבירט והוא טוען שמותר למיין סכו"ם בצירוף שתי קולות: ראשית, הסברא הראשונה של ערוך השולחן, שבדברים נפרדים אין זה נקרא ברירה, ושנית, הסברא של הפרי מגדים שכאשר מדובר במיון אין כאן ברירה. בנוסף על כך הוא מצרף כסניף נוסף את דעתו של ר' עקיבא איגר שאין ברירה אלא בגידולי קרקע, ולכן הוא אומר שמותר למיין סכו"ם וספרים:
9. שו"ת יביע אומר (הרב עובדיה יוסף) חלק ה - אורח חיים סימן לא
בדבר מה שנוהגים לברור הסכינים והכפות והמזלגות המעורבים זה בזה, לאחר הסעודה של שבת, ומסדרים אותם כל אחד במקומו הראוי לו, כדי להשתמש בהם בסעודה הבאה, אם אין בזה משום איסור בורר להניח לאחר זמן, כי לכאורה כיון שאין כאן פסולת מותר. וכן יש לשאול אודות השמש של ביהכ"נ שבא לסדר בשבת אחר התפלה את הסידורים והחומשים שהניחו הקהל בעזבם את ביהכ"נ, והוא בורר וממיין אותם, ומניח כל ספר במקומו הראוי לו, אם אין בזה משום בורר
...ובנ"ד מיהא חזי לאצטרופי להקל משום ספק ספיקא, דשמא הלכה כד' הערוך השלחן והאור שמח וסיעתם, שכל שהכלים מבוררים וניכרים לעין לא שייכא בהו ברירה כלל, ואת"ל שיש להחמיר בזה כדברי השביתת השבת ושאר אחרונים, שמא הלכה כהפמ"ג ומהרש"ג שבאופן שבורר שניהם לאחר זמן לא דמי לבורר אוכל מתוך פסולת להניח, ובספק ספיקא נקטינן להקל אף באיסור תורה. ומכ"ש בצירוף מ"ש מרן הב"י (ר"ס שיט) וז"ל: וכתב ר' ירוחם בח"ה, ואפילו בורר ביד דמותר היינו דוקא לאלתר כלומר לאותה סעודה, אבל לבו ביום כלומר שבורר ומניח לצורך סעודה אחרת של אותו יום עצמו אסור. ונ"ל דה"ק שאם הוא בורר אחר סעודה כל שבורר לצורך סעודה אחרת באותו יום עצמו הוי לאלתר. וכשהוא בורר בתוך הסעודה אינו יכול לברור אלא לצורך אותה סעודה בלבד. וכן אם בורר קודם סעודה צריך לאוכלם בתוך הסעודה, ואם השהה מהם לא מקרי לאלתר וחייב. ע"כ. נמצא שלדעת רי"ו ברירת סכו"מ אלו, שדרך לעשותה אחר הסעודה לצורך הסעודה שלאחר מכן, לא חשיבא כבורר להניח, אלא כבורר לאלתר... (ומכל שכן לפ"ד הגרע"א והחמדת ישראל שאין בורר אלא בגידולי קרקע, שאין בנ"ד חשש איסור תורה כלל) מכל הני טעמי תריצי נלפע"ד שיש להקל בנ"ד להתיר לברור סכינים כפות ומזלגות וליתנם במקום המתאים להם לצורך סעודה שלאחר מכן. והנח להם לישראל. וכן מותר לשמש לברור הספרים של בהכ"נ, חומשים, וסידורים, וכיו"ב, וליתנם כל ספר במקומו הראוי לו.
הרב עובדיה יוסף, אם כן, מגדיר את הסכו"ם המעורב כדברים הניכרים זה מזה, ולכן לא שייך בזה איסור בורר. אבל מצד שני, הרב שלמה זלמן אויערבך דן אפילו בתינוקות שמשחקים ביחד, האם זה נקרא תערובת:
10. שולחן שלמה (הרב שלמה זלמן אויערבך, המאה ה-20, ירושלים) סימן שיט, א ס"ק ד
ותינוקות הנמצאים במעורב בבית יולדות או בבית תינוקות אע"ג שהם קטנים ומעורבים וכי יתכן לומר שיהא אסור להוציא תינוק שבוכה ומפריע לשאר הפעוטות או שצריך לנקותו מביניהם, אולם האמת היא דתינוקות אינם נחשבים כלל למעורבים כיון שלמעשה כל אחד בלחודא קאי, אלא שעדיין קשה להבדיל ביניהם. ברם אם יתבוננו בהם היטב יכירו כל אחד בפני עצמו, והכי נמי בספרים דהם ניכרים כל אחד בפני עצמו...
ועוד יש לחקור אם יש איסור למיין דברים שהם מפוזרים ומרוחקים הרבה אחד מהשני, רק שרוצים למיין אותם כדי שיהיו מסודרים כל מין במקום מיוחד... וגדר מעורב לגבי בורר נלענ"ד שהדבר תלוי בדעת בני אדם אם חשיב מעורב או לא.
הדברים שאומר הרב אויערבך בסוף דבריו יכולים להוות גם פתרון למיון הכלים במכונת השטיפה בקיבוץ: לכתחילה ודאי עדיף שכאשר מרכזים את הכלים בשולחנות, ירכזו כל מין בנפרד, ואז יניחו אותם במכונת השטיפה כשהם מופרדים זה מזה. אבל גם אם התערבבו הכלים ניתן לפזר אותם במגשים במכונת השטיפה כך שיהיו מרוחקים זה מזה, וממילא אין הם בתערובת, ולא שייך בהם איסור ברירה.
ראינו שהגדרת 'אוכל' ו'פסולת' אינה קשורה בהכרח לאוכל, ויכול להיות מצב של שני מיני אוכלין, ובכל זאת אחד יוגדר כאוכל ואחד יוגדר כפסולת. ומה המצב כשמדובר בשני מיני פסולת שאינני מעוניין באף אחד מהם?
לכאורה אפשר לשאול: אם אינני מעוניין באף אחד מהם, מדוע ארצה לברור אותם? אבל האמת היא שכל אחד מאיתנו עושה זאת בביתו – בהנחה שיש לו מסננת בכיור! בכך דן הרב שלמה זלמן אויערבך, והוא אומר שאין בכך איסור כיון שמדובר בשני דברים שהם פסולת ואין לי שום עניין באף אחד מהם:
11. שולחן שלמה (הרב שלמה זלמן אויערבך, המאה ה-20, ירושלים) סימן שיט, ג אות י
מותר לשים מכסה מנוקב – מסננת – על מקום יציאת המים מן הכיור, ואין נחשב לברירה במה שהפסולת העבה נשארת מעל המכסה שהרי אין בדעתו לסנן ולהפריד בין שני מיני פסולת, רק כוונתו שלא יסתם הכיור ע"י הפסולת העבה, ולית ביה משום איסור ברירה, כיון שכוונתו רק להפריד בין הגדול לקטן שבפסולת, ודמיא למה שכתב הרמ"א כאן דשרי, אף על פי שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות... וגם הואיל וכל המינים שנמצאים בכיור הם פסולת גמורה, והוא מתעסק בשפיכתם, והוא הרי היה רוצה לסלק את הפסולת באופן שהכל יישפך לתוך הכיור ובלבד שלא יסתם ע"י פסולת, ולכן אף עתה שהניח מסננת בשביל שלא יסתם הכיור, אין זה בגדר ברירה. וגם כשהפסולת מורכבת ממינים שונים או מנוזל וגוש, מ"מ הכל חשיב כמין אחד כיון שאינו חפץ בהם כלל... דמתחשבים במה שנקרא בעיני הבריות ברירה.
