הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "איפוך"

שבת נט ע"א

אלא אמר רבא:
הואיל וראוי להקישו על גבי חרס.
איתמר נמי, אמר רב יוסי ברבי חנינא: הואיל וראוי להקישו על גבי חרס. רבי יוחנן אמר: הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק.
ורבי יוחנן לא בעי מעין מלאכה ראשונה? והתניא +ויקרא טו+: וכל כלי אשר ישב עליו וגו', יכול כפה סאה וישב עליה, כפה תרקב וישב עליה - יהא טמא, תלמוד לומר: אשר ישב עליו הזב - מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. רבי אלעזר אומר: במדרסות אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו, ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. ורבי יוחנן אמר: אף אומר בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו!
איפוך קמייתא. ומאי חזית דאפכת קמייתא? איפוך בתרייתא! - הא שמעינן ליה לרבי יוחנן דבעי מעין מלאכה ראשונה, (דתניא) +מסורת הש"ס: [דתנן]+ סנדל של בהמה של מתכת טמא, למאי חזי? –
אמר רב: ראוי לשתות בו מים במלחמה.
ורבי חנינא אמר: ראוי לסוך בו שמן במלחמה.
ורבי יוחנן אמר: בשעה שבורח מן הקרב - מניחו ברגליו, ורץ על קוצין ועל הברקנים. מאי בין רב לרבי חנינא? - איכא בינייהו: דמאיס. בין רבי יוחנן לרבי חנינא - איכא בינייהו: דיקיר.

1.
כשהגמרא מקשה מרבי יוחנן על רבי יוחנן היא מנסה ליישב באופן של "איפוך", כלומר, במימרא הראשונה יש לומר שרבי יוחנן הוא זה שאמר את מה שהובא בשם רבי יוסי ברבי חנינא "הואיל וראוי להקישו על גבי חרס" והוא ראוי למלאכה ראשונה.

2.
ושואלת על כך הגמרא מדוע לא להפוך את המחלוקת האחרונה דווקא ולומר שרבי יוחנן אמר את מה שהובא בשם רבי אלעזר,

2.1
והגמרא מוכיחה ממקור אחר שבאמת רבי יוחנן אמר שצריך שיהיה "מעין מלאכה ראשונה".

3.
נלמד מסוגייתנו שכאשר יש סתירה בין דברי אותו אמורא ניתן לומר שכנראה אחת ממימרותיו לא הוא אמרה. בסוגייתנו בולטת העובדה שמדובר שבשני המקורות הסותרים יש מחלוקת אמוראים, ולכן ניתן לומר ש"איפוך" הכוונה "רק" להחליף בין האמוראים בכל אחת מהמחלוקות הנדונות.

4.
שאלה עקרונית על עניין ה"איפוך". אם "איפוך" הוא תיקון גירסא, שמבחינה הסטורית החליפו בין שמות האמוראים, ממילא עורך הגמרא ידע שיש "איפוך", ומדוע הוא הביא את ה"גירסא" הישנה? ובהכרח יש לומר שבש"ס מובאים לא רק מסקנות אלא גם תהליכים שהתרחשו בסדר הלימוד והעיון בבית המדרש.

5.
הפרשנים דנים האם כעיקרון אומרים "איפוך" על ה"רישא" או על ה"סיפא", כלומר על הציטוט הראשון שהובא בגמרא או על הציטוט השני, ובזה הפרשנים מבדילים בין ניסוחים שונים:
"איפוך קמייתא" – כבסוגייתנו
"אלא איפוך"
"איפוך"

5.1
ולפעמים הגמרא שואלת על ה"איפוך" : "ומאי חזית דאפכת.. איפוך..." – כבסוגייתנו.

6.
ובסוגייתנו הגמרא מוכיחה ממקור אחר של רבי יוחנן שיש לבצע "איפוך" על המחלוקת הראשונה בסוגייתנו. וחוזרת שאלתנו העקרונית: הגמרא יכלה מייד להביא את המקור האחרון בסוגייתנו ולהוכיח משם מה סובר רבי יוחנן, מכיוון שיש אז שני מקורות כצד אחד ורק מקור אחד [המקור הראשון בסוגייתנו - לפני שמבצעים את "איפוך"].

7.
אומר ר' יוסף קארו בכללי הגמרא:

"סתמא דמילתא דבתרייתא מפכינן דמאן דמתרץ מתכוין להעמיד דבריו, הר"ן פ"ב דגיטין (יז עמוד ב)"

כוונתו היא שכאשר אמורא אומר איזה דין / עיקרון / הסבר / והוא סותר למקור אחר אומרים "איפוך" למקור שסותר את הסבר האמורא.
בסוגייתנו הגמרא "הופכת" תחילה את דעות החולקים בדין הראשון ולכן הגמרא שאלה "מאי חזית".

8.
בכל אופן עניין זה הוא קצת קשה, וכי בכל סתירה [פנימית] נמצא פתרון על ידי שנהפוך את דעות החולקים?

9.
וצריך לומר, שכאשר מדובר במחלוקת בין שני תנאים [שלא כבסוגייתנו, שהמחלוקת היא בין אמוראים] ובשני מקומות דעות שניהם הפוכות אין בזה הגיון, וכנראה שיש שיבוש במסירת הדברים, ולכן הגמרא מאפשרת לומר תרוץ של "איפוך".

10.
בכל הדיונים לעיל יש לבדוק: מי קבע שיש לשנות את הגירסא, והאם באמת בכתבי היד ובדפוסים אין שינוי גירסא, ואומרים "משנה ראשונה לא זזה ממקומה" [ובודאי כשמדובר במשנה ולא בברייתא], או שבאמת משנים את הגירסא לפי הנדרש בביטוי "איפוך" או בביטוי דומה של "מוחלפת השיטה"

11.
שינוי הגירסא נעשה או על ידי חכמי בית המדרש, או על ידי רב אשי ["עורך הגמרא"], או על ידי הסבוראים.

12.
ולכן נראה לומר: כאשר מדובר במחלוקת אמוראים:
"עורך הגמרא" באמת ידע מה בדיוק אמר רבי יוחנן [בסוגייתנו], אבל כיון שבכל מחלוקת אמוראים יש כללי פסיקה כמי פוסקים במחלוקת זו, "עורך הגמרא" – בכוונה – העלה את האפשרות שרבי יוחנן אמר דבר אחר כדי שהפסיקה כרבי יוחנן לא תהיה בגלל שהלכה כרבי יוחנן [שהרי יש ספק מה הוא אמר – למרות שהספק הוכרע בסופו של דבר, אבל במקרה כזה לא מחייב הכלל שהלכה כרבי יוחנן] אלא בגלל שיקולים עניינים של תוכן המחלוקת - של עורך הגמרא.

13.
על נושא ה"איפוך" יש דיון מורחב ב"דברי סופרים", כרך א, עמודים כז-כט, וב"בית אהרן, כרך ט, עמוד רב ואילך; ושם מביא בשם ה"שם עולם" – הרב מרגליות, [למשל בעמוד כא] שגם כשהגמרא אומרת את הביטוי הסתום של "חד אמר... וחד אמר..." באמת ידעו החכמים [ובודאי עורך הגמרא] מה אמר כל אמורא אלא שלא רצו לפסוק כאותו אמורא שאם שמו היה ידוע היו "חייבים" לפסוק כמותו. וראה שם גם לגבי "הלכה כרב באיסורים".