הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "תניא נמי הכי"

שבת נח ע"א

גופא, אמר שמואל: יוצא העבד בחותם שבצוארו, אבל לא בחותם שבכסותו.
תניא נמי הכי: יוצא העבד בחותם שבצוארו, אבל לא בחותם שבכסותו. ורמינהו: לא יצא העבד בחותם שבצוארו, ולא בחותם שבכסותו, זה וזה אין מקבלין טומאה. ולא בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו, זה וזה מקבלין טומאה. ולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבכסותה ולא בזוג שבצוארה, זה וזה אין מקבלין טומאה. לימא: הא - דעבד ליה רביה, הא - דעבד איהו לנפשיה! –
לא, אידי ואידי - דעבד ליה רביה, וכאן - בשל מתכת, וכאן - בשל טיט. וכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה: דבר המקפיד עליו רבו - אין יוצאין בו, דבר שאין מקפיד עליו - יוצאין בו. הכי נמי מסתברא, מדקתני זה וזה אין מקבלין טומאה, אי אמרת בשלמא של מתכת - הני הוא דלא מקבלי טומאה, הא כלים דידהו - מקבלי טומאה. אלא אי אמרת בשל טיט תנן, הני הוא דלא מקבלי טומאה, הא כלים דידהו מקבלי טומאה? והא תניא: כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים! אלא שמע מינה: של מתכת, שמע מינה.

1.
בסוגייתנו "תופעה" מעניינת. הגמרא מביאה ברייתא להוכחת דברי שמואל - "תניא נמי הכי", ומייד הגמרא מקשה סתירה מברייתא אחרת - "ורמינהו". כעיקרון, זהו מבנה יחידאי בש"ס [פעם נוספת במסכת שבת דף קנ עמוד א, וגם שם מדובר ב"תניא נמי הכי" שהביאו להוכחת דין שנאמר על ידי שמואל].

2.
יש מחלוקת בין הפוסקים, האם פוסקים לפי ההבחנה שהובאה בסוגיה להסבר דינו של שמואל, וההבחנה היא "דעבד ליה רביה" – מותר להוציא כי אין חשש שיוריד. או שפוסקים לפי ההבחנה שהובאה כתירוץ לסתירה ביו שתי הברייתות: "כאן בשל מתכת..." [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כה].

3.
הרמב"ם מביא רק את ההבחנה בין חותם של מתכת לחותם של טיט:
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה יח:

ויוצא העבד בחותם של טיט שבצוארו אבל לא בחותם של ד מתכת שמא יפול ויביאנו,

משמע מהרמב"ם [כך נראה יותר] שפסק כ"תניא נמי הכי" שיוצא העבד בחותם שבצוארו אבל רק בחותם של טיט [שנלמד מהברייתא השניה], וכדיוקו של רב נחמן.

4.
ונראה לומר: הביטוי "תניא נמי הכי" באמת נקבע על ידי "עורך הגמרא" ללמדנו שכך ההלכה, אלא שבגלל הסתירה מהברייתא השניה התווספה המגבלה שמדובר דווקא בחותם של טיט.
כמו כן, גם מהביטוי בסיום הסוגיה בגמרא "שמע מינה של מתכת שמע מינה" משמע שזוהי ההבחנה העיקרית בין חותם שמותר לצאת עימו ובין חותם שאסור לצאת עימו.