הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטויים: "לשון ראשון"; "איתמר נמי"; "איכא דאמרי"
שבת נז ע"א
בעא מיניה רב כהנא מרב: תיכי חלילתא מאי? אמר ליה: אריג קאמרת? כל שהוא אריג - לא גזרו.
איתמר נמי, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כל שהוא אריג - לא גזרו. ואיכא דאמרי, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו,
מאי איכא בין הך לישנא ובין הך לישנא? איכא בינייהו - דטניפן; להך לישנא דאמר כל שהוא אריג לא גזרו - הני נמי ארוג, ולהך לישנא דאמרת משום קפידא; כיון דטניפא - מקפד קפדא עלייהו.
1.
משמע ש"רב" סובר שלא גזרו על אריג ואפשר לצאת איתו בשבת מפני שאינו חוצץ בטבילה ואין חשש שתוריד אותו ותבוא לטלטל אותו.
2.
אחר כך הגמרא מביאה שני ניסוחים בשמו של רב הונא בריה דרב יהושע [חי בדור החמישי - תלמידו של אביי]. ומשמע שלפי הלשון הראשון בדברי רב הונא גם אם האריג מטונף לא גזרו.
3.
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה ט:
יוצאה אשה בחוטי שיער הקשורים לה על ראשה מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין ואינה חולצתן אם אירעה לה טבילה עד שנגזור שמא תביאם לרה"ר, בין שהיו החוטין שלה בין של חברתה בין של בהמה, ולא תצא הזקנה בשל ילדה ששבח הן לה ושמא תחלוץ ותראם לחברותיה, אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה, וכל שהוא אריג יוצאת בו על ראשה.
אומר ה"בית יוסף", שהרמב"ם לא מבדיל בין אם האריג מטונף או לא ומשמע מכך שהוא פוסק כלשון הראשון בדברי רב הונא בריה דרב יהושע.
4.
המקור להלן מובא גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד יא:
בית יוסף אורח חיים סימן שג:
א אין האשה יוצאה בחוטי צמר וכו'. משנה וגמרא ריש פרק במה אשה (נז.):
ומה שכתב בשם רבינו תם. כך פירשו שם התוספות (ד"ה במה) והרא"ש (סי' א) והר"ן (כה: ד"ה וכתבו):
ומה שאמר ואם הם ארוגים מותר. שם בעיא דאיפשיטא:
ומ"ש ובלבד שלא יהיו מטונפים וכו'. בפשיטות הבעיא הנזכרת איכא תרי לישני ואמרינן איכא בינייהו דטניפן ופירש רש"י שנטנפו בטיט ומקפדת להסירן בשעת טבילה לפי שהמים ממחין הטיט ובעלותה מהטבילה ירד הטיט על בשרה ותתלכלך וכתב הרא"ש (שם) שיש מפרשים דטניפן כגון שהחוטים מוזהבים ויפים ומיטנפים מחמת המים ולכך מקפידות להסירן בשעת טבילה שלא יתלכלכו.
ורבינו פסק כלישנא בתרא דמחמיר וכדברי השני פירושים וכן כתבו הגהות בפרק י"ט (אות ח קמא) בשם סמ"ג (לאוין סה, יח ע"ב)
ה"טור" פוסק כ"לישנא בתרא"[="לשון אחרון"] של רב הונא
5.
המשך ה"בית יוסף":
אבל הרמב"ם בפרק הנזכר (ה"ט) נראה שפסק כלישנא קמא דכל שהוא ארוג לא גזרו ולא מפליג בין טניפן ללא טניפן
וטעמו משום דכיון דפלוגתא במידי דרבנן הוא נקטינן לקולא ולא חיישינן ללישנא בתרא דמחמיר
הרמב"ם פוסק כלשון ראשון. הנימוק הוא שבדינים שהם "דרבנן" – כאשר יש שתי שיטות בגמרא - לא מחמירים ופוסקים לקולא. נראה, שמשמע מדבריו, שבאמת הרמב"ם – כעיקרון פוסק תמיד כלשון אחרון.
6.
המשך ה"בית יוסף":
ועוד, דהני תרי לישני בדברי רב הונא בריה דרב יהושע נינהו אבל רב דאיבעי מיניה האי בעיא פשיט דכל שהוא משום אריג לא גזרו וכלישנא קמא דאיתמר אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע וכיון דרב פשיטא ליה הכי ולחד לישנא רב הונא בריה דרב יהושע סבר הכי הכי נקטינן:
נימוק שני מדוע הרמב"ם פסק כלשון ראשון: רב עצמו פוסק כמו הלשון הראשון ולכן כך הלכה. גם מכאן משמע בבירור שלולא דברי רב הרמב"ם היה פוסק כעיקרון כ"לשון אחרון" – "לישנא בתרא".
7.
המשך ה"בית יוסף":
וכתב הר"ן (כו. ד"ה גמ' בעי) איכא מאן דאמר דוקא ארוג שהוא חלול כי הנך תיכי חלילתא דאיבעיא התם אבל ארוג שאינו חלול חוצץ כלומר וכיון שכן אסור לצאת בו בשבת ורבינו כתב בהלכות טבילה (יו"ד סי' קצח פד.) סברא זו בשם הראב"ד (בעה"נ שער הטבילה ריש דיני חפיפה):
8.
הערה: לפני הבאת שתי הלשונות מובא בקטע הגמרא הביטוי "איתמר נמי". בעלי הכללים לא דנים בביטוי זה באופן מיוחד ומשמעותי. לפי ההסבר האחרון של ה"בית יוסף" ניתן אולי לומר [חידוש]: העיקר הוא כדברי רב – כפי שמעיר ה"בית יוסף" – והביטוי "איתמר נמי" בא לומר שגם האמורא רב הונא בריה דרב יהושע – לפי לשון ראשון ["לישנא קמא"] - פסק כרב.
9.
הערה: בגמרא לעיל מופיע הביטוי:
"מאי איכא בין הך לישנא ובין הך לישנא? איכא בינייהו".
הביטוי "מאי איכא..." - מופע יחידאי בש"ס! בדרך כלל מבנה השאלה בש"ס הוא "מאי בינייהו... איכא בינייהו", ואילו בסוגייתנו במקום "מאי בינייהו" מנסחת הגמרא את הניסוח החריג של "מאי איכא בין הך לישנא..."
9.1
ולכן נראה לומר, שרב הונא בריה דרב יהודע בא לפסוק הלכה כרב, ולכן הגמרא שאלה מה ההבדל בין שתי הלשונות בפסק ההלכה של רב הונא. כלומר, לא מדובר כאן בדין עצמאי של רב הונא אלא בהכרעתו כדברי רב, ולכן הלשון המיוחדת של "מאי איכא בין הך לישנא..."
9.2
וראה הסבר נוסף ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד יב: ששני הביאורים [הלשונות] של רב הונא הם נכונים והלשון המיוחדת של "מאי איכא..." מטרתו לשאול הרי מספיק לתת דין אחד מביניהם. משמע מהסבר זה שהלשון "איכא דאמרי" איננו ממש לשון אחר אלא לשון נוסף שמצטרף ללשון הראשון. לפי הסבר זה לא לגמרי ברור מדוע הרמב"ם פסק כלשון ראשון.
