סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

אין בין עולם הזה לימות המשיח / הרב דוד לאו

שבת סג ע"א

 

בסוגיית הגמרא (שבת סג) שנינו, תניא אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטים הם לו מפני מה הם בטלים לימות המשיח, אמר להם לפי שאינם צריכים, שנאמר "לא ישא גוי אל גוי חרב", ותהוי לנוי בעלמא, אמר אביי מידי דהוה אשרגא בטיהרא. ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד גלויות בלבד שנאמר "לא יחדל אביון מקרב הארץ", מסייע ליה לרבי חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין "לא ראתה אלקים זולתך". איכא דאמרי אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטים הם לו מפני מה הם בטלים לימות המשיח, אמר להם אף לימות המשיח אינם בטלים, היינו כשמואל, ופליגא דר' חייא בר אבא.

לדעת חכמים הסוברים כלי מלחמה אינם תכשיט אלא דבר של גנאי, ולמדו כן מהפסוק "וכיתתו חרבותם לאתים", והיינו, אף שעדיין לא זכינו להתגשמות הנבואה, אך כלים אלו גנאי הם ולא כבוד, והתקווה היא לראות בהעלמותם א.

השיב על כך ר' אליעזר, שאין הביאור בפסוק "וכיתתו חרבותם", שמשום כך כלי המלחמה נעשים במהותם דבר של גנאי, [דאם כן, צדקו דברי חכמים שכל דבר שמהותו היא גנאי אינו נעשה דבר של כבוד אפילו על ידי הסכמת רבים], אלא שלעתיד אין בהם צורך, ומכיון שאינו גנאי נעשה תכשיט כשישנם המשתמשים בו דרך כבוד.

ושאלת הגמ' ותהוי לנוי בעלמא, כלומר הואיל ואין זה גנאי, ורק אין בו צורך ממשי, א"כ מדוע "וכתתו חרבותם", מדוע לא יישארו כלים אלו לנוי בעלמא, השיב אביי שרגא בטיהרא מאי אהני, מפרש רש"י, נר בצהרים, מתוך שאינו צריך אינו נאה, אבל בזמן הזה שהוא עת מלחמה תכשיטים הם, עכ"ל. כלומר, דווקא מתוך שאינו צריך לו /אינו נאה/, אבל לא משום שהוא גנאי, לכן בזמן הזה שהוא עת מלחמה נחשב הדבר כתכשיט. מבואר א"כ שמחלוקת חכמים ור' אליעזר היא האם בימות המשיח כלי המלחמה נחשבים גנאי או שרק אינם נאים, ומכאן לזמן הזה האם נחשבים כתכשיט או לא.

עוד שנינו בגמ', ופליגא אדשמואל שסובר שאין בין ימות המשיח לזמן הזה אלא שעבוד גלויות בלבד. מפרש רש"י, דלדעת שמואל יליף מקרא ד"לא יחדל אביון", שאותה נבואה שכוללת גם את "וכתתו חרבותם" אינה עולה על ימות המשיח ב.
מבואר מתוך הסוגיא שלדעת שמואל גם בימות המשיח יהיו מלחמות ואין מקום לסברת חכמים שהיוצא בסייף חייב חטאת, הואיל ובאותו זמן יצטרכו לכלי מלחמה, אזי כלים אלו אינם גנאי. ואמנם גם חכמים וגם ר' אליעזר סוברים שאין מלחמות בימות המשיח, והמחלוקת היא רק האם על ידי כך נחשבים הכלים לגנאי או לדבר שאין בו צורך. זו אכן דעת ר' חייא בר אבא שבימות המשיח לא יהיו מלחמות.

ולפי הדעה השניה בגמ', בזה נחלקו ר' אליעזר וחכמים, מה יהיה בימות המשיח, לדעת חכמים לא יהיו מלחמות, ומשמע שגם היום מלחמות הן גנאי, וכלים אלו אינם תכשיט והמוציאם חייב חטאת, לדעת ר' אליעזר יהיו מלחמות עדיין, וממילא כלי מלחמה אינם גנאי, וגם היום נחשבים כתכשיט, שמותר לצאת בהם בשבת. נמצא מבואר לכל הדעות שאם בימות המשיח תהיינה מלחמות נחשבים הכלים כתכשיט, אלא שלפי האיכא דאמרי לא תהיינה מלחמות לדעת חכמים, וכן לר' אליעזר שטעמו הוא שתהיינה מלחמות, מודה שאם לא תהינה, הכלים הם גנאי ומשאוי, והמוציאם חייב חטאת.

בהגהות הרש"ש העיר על נוסח הגמ' "ופליגא דשמואל", כיצד נוקטת הגמ' לשון שברייתא חולקת על אמורא, מהראוי היה להקשות עליו מהבריתא, כדרך הגמ' בכל מקום. וכתב שאולי בריתא זו לא נשנתה בבית מדרשם של ר' חייא ור' אושעיא. בספר אשי ישראל שם כתב, ולענ"ד אין הכוונה דהבריתא פליגא על שמואל, אלא שהוא שני לשונות בגמ' והלשון הראשון פליג אדשמואל, ושמואל סבר כהאיכא דאמרי דתשובת ר' אליעזר דאף לימות המשיח אינם בטלים, וסבר כר"א, ובזה מיושב נמי ההיא דלקמן (קנא,ב) דקאמר דבריתא דרשב"א פליג אדשמואל, והיינו דשמואל סבר כר"א ופליג ארשב"א.

בשאלה זו קדם בספר לחם יהודה למהר"י עייאש (פי"ב מהל' מלכים) וכתב, ויש לדקדק בלישנא קמא דקאמר ופליגא דשמואל, היכי מצי שמואל שהוא אמורא למפלג אסברת תנאים, דאע"ג דקיימא לן דיכול אמורא לחלוק עם התנא בפירוש הכתובים, בנידון זה יוצא נפקותא מפלוגתיה לעניין דינא, דלסברת שמואל דס"ל דאינם בטלים א"כ היוצא בסייף ובקשת ושאר כלי זיין אינו חייב חטאת וכו'. ועוד כתב, בלישנא בתרא דקאמרינן עלה והיינו דשמואל, ורצונו לומר מכוח סברת ר"א, והוא תימה, דאדמסייעת ליה מדר"א, אותביה אדרבנן.

על כן כתב לפרש את הגמ' שבין ר"א לחכמים היו שני נידונים לפי לישנא בתרא, שגם אם כלי מלחמה אינם בטלים לימות המשיח, אבל לעולם הבא בודאי בטלים, וזה כשלעצמו מוכיח שאינם תכשיטים, ואין זה משנה אם יתבטלו בימות המשיח או לעולם הבא, ובמשנה לא נזכר ימות המשיח, ורק בבריתא נאמר ביטוי זה. נמצא שהתנא של המשנה אינו סותר לדברי שמואל, אך התנא בבריתא סותר, ולפי לישנא קמא גם לרבנן וגם ר"א בבריתא חולקים על סברת שמואל, אבל לפי לישנא בתרא, לאחר שהכחיש ר"א את דברי חכמים ואמר שלא יתבטלו מלחמות לימות המשיח, גם חכמים הודו לו, וחזרה מחלוקת להיות רק לגבי עולם הבא, ונחלקו שלתנא קמא אם בטלו או שאין צורך בהם, כיוון שבימות המשיח לא בטלו א"כ התנא כדעת שמואל, ונחלקו על ר' חייא בר אבא.

הרמב"ם (פי"ט מהל' שבת ה"א) פסק כתנא קמא שבהוצאת כלי מלחמה חייב חטאת, אע"פ שבהלכות מלכים (פי"ב ה"ב) כתב, אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. לכאורה העולה מן הסוגיא אי אפשר לנקוט כשמואל ולפסוק כתנא קמא, ודעת שמואל, שגם בימות המשיח תהיינה מלחמות, ולכן כלי מלחמה אינם משאוי אלא תכשיט, כך תמה הלחם משנה (פ"ח מהל' תשובה ה"ז). ועוד יש לעיין בדברי הרמב"ם עצמו שכתב שם (הלכה ה), ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שטובה תהיה מושפעת הרבה, עכ"ל. ודברים אלו סותרים עצמם, שאם אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, משמע שיהיו מלחמות ויצטרכו כלי מלחמה, והרמב"ם עצמו כותב שלא תהיה אז מלחמה, ולא ראיתי מי שתמה בשאלה זו.

הכסף משנה בהלכות תשובה תמה על הרמב"ם, שהרי כתב (פ"ח ה"ז), אמרו חכמים כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא עין לא ראתה אלוקים זולתך. אבל בסוף הלכות תשובה (פ"ט ה"ב) שם כתב, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, עכ"ל. והרי מפורש בגמ' ששתי המימרות סותרות זו את זו. הלחם משנה ציין לעוד סוגיות שבהן מפורש שסותרות (ברכות לד,ב, סנהדרין צט,א, ועוד), וכתב שהואיל והלכה כרבנן שהיוצא בשבת לרשות הרבים בסייף חייב חטאת, משמע שאין הלכה כשמואל, שהרי לדעתו לא ישתנה שום דבר ממנהג העולם, ואפילו דברים שאינם מנוגדים לטבע כעוני ומלחמה, (כפי שלמד שמואל את שיטתו מהפסוק ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ") ג. לכן מסיק שהרמב"ם לא פסק כשמואל, ומה שכתב את לשונו אינו בגלל שהוא סובר כמותו אלא כראיה, כלומר, סובר הרמב"ם שדברי הנביאים הם על ימות המשיח, ורק במה שנאמר בנבואות דברים המנוגדים לטבע הבריאה, בזה סבר שהם דרך משל (כמו שכתב הרמב"ם פי"ב מהל' מלכים ה"א). ברם הלחם משנה עצמו תמה על כך מהגמ' בסנהדרין (צא,ב) שאומרת שלר' חייא בר אבא יהיו דברים המנוגדים לטבע הבריאה, וכן הביא מהכסף משנה שלא סבר כן, ונשאר בצ"ע (ראה ביפה תואר למהר"ש יפה מדרש בראשית רבה פרשה טו סי' ה, וישרש יעקב למהר"ח אבולעפיה על עין יעקב שבת שם).

כקושיית הלחם משנה כתב גם רבינו דון יצחק אברבנאל (ספר ישועות משיחו, העיון השלישי פרק ו), ובתוך דבריו כתב, ואמנם שתהיה דעת שמואל שאותם הנבואות שלוש נאמרו על ימות המשיח יהיו עתידות להתקיים בעולם התחיה אחר ימות המשיח, תראה זה מבואר בכמה מקומות מהתלמוד, אם במסכת שבת פרק במה אישה יוצאת, על אותו המשנה לא יצא אדם בסייף וכו'. ראה גם ראה איך פירשו הם ז"ל שהייתה דעת שמואל שנבואת השלום "ולא ישא גוי אל גוי חרב", עם היות שאינה מתקיימת לימות המשיח, עתידה היא להתקיים לעולם הבא וכו'. ועם היות דברי שמואל טובים ונכוחים, תדע שהם דברי יחיד, ור' יוחנן חולק עליו שהלכה כמותו נגד שמואל, גם חכמי המשנה חולקים עליו כמו שיראה מאותה ברייתא שזכרתי, עכ"ל. מדבריו נראה שלא הסכים למה שקבע הרמב"ם בסתמא, בשם אמרו חכמים, כדעת שמואל. ואע"פ שלא הזכיר מפורש שהרמב"ם סותר משנתו, רמז לכך שהתנא במשנה חולק על שמואל, והרמב"ם פסק כפשטות המשנה.

בספר מעיל שמואל (לרבי חיים שמואל פלורנטין, בחידושיו על הרמב"ם הל' תשובה דף ה,א, מדפיו) חיזק את דברי הלחם משנה מדברי הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה בסנהדרין (פרק חלק, ד"ה ועתה אחל) שכתב, וכבר ביאר הנביא שהעולם הבא אינו נישג בחושים הגופניים, והוא אמרו "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו", ואמרו בפירוש דבר זה כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא "עין לא ראתה" וגו'. עוד כתב הרמב"ם (ד"ה אבל ימות המשיח), ולא ישתנה במציאות שום דבר מכפי שהוא עתה, זולתי שתהא המלכות לישראל, וכך לשון חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, וישארו בימיו החזק והחלש ביחס לזולתו וכו'. והתועלת הגדולה באותו הזמן היא שננוח משעבוד מלכות הרשעה העוצרת בעדנו מלעשות הטוב, ותרבה הדעת כמו שאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה'", ויפסקו הקרבות והמלחמות כמו שאמר "ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב", עכ"ל ד.

בספר מעשה רוקח (הל' תשובה שם) הביא את דברי הכסף משנה והלחם משנה, ולדעתו הרמב"ם פסק כשמואל, וסבר שמואל שכל מה שדומה לשעבוד מלכויות ואינו שינוי הטבע נחשב בכלל. בסיום דבריו כתב, ומה שפסק כרבנן, אם נאמר שפסק כלישנא קמא לא קשיא, דליכא למשמע מידי, דהא אף לר"א דמודה דהם בטלים לעתיד לבא, סבירא ליה דהם תכשיט לעניין שבת, א"כ לשמואל דאינם בטלים ליכא למילף אם הם תכשיט לעניין שבת או לא ה.

עוד כתב המעשה רוקח, ואף מי שפסק כאיכא דאמרי, יש לומר דלעניין דינא פסק להחמיר, כיוון דאיכא תנא קמא דקאי כרבנן, מה שאין כן לעניין מציאות ימות המשיח דלא נפקא ליה לעניין דינא מידי, בהא סבירא ליה כשמואל ו.

בשיטת הרמב"ם מצאתי שכתב לפרש בספר תאוה לעניים (לרבי שלמה אלגאזי, ברכות סי' סז, וגופי הלכות כללי האלף סי' לה) שכתב שאמנם בכמה מקומות בגמ' נזכר ששמואל ור"ח בר אבא חולקים, אך לדעת הרמב"ם אינם חולקים, ובימות המשיח ישתנו רק דברים שאינם בניגוד לטבעו של עולם, ומה שכתבו הנביאים דברים שמחוץ לטבע הם בדרך משל בלבד, ומה שמחוץ לטבע אינו בנבואה והוא לעולם הבא, כר"ח בר אבא. למד זאת הרמב"ם מסוגיית הגמ' אליבא דאיכא דאמרי, שאמרה הגמ' שטעמו של ר' אליעזר שאף לימות המשיח אינם בטלים, כשמואל, ובזה חולק ר"ח, כלומר רק לר' אליעזר שסובר שאף לימות המשיח אינם בטלים, בהכרח לא רק שסובר כשמואל, אלא שסובר גם שר"ח בר אבא חולק על שמואל, הואיל ולדעתו גם מלחמה שאינה בניגוד לטבע אינה בטלה, ברם לפי חכמים אין הכרח ששמואל חולק על ר"ח בר אבא, וטעמם של האיכא דאמרי הוא משום הקושיא שימות המשיח להוי לנוי בעלמא, ולא ניחא להם בתירוץ אביי. אבל לפי הלישנא קמא בגמ' אכן הרמב"ם לא פסק כן ז. אך החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' צח אות א) וכן גם בפתח עיניים (ברכות לד,ב) דחה דבריו שאין הכרח מהסוגיה לומר כן, ומנין לנו שלא סבר שמואל כן, ולקמן נביא ביאורו.

מחודשים יותר הם דברי הרדב"ז (שו"ת חדשות, סי' עא) שעמד על הסתירה ברמב"ם כקושיית הכסף משנה וכתב שאף שבגמ' נראה שנחלקו שמואל ור"ח בר אבא, האמת היא שלא נחלקו, אלא שהם ז"ל הניחו הדברים והנבואות הפשוטים כאשר יבינו אותם כללית העם ולא רצו לפרטם שכל אותם הדברים הם משל, שלא לתת רפיון בלב בני אדם וחולשה בדברי הנביאים, ומשום הכי אמרו דפליגי, ויתפסו דברי האומר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח כדי לזכות לאותן הטובות אשר יעדו להם הנביאים, עכ"ל. יסוד פירושו הוא כדרך המפרשים שהחילוק הוא בין מה שהוא בטבע העולם ומה שהוא חוץ מטבעו, אלא שחידש שלא נחלקו.

דרך נוספת כתב הרדב"ז, דהא דאיתא בלישנא קמא דהש"ס ופליגא דשמואל וכו', מסייע ליה לר' חייא בר אבא וכו', דרש"י הרגיש בקושי המשך לשון הגמ', ופי', מסייע ליה ברייתא דקתני בטלים לימות המשיח לרבי חייא בר אבא, עכ"ל. כלומר שאין זה המשך בגמ' לאמור קודם לכן, והרמב"ם לא ניחא ליה בפירוש זה, לכן פירש כלשון הרדב"ז, וסובר ז"ל דהאי מסייע ליה משמואל הוא, מדקאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, משמע שכל מה שנתנבאו כל הנביאים אין נבואתם לעולם הבא אלא לימות המשיח, עכ"ל. נמצא א"כ שכאן מבואר בגמ' בלישנא קמא שאין מחלוקת בין שמואל ור"ח בר אבא, וזה כדרך המהר"ש אלגזי, אבל להיפך, כי להרדב"ז יש ללמוד שלא פליגי מלישנא קמא, ולמהר"ש יש ללמוד כן מלישנא בתרא אליבא דרבנן, ובודאי שלפי הקדמת הרמב"ם בהלכות מלכים אין הכרח לחלק בין שמואל לר"ח בר אבא, כיוון שאין חילוק בין שינוי המצב שבתוך הטבע לשינוי המצב שמחוץ לטבע.

גם מהר"י עייאש בספרו לחם יהודה על הרמב"ם (הל' מלכים פי"ב) דן בשאלות אלו, ולאחר שכתב לדחות את פירוש הלחם משנה שהרמב"ם פוסק כר"ח בר אבא כתב, ועוד קשה דהיה לו לרבינו לבאר דמה שאינו יוצא מהטבע יבטל כגון ביטול חרבות דזהו עיקר סברת ר"ח, אמנם עכשיו שסתם משמע דלא יהא שום שינוי כלל, דאין מקום לומר דסמך אמה שפסק כרבנן בעניין יציאות השבת, דדבר זה רחוק וזר. אך לא הבנתי את קושיית הלחם יהודה, הרי כבר כתבנו לעיל את לשון הרמב"ם שבימות המשיח לא תהיינה מלחמות וכדומה, ומפורש בדבריו ביטול חרבות, ודברים אלו הם כפי שפסק בהלכות שבת שהיוצא בסייף חייב חטאת.

הלחם יהודה כתב לפרש שיסוד מחלוקת שמואל ור"ח בר אבא הוא שלשניהם קיום הנבואות הוא לימות המשיח, ונחלקו רק אם הנבואות הן כפשוטן או משל, ובודאי שעל עולם הבא לא נתנבאו הנביאים, ועל פי שיטת הרמב"ם בעניין עולם הבא, שכל נפש היא לבדה ואין מציאות חרב וחנית כלל, לפיכך נחלקו האמוראים אם "וכתתו חרבותם לאתים" הוא כפשוטו או משל, שיהיו יושבים בהשקט ובטחה ואין מחריד. ובדרך זו הוא מיישב את הסתירה בלשון הרמב"ם.

על הקושיה מהפסק בהלכות שבת כתב ליישב על פי דבריו בפירוש הסוגיה שלחכמים אין הקושיא אלא אם תכשיטים הם למה יהיו בטלים על כל זמן שיצוייר ביטולם שפיר תחול קושייתם, ומכל שכן לפי מה שביארנו בשיטת הרמב"ם יתיישב ביותר. עכ"ד. כוונתו היא שאין הנידון אם יבטלו כלי נשק לימות המשיח קובע את דין הוצאת כלי נשק בזמן הזה, שהרי לדעת כולם יתבטלו הכלים הללו לעתיד לבוא בזמן כלשהו, המחלוקת היא רק אם משום כך נחשבים כבר בזמן הה גדר גנאי או לא, וממילא אין סתירה בפסקי הרמב"ם ח.

גם החיד"א בשו"ת חיים שאל שם כתב ליישב את שיטת הרמב"ם בהלכות שבת שהיוצא בסייף חייב חטאת אע"פ שפסק כשמואל, שהרי לא הקשתה הגמ' אליבא דלישנא קמא על שמואל, שהוא לא כר"א ולא כחכמים, וגם לפי דברי האיכא דאמרי לא הקשו שנמצא שמואל כר"א ודלא כהלכתא, אלא ודאי דברי שמואל אינם עניין לדינא שלא יצא איש בסייף, וגם הוא מודה שהיוצא בסייף חייב חטאת, שאין אלו תכשיטים, והפסוק "וכתתו" נדרש על עולם הבא, ואע"פ שעל עיקר דברי אגדה יכול אמורא לחלוק, כאן חולק שמואל על התנא בברייתא שאמרה שבטלו לימות המשיח. אך נראה שכפי שהערנו על הלחם יהודה יש להעיר כאן, שעולם הבא להרמב"ם הוא עולם הנפשות, ואין ללמוד ממנו לדיני והנהגת עולם הזה ט.
 


א. ואע"פ שיש החושבים זאת לכבוד, כבר למדנו בשבת (צב,ב) לעניין המוציא משאוי על ראשו, שפטור מפני שאין זו דרך הוצאה, ואף שאנשי הוצל הולכים כך, אך בטלה דעתם אצל שאר בני אדם. התוס' שם הוסיף שאף בהוצל עצמה אינם מתחייבים בהוצאה כזאת, וכן כתב הריטב"א שם, והנכון דכל שהוא מנהג משונה לכל העולם, ומפני שהיו נוהגים כן כגון הא דהוצל, אף לדידהו לא מהני מנהגא ובטלה דעתם אצל כל אדם, עכ"ל. (עיי"ש שדן במנהג שאף במקומו אין לו תוקף של מנהג). ממילא גם בכלי מלחמה, אע"פ שישנם ההולכים איתם דרך כבוד, מ"מ חז"ל קבעו שהוא גנאי ולא כבוד, ובטלה דעתם של המשתמשים בו דרך כבוד.
ב. הרמ"ע מפאנו (בשו"ת סי' טו) כתב, בפלוגתא דתנאי גבי סייף וקשת וכו', וכאן שאל השואל וגברא רבא הוא, האי קרא ד"וכתתו חרבותם לאתים", שמואל במאי מוקים לה, תשובה, אמר לך שמואל שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה, הא כיצד אמרי שהמלך משיחנו ישפוט בין העכו"ם ויוכיח לעמים רבים כחול, הנה המה מעצמם יכתתו חרבותם לאתים, לא שיהיו בטלים בדבר ה', אלא מי שירצה לקיימם לנוי ולכשיט יהיה רשאי, דייקא נמי דכתיב, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", אלמא עתידים להשאיר מהם לנוי, אך לא תהיה חרב איש ברעהו אלא שלום לרחוק ולקרוב, ואי אפשר לפרש קרא לשמואל דמייר לעולם הבא בשום פנים, דאי הכי אתים ומזמרות למה, אלא ודאי כדאמרן, עכ"ל. בלחם יהודה פירש את הפסוק לשמואל שהוא משל וחידה, כלומר שלא ירים איש את חרבו ואת חניתו, אלא כל ישראל יושבים לבטח ואין מחריד.
ג. יש להוסיף את תמיהת המעשה רוקח (הל' תשובה שם) והחיד"א (שו"ת חיים שאל ח"א סי' צח ס"ק א) איך ייתכן לומר שפסק הרמב"ם כשמואל הרי מבואר בדבריו שהמעדנים יהיו מצויים כעפר, וא"כ לא יהיו אביונים. אבל לביאור הלחם משנה הוא נכון, שהרי דברים אלו אינם מנוגדים לטבע הבריאה.
ד. כאן מפורש שהרמב"ם מביא את הפסוק "לא ישא" לגבי ימות המשיח, ולעיל הבאתי את תמיהת המפרשים שברמב"ם הל' מלכים מבואר שלא תהיינה מלחמות בימות המשיח, וזה דלא כדברי שמואל, והבאתי לעיל תשובות הרמ"ע מפאנו ומהר"י עייאש על תמיהה זו.
ה. צ"ב בדברי המעשה רוקח, שהרי מח' התנאים הוא לצד הם בטלים לעתיד לבוא, אם משום כך הוא גנאי ולא נעשה תכשיט, או רק שאין בהם צורך וממילא אינם גנאי ולכן נחשבים תכשיט, אבל אם אינם בטלים לעתיד לבוא אינם בכלל גנאי, ומדוע לתנא קמא נחשבים משאוי ולא תכשיט.
ו. גם דברים אלו אינם מובנים, וכי במשנה זו קולא וחומרא שנינו, הרי מפורש בדברי תנא קמא שחייב חטאת, כלומר שאין כאן ספק או חומרא, אלא הלכה ברורה שזהו משאוי, ומביא קרבן בשוגג.
ז. בשיטת הרמב"ם בענין עולם הבא יש לציין שלדעתו הוא נפשות בלי גופים בכלל, ולא שייך שם מושגים כמלחמה וכדו', וממילא צריכים לומר שכל הנבואות הן בדרך משל בלבד.
ח. אמנם מה שהוסיף שלפי המבואר בשיטת הרמב"ם מיושב טפי לא הבנתי, אדרבה כיוון שלשיטתו עולם הבא הוא עולם הנפשות ואין בו גופים כלל, מה שייך ללמוד משם על גדר כלי נשק ואלו דברים יהיו שם, הרי אין שם שום דבר ששייך לחיי העולם הזה שהוא גשמי, ואיך נאמר שהואיל ויתבטלו כלי נשק בעולם הבא ממילא הם אינם תכשיטים, וכי תכשיטים ממש יש בעולם הבא.
ט. ע"ע שו"ת שערי ציון להרב"צ מבילסק ח"ג דף צט,א-ק,א. ראה עוד ביפה תואר על בראשית רבה פרשה ב סי' ב דף יט,ג מדפיו, תפארת ישראל למהר"ל פרק נז ובספרו נצח ישראל סי' מו, של"ה חלק ווי העמודים פרק א וחלק בית חכמה, עבודת הקודש לר"מ בן גבאי ח"ב פרק לב ופרק מא, דרש משה (פיזנאץ) מאמר לו, כל פז ישעיהו סד, תהלה לדוד חלק א פרק כ, עיר גבורים שער התשובה מאמר מ, יוסף לקח למהר"ח אבולעפיה ב עמ' רנט וספרו עץ החיים מהדורה חדשה ב עמ' קמ.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר