הגדרת מלאכת קושר / הרב דוד לאו
שבת עד ע"ב - עה ע"א
א) הגמרא במסכת שבת (עה,ב) אומרת, רבה ורבי זירא דאמרי תרוויהו, כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש. כן פסק הרמב"ם (פ"י מהל' שבת הט"ז), המכה בפטיש הכאה אחת חייב, וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב.
ב) שנינו בשבת (קב,ב), הבונה כל שהוא, והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד, הקודח כל שהוא חייב. זה הכלל, כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת, חייב. מסביר רש"י, המכה בפטיש, גם הוא מאבות מלאכות, שמפוצץ בו את האבן מן הסלע. לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת, הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת, וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן. וכל הגומר בשבת מלאכה, תולדת מכה בפטיש הוא. תוס' שם (ד"ה מכה בפטיש) חולק על רש"י, מפני שהרי כל מלאכות שבת נלמדות ממלאכות המשכן, ובמשכן לא היה בניין אבנים. לכן כתב לפרש, מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה.
למדנו שנחלקו רש"י ותוס' בהגדרת מלאכת מכה בפטיש. לרש"י עיקר המלאכה קשורה באבן ובבניין, ואילו לתוס' המלאכה קשורה לכלים, וגמר מלאכת הכלי שמכשירה אותו לשימוש, זו פעולת מכה בפטיש. אך למעשה אין הבדל ביניהם לדין, ומחלוקתם היא רק בהגדרת אב המלאכה, מפני שבכל מקרה שמתקן כלי נחשב הדבר תולדה של מכה בפטיש, האסורה מן התורה. (כך מוכח בסוגיות רבות, שבת מז,ב, עה,ב ועוד).
ג) בגמרא (עה,ב) למדנו, אמר רב יהודה, האי מאן דשקיל אקופי מגלימי, חייב משום מכה בפטיש, והני מילי דקפיד עלייהו. מסביר רש"י, ראשי חוטים התלויים ביריעה במקום, קשורים, כשניתק בה חוט וקשרוהו, וכן קשים וקיסמים דקים שנארגו בה בלא מתכוון, ונוטלים אותם ממנה לאחר האריגה, גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש. (כן פסק הרמב"ם שם הי"ח).
על כן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שב ס"ב), הלוקט יבולות שעל גבי הבגדים, כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהם, אבל אם הסירם דרך עסק פטור. (ראה משנה ברורה שם ס"ק ח).
מדין זה למד בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק טו ס"ה), אסור להסיר חוטי הכליבה (חוטי תפירה ארעיים) שנשארו בבגדים חדשים, וכן אסור להסיר שאריות צמר שנדבקו בדברי סריגה חדשים, וכן אסור למחוק מבגדים חדשים סימני גיר שנרשמו עליהם בשעת התפירה, וכן אסור להוציא את סיכות הכליבה שבבגדים אלה שנשארו משעת התפירה.
ד) למדנו בגמרא (מח,א), רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא וכו', לא קשיא הא בעתיקי הא בחדתי. כלומר, מותר יהיה לתת נוצות לתוך הכר בשבת, לצורך שימוש בו, אם הנוצות היו בכר בערב שבת ונפלו, אבל אם לא היו בכר מעולם, אסור לתיתם שם משום תיקון הכלי.
למדו שם התוס' והרא"ש שאם ניתקו חוטי הסרבל, אם הנקב רחב ויכול להכניסם בלא טורח, מותר כיוון שכבר היו בו, ובתנאי שיכול להכניסם למקומם בלא טורח. כן פסק השולחן ערוך (סי' שיז ס"ב) שאם נשמטה רצועת המנעל מותר להחזירה למקומה, ובלבד שלא יקשור, ובלא טורח.
מדברי המשנה ברורה (ס"ק יח) למדנו שאסור להשחיל סרט, או חוט או שרוך בשבת או ביום טוב, אלא אם הסרט או השרוך הזה כבר היה בבגד (או בנעל) קודם השבת, אפשר להשחילו בלא טרחה, ויהא זה סרט או שרוך שלא רגילים לתופרו או לקושרו בקשר של קיימא אחרי ההשחלה, כי יש לחשוש שמא ישכח ויעשה קשר. (כמובן שחגורה שדרך להכניסה ולהוציאה פעמים רבות אין איסור בהכנסתה).
בשו"ת באר משה (ח"ב סי' כ) כתב על פי דברי האחרונים שבמקום שאין צורך במעשה אומנות מיוחד בהשחלת שרוכים ורצועות, מותר. לכן בשרוכי הנעליים שמצויים כיום, שבקצותיהם יש חומר קשיח המאפשר להשחיל את השרוך בקלות. נראה להתיר.
ה) הפוסקים דנו האם ניפוח בלון, או כדור בשבת נחשב כתיקון הכלי, כי על ידי הניפוח ראוי הבלון לשימושו, או שמכיוון שבכל מקרה שם בלון עליו, גם ללא האוויר, והאוויר נחוץ רק לצורך המשחק. אולי אפשר לומר שהיות שבבלון הניפוח אינו עשוי לקיום ממילא אין בכך איסור, אך אם כן בכדור שעשוי לקיום יהיה אסור.
בשו"ת חלקת יעקב כתב לאסור לנפח כר מגומי אפילו לצורך חולה. ראייתו מהגמרא (מח,א) האוסרת להחזיר נוצות לכר משום שזהו תיקון הכר. וזו אותה מציאות בניפוח הכר. כדבריו אסר גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' ל).
אולם בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' צב) כתב להתיר, וחילק בין הנוצות שהן דבר שיש בו ממש, לאוויר שאין בו ממשות. אבל אם קושרים את קצות הכדור, והאוויר נשאר שם זמן מרובה, נראה לו לאסור. והביא שכן אסר בשו"ת רב פעלים.
בשו"ת באר משה (ח"ב סי' כ) כתב להתיר, וביאר שבנוצות זו פעולת אומן, ופעולת איש מקצוע היא הנותנת לכר שם של כלי חדש. אבל באוויר שכל ילד יכול לעשות זאת, אין לאסור. לדבריו, זהו חילוק הגמרא בין כלים חדשים שאסור לכלים ישנים שמותר. וכן הורה בספר יסודי ישורון (ח"ד עמ' רע) שחפצים שכבר נופחו בעבר מותר יהיה לנפחם. אבל בלון חדש אסור יהיה לנפחו.
בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' מז אות ג) דן בניפוח בלונים בדמות חיות, וכתב שבדברים ששמם עליהם וראויים לשימוש גם ללא הניפוח, רק שעל ידי הניפוח השימוש והמשחק בהם טוב יותר, אינו נחשב מתקן כלי בניפוחם. אך בדברים שללא הניפוח אין בהם תועלת, והם בטלים מתורת כלי, אסור לנפחם.
