הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם ספרי התנ"ך שלנו מדויקים?
התורה שבכתב, בניגוד לתורה שבע"פ, השתמרה כמעט ללא חילופי נוסחים. ישנם תשעה מקומות שבהם יש הבדלים בין ספרי התורה התימנים לבין שאר ספרי התורה: רובם עניינים של חסירות ויתרות (בראשית ד, יג - "מנשוא". בראשית ז, יא - "מעינות". שמות כה, לא - "תיעשה". שמות כח, כו - "האפוד". במדבר א, יז - "בשמות". במדבר י, י - "חדשכם". במדבר כב, ה - "בעור".), הבדל אחד בין אל"ף לה"א - דברים כג, ב: "פצוע דכה" או "פצוע דכא", והבדל אחד בין "ויהי" ל"ויהיו" - בבראשית ט, כט. אבל מלבד ההבדלים האלה (ועוד קצת הבדלים בנושא פרשיות פתוחות וסתומות ואופן כתיבת שירת הים ושירת האזינו) אין הבדלים בין ספרי התורה השונים. לכאורה הדבר ברור, כי ההקפדה על הטקסט של התורה היתה גדולה מאוד, וברגע שאות אחת לא כתובה כסדרה כל ספר התורה נפסל. ובכל זאת, למרות האחדות בין ספרי התורה האשכנזים, הספרדים והתימנים, אנו מוצאים כי לחז"ל היו גרסאות בתורה וגם בנ"ך שאינן תואמות את הגרסאות שיש לנו, ומספר דרשות חז"ל מבוססים על נוסח אחר מאשר זה שבידינו. שתי דוגמאות לכך למדנו השבוע בדף היומי.
בתחילת מסכת סנהדרין מובאת מחלוקת האם יש אֵם למקרא או אֵם למסורת. הכוונה היא האם דורשים את הפסוקים על סמך אופן הכתיבה שלהם (אם למסורת) או על סמך האופן שבו הם נקראים (אם למקרא). הגמרא אומרת שישנה רשימה של תנאים שסוברים שיש אם למקרא:
1. תלמוד בבלי סנהדרין ד, א
אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: רבי, ורבי יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ורבי שמעון, ורבי עקיבא, כולהו סבירא להו: יש אם למקרא.
...בית שמאי דתנן: בית שמאי אומרים: כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת - כיפר, ובחטאת שתי מתנות. ובית הלל אומרים: אף בחטאת, שנתנן במתנה אחת כיפר. ואמר רב הונא: מאי טעמא דבית שמאי - "קרנת" "קרנת" "קרנת" - הרי כאן שש. ארבע למצוה, ושתים לעכב. ובית הלל אומרים: "קרנות" "קרנת", "קרנת" - הרי כאן ארבע, שלש למצוה ואחת לעכב. - ואימא כולהו למצוה!? - כפרה בכדי לא אשכחן.
המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי עוסקת בשאלה האם קרבן שהיזו את דמו על קרנות המזבח פחות ממה שהיה צריך נפסל בכך או לא. במשנה ב"איזהו מקומן של זבחים" אנחנו אומרים לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים, למשל: "מתנה אחת מהן מעכבת". הכוונה היא שלפחות אחת מהמתנות - זו שבין הבדים וזו שעל הפרוכת וזו שעל מזבח הזהב צריכה להיעשות, ואם זה לא נעשה, הקרבן כולו נפסל. ואולם, לגבי שיירי הדם שצריך להזות על היסוד המערבי של המזבח החיצון אנחנו אומרים "ואם לא נתן לא עיכב", כלומר שגם אם זה לא נעשה הקרבן לא נפסל. לגבי קרבן חטאת צריך להזות את הדם על כל ארבע הקרנות, ולגבי שאר הקרבנות צריך לתת בשתי פינות ("שתים שהן ארבע"). המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי היא האם בדיעבד שלא היזו את הדם באופן הראוי הקרבן נפסל או לא. בית הלל אומרים שאפילו בחטאת אם היזו פעם אחת במקום ארבע, הקרבן אינו נפסל, ובית שמאי אומרים שבחטאת צריך לפחות שתי מתנות. הגמרא אומרת שהמחלוקת שלהם היא באופן שבו דורשים את המלה 'קרנות': בית הלל דורשים את זה לפי הכתיב (אם למסורת), ולכן יש כאן ארבע קרנות - שלוש למצוה ואחת לעכב, ובית שמאי דורשים זאת לפי האופן שבו זה נקרא (אם למקרא), ולכן לשיטתם יש שש קרנות - ארבע למצוה ושתים לעכב.
ואולם, מי שיעיין בפסוקים עצמם יראה שאצלנו כתוב בכל שלוש המלים 'קרנת' בכתיב חסר, וממילא לשיטת בית הלל יש כאן רק שלוש קרנות ולא ארבע!
2. ויקרא פרק ד, יג - ל
וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל... וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד...
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא... וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה...
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה... וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:
רואים אנו כי בידי האמוראים היתה גרסה אחרת של התורה, אשר בה אחת משלוש המלים הללו נכתבו בכתיב מלא. דוגמא נוספת לכך נמצאת גם היא באותה סוגיה שלמדנו השבוע. הסוגיה עוסקת בתפילין, ובשאלה מניין ידעו חז"ל שבתפילין של ראש יש ארבעה בתים שונים:
3. תלמוד בבלי סנהדרין ד, ב
"לטטפת" "לטטפת" "לטוטפות" - הרי כאן ארבע, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, טט בכתפי - שתים, פת באפריקי - שתים.
רש"י: בפרשת שמע ובפרשת כי יביאך כתיב לטטפת חסר וי"ו, אבל בפרשת והיה אם שמוע כתיב לטוטפות מלא, הרי כאן ארבע בתים לתפילין של ראש, אבל של יד אינה אלא אחת.
ואולם, גם כאן המעיין בפסוקים יראה שבכל ההופעות המלה 'טוטפות' אינה מופיעה עם הוא"ו השניה, ואם נאמר שהכוונה לוא"ו הראשונה, הרי שגם בפרשת 'והיה כי יביאך' וגם בפרשת 'והיה אם שמוע' זה מופיע אותו דבר:
4. שמות פרק יג פסוק טז
וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם
5. דברים פרק יא פסוק יח
וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:
דוגמא נוספת שבה רואים שיש הבדל בין כתיב וקרי היא לא בתורה אלא בנביאים. המקרא מתאר את חטאיהם של בני עלי:
6. שמואל א פרק ב, כב-כה
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה: אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יְקֹוָק: אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱ-לֹקִים וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם:
אומרים על כך חז"ל שאמנם נראה כאילו בני עלי חטאו, אבל האמת היא שהחטא היה רק של חפני ולא של פנחס. מדרש זה מובא בתוך סדרה של מדרשים שבה אומרים חז"ל שאין להבין את דברי המקרא כפשוטם - כגון המדרש על דוד המלך או ראובן וכו' - שהחטא שלהם אינו זה המתואר בתנ"ך. ואולם, לגבי העובדה שפנחס לא חטא, הרי הדברים סותרים לכאורה את מה שכתוב בתנ"ך, שבה כתוב ששניהם חטאו, ואין הבדל בין חפני ופנחס! - מסבירה הגמרא שיש כאן עניין של כתיב וקרי. ואולם, דברי הגמרא הללו תמוהים מאוד, כפי שמעיר רש"י:
7. תלמוד בבלי שבת נה, ב
אמר רב: פנחס לא חטא, שנאמר "ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ה'" וגו' אפשר חטא בא לידו, והכתוב מייחסו? והלא כבר נאמר (מלאכי ב, יב) "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָא-וֹת", אם ישראל הוא - לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא - לא יהיה לו בן מגיש מנחה!? אלא לאו שמע מינה - פנחס לא חטא. אלא הא כתיב "אשר ישכבן"! - ישכבן כתיב. - והכתיב "אל בני כי לא טובה השמעה"! - אמר רב נחמן בר יצחק: בני כתיב. והכתיב "מעברים!" - אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מעבירם כתיב. והכתיב "בני בליעל"! מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני ולא מיחה - מעלה עליו הכתוב כאילו חטא.
רש"י: - קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן, כי אומר אני שטעות גדול הוא, ולא גרסינן לה להא מילתא, שהרי בספרים מוגהים כתיב מעבירים וגם במסורה הגדולה במקום שמנויין שם כל התיבות דלא כתיב בהן יו"ד וקורין - ולא נמנה זה, והם מנויין על פי החשבון, וזו אינה קשיא, דהאי מעבירים - לאו לשון עבירה הוא, אלא לשון "ויעבירו קול במחנה", והכי קאמר להו: לא טובה השמועה אשר אנכי שומע את עם ה' מעבירים ומכריזין וקובלים עליכם, והאי מעבירים - לשון רבים הוא, ואעם ה' קאי ולאו אבני עלי, שהרי הם היו עוברים, ולא היו מעבירים את אחרים.
שתי בעיות יש במדרש הזה: ראשית, הוא סותר את הגרסאות שיש לנו בתנ"ך, שבהן כתוב 'מעברים' ולא 'מעבירם', ושנית, גם אם היה כתוב 'מעבירם', הרי שהמלה הזו אינה מתייחסת בכלל לבני עלי אלא לעם ישראל, ולכן זה לא פותר את השאלה של הגמרא.
דוגמא נוספת שממנה מוכח שגם לרש"י היתה גרסא אחרת בתורה מאשר זו שיש לנו אפשר לראות בפרשת השבוע. על הפסוק שעוסק בכפורת רש"י כותב שישנה אות מיותרת, אבל האות הזו בכלל לא מופיעה אצלנו:
8. שמות פרק כה פסוק כב
וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
רש"י: ואת כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל - הרי וי"ו זו יתירה וטפלה, וכמוהו הרבה במקרא, וכה תפתר ואת אשר אדבר עמך שם, את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל הוא:
דוגמא נוספת שממנה מוכח שלרש"י היתה גרסא אחרת בתנ"ך ניתן לראות במלה 'פילגשים', שרש"י גרס ללא יו"ד, ולכן דרש שמדובר בפילגש אחת, אבל אצלנו זה כתוב עם יו"ד, וממילא ברור שמדובר ביותר מפילגש אחת:
9. בראשית פרק כה פסוק ו
וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם:
רש"י: הפילגשים - חסר כתיב, שלא היתה אלא פלגש אחת, היא הגר היא קטורה. נשים בכתובה, פילגשים בלא כתובה, כדאמרינן בסנהדרין (כא א) בנשים ופילגשים דדוד:
ואולם, כל הדוגמאות שראינו עד עכשיו עוסקות בהבדלים קטנים של חסירות ויתרות, אשר עליהם הגמרא עצמה אומרת שאנחנו לא בקיאים כל כך. אבל בתלמוד הירושלמי מוכח שהיתה להם גרסה אחרת בספר שופטים, ובה במקום שיהיה כתוב ששמשון שפט את ישראל עשרים שנה - כתוב שהוא שפט את ישראל ארבעים שנה, וזה סותר את מה שכתוב בסוף ימיו של שמשון, שם כתוב בכל הגרסאות ששמשון שפט את ישראל עשרים שנה בלבד. וכך כותב על כך התלמוד הירושלמי:
10. תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק א הלכה ח
כתוב אחד אומר "וישפוט את ישראל ארבעים שנה" וכתוב אחר אומר "והוא שפט את ישראל עשרים שנה"!? אמר רבי אחא: מלמד שהיו הפלשתים יריאים ממנו עשרים שנה לאחר מותו כדרך שהיו יריאים ממנו עשרים שנה בחייו.
ואולם אצלנו כתוב בשתי הפעמים שהוא שפט את ישראל עשרים שנה:
11. שופטים פרק טו, כ
וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה:
12. שופטים פרק טז, לא
וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה:
כאן מצינו הסבר מעניין של בעל 'צרור המור', אשר מסביר שלא היה פה הבדל בגרסא, אלא שכוונת המדרש היא לומר שהעובדה שהמקרא כותב גם לאחר מותו של שמשון שהוא שפט את ישראל עשרים שנה, משמע שהוא המשיך לשפוט אותם גם לאחר מותו:
13. צרור המור (ר' אברהם סבע, המאה ה-15, ספרד) בראשית פרק יב
ונראה לי שדרשו זה לפי שבחייו כתיב "וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה" ואחר מותו חזר לכתוב "והוא שפט ישראל עשרים שנה". נראה שאחר מותו היו יראין ממנו ג"כ עשרים שנה אחרים.
בכל אופן, ראינו כי יש הבדלים שונים בין הנוסח שהיה בידי חז"ל לבין הנוסח שנמצא אצלנו. הבדלים נוספים ניתן למצוא גם בגליון הש"ס על שבת נה, ב. כיצד עלינו לנהוג היום? האם יש לקבל את הנוסח שהיה בידי חז"ל והם דרשו עליו כל מיני דרשות, או את הנוסח שנמצא בידינו? - התשובה היא שכל הפוסקים מסכימים שיש לסמוך על הנוסח שנמצא בידינו ולא על הנוסח שהיה בידי חז"ל! כך כותב ערוך השולחן:
14. ערוֹך השולחן (ר' יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) יו"ד סי' רעה, כ
ויש בכמה מקומות שהמסורה חולקת עם הש"ס ונוהגין להלוך אחר המסורה
ואולם, יש השלכה הלכתית לעובדה שיש חילופי נוסחאות בנושא של חסירות ויתרות, והיא שאם נמצא ספר תורה שיש בו טעות בחסירות ויתרות לא מוציאים ספר תורה אחר, כי אולי דוקא זה שנמצאה בו הטעות הוא הנכון. כך כותב הרמ"א:
15. רמ"א אורח חיים סימן קמג סעיף ד
והא דמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסירות ויתרות אין להוציא אחר, שאין ספר תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר.
אחת הדרכים של חז"ל להגן על אחדות הנוסח היא המפעל העצום של בעלי המסורה. מדובר באנשים שהיו סופרים את אותיות התורה, בודקים עניינים של כתיב וקרי ומציינים תופעות חריגות. במהדורות רבות של מקראות גדולות ניתן לראות את הערותיהם בצד הטקסט, אם כי הדברים כתובים ברמזים ובקיצור נמרץ, ומי שאינו מתמצא בשפתם מתקשה להבין את הרמזים הללו. (ר' אריה פלהיימר, בספרו 'שאל בנך ויגדך' מביא פעמים רבות הסברים להערות אלו של בעלי המסורה).
הגמרא מביאה דרשות מעניינות של אותם בעלי מסורה, אך מעידה על כך שהנוסחאות שנמצאות בידי חז"ל כבר אינן מדויקות:
16. קידושין דף ל עמוד א
לפיכך נקראו ראשונים סופרים - שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו ד"גחון" (ויקרא יא, מב) - חציין של אותיות של ס"ת. "דרש דרש" (ויקרא י, טז) - חציין של תיבות. "והתגלח" (ויקרא יג, לג) - של פסוקים. "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ, יד) - עי"ן דיער חציין של תהלים. "והוא רחום יכפר עון" (תהלים עח, לח) - חציו דפסוקים. בעי רב יוסף: וא"ו דגחון מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת ואימנינהו! מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף: והתגלח מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנויה! בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן". תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, יתר עליו תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה.
הברייתא שהובאה בסוף הדברים האלה היא תמוהה מאוד: ראשית, למה בחרו להשוות את התורה דוקא לתהלים ולדברי הימים? - ושנית, ההפרש בין מה שאומרת הברייתא הזו לבין מה שיש בפנינו הוא עצום!
לגבי התורה כתוב פה שיש 5,888. לפי הנוסחאות שבידינו יש רק 5,845. כלומר שיש הפרש של 43 פסוקים אשר היו בפני חז"ל ואינם נמצאים בידינו.
לגבי דברי הימים כתוב פה שיש שמונה פסוקים פחות מהתורה, וזה אומר שצריכים להיות בספר דברי הימים 5,880. המציאות היא שיש בדברי הימים רק 1,656 פסוקים, ובספר תהלים רק 2,528! ההפרש הוא גדול מאוד, וקשה לומר שמדובר פה בחילופי נוסחאות בלבד! שאלה זו שאלו בתוספות שם:
17. תוספות מסכת קידושין דף ל עמוד א
יתר עליו תהלים שמונה כו' - תימה דע"כ בחומש יש יותר דאפילו אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד אינו כ"כ כמו שיש בחומש
התוספות הציעו שאפילו אם נגיד שחלוקת ספר תהלים לפסוקים אינה נכונה, הרי שאפילו אם נחלק את ספר תהלים לפסוקים של שלוש מלים כל אחד, לא נגיע למספר הפסוקים שיש בתורה. ואולם, נראה שכאן התוספות הגזימו קצת, שהרי בכל זאת יש פסוקים ארוכים בתהלים, וההפרש הוא קצת יותר מאשר פי שתיים. המהרש"א מנסה ליישב את קושיית התוספות, אבל נראה שהוא לא פותר את הבעיה:
18. מהרש"א (ר' שמואל אידלס, המאה ה-16, פולין) חידושי הלכות קידושין ל, א
ותימה דע"כ בחומש יש יותר דאפילו אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד אינו כ"כ כמו שיש בחומש עכ"ל ולא הבנתי התמיהה כיון דמסיק בחומש נמי לא בקיאינן אימא דג' או ד' פסוקים דילן בחומש הוא חדא דידהו וק"ל:
אומר המהרש"א שהפתרון אינו צריך להיות בנסיון לפצל את תהלים ליותר פסוקים, כי באמת הפסוקים בתהלים הם קצרים מאוד, אלא הפתרון צריך להיות בנסיון לאחד פסוקים בתורה, כך שהתוצאה תהיה פחות פסוקים. אבל ה'פני יהושע אומר שהפתרון של המהרש"א ודאי אינו יכול לסייע לנו, כי אותה ברייתא בפירוש אומרת כמה פסוקים יש בתורה, ולכן האפשרות היחידה היא לפצל את פסוקי התהלים.
במסגרת דבריו מציע ה'פני יהושע' גם פתרון לבעיה אחרת שדומה לבעיות שהזכרנו, והיא המדרש המפורסם על כך שיש בתורה בדיוק 600,000 אותיות, כמספר הגברים שיצאו ממצרים, כי לכל אחד בישראל יש אות בתורה. אבל, אומר ה'פני יהושע' (שלא ערך ספירה אלא עשה סקר מדגמי, אבל מצא מי שעשה את הספירה), הרי בתורה יש הרבה פחות מכך פסוקים! לכן הוא מסביר את הדברים בכמה אופנים שונים:
19. פני יהושע (ר' יעקב יהושע פלק, המאה ה-17, פולין) קידושין דף ל עמוד א
ואחר המחילה מכבוד תורתו דברי שגגה הן דהא אמרינן להדיא דפסוקי תורה הן חמשת אלפים ותתפ"ח וא"כ מאי בקיאות שייך הכא. ועל זה הקשו התוספות דפסוקי תהילים אי אפשר שיהיו כך אף אם יהיו הפסוקים מג' תיבות בלבד... ולענ"ד דלשון ג' תיבות הוא טעות סופר דודאי אם יהיו כל פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד יכולין להעלות יותר מפסוקי תורה שהן חמשת אלפים תתפ"ח דפסוקי תהילים שלנו הן עולין שני אלפים תקכ"ז פסוקים ומהם ובהם רובא דרובא כל פסוק לא פחות משש תיבות... אלא דלענ"ד דמה שכתבו התוספות אף אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד לאו אכולן קאי אלא אמקצתן דאף אם ימצאו הרבה פסוקים שיכולין להפסיק באמצע עד שלשה תיבות היכא דשייך הפסקה, אפ"ה לא יעלו כ"כ ובהרבה מקומות לא שייך להפסיק בהן באמצע דבר ובאמצע ענין ולפי ענין הנגינה שבהן...
והואיל ואתא לידי שנקראו הראשונים סופרים שהיו סופרין כל אותיות שבתורה אימא בהו מילתא דהוי קשיא לי כמה שנין לפי שמצאנו בספרים קדמונים ואחרונים שמספר כל האותיות שבתורה הם ששים ריבוא, ועל זה רומז ישראל שנוטריקון שלו יש ששים ריבוא אותיות לתורה ולכך מספר כל ישראל היו ששים ריבוא כמו אותיות התורה ושכל אחד מישראל יש לנשמה שלו מצוה אחת ואחיזה באות אחת, ודבר זה כמעט שהוא דבר מוסכם ונזכר בזוהר ובספר הקדוש שני לוחות הברית במקומות הרבה. ועמדתי משתומם ומתפלא לפי חשבון חמשים פסוקים שיערתי בלבי שלא יהיו אותיות התורה כי אם חצי ערך החשבון המוזכר. עד שראיתי בספר חסד לאברהם שהרגיש בזה וכתב שנמצא דאותיות התורה הן שלשים ואחד ריבוא אלא מה שנמצא שאותיות התורה עולים ששים ריבוא היינו השבעה ועשרים אותיות האלפא ביתא עם מנצפ"ך במילואיהן ומילוי דמילוי עיין שם במעיין שני נהר י"א ענין התירוץ. אמנם אף שאין אני כדאי נראה לי דהדברים ג"כ כפשוטן דמאחר שמצאנו שמספר האותיות שבתורה ממש הן ל"א ריבוא וא"כ שפיר מצינן למימר ג"כ שהן ששים ריבוא עם התרגום שנמסר ג"כ בסיני...
ועוד נראה לי לפרש בענין יותר מרווח שכל אות מאותיות התורה יש לה שני בחינות קדושות ממש ענין הכתיבה שנכתב באצבע אלקים וענין קדושת הקריאה שדיבר הקב"ה עם משה... וא"כ שפיר מצינן למימר שעולין סמ"ך ריבוא: ל"א ריבוא דכתיב וכ"ט דקריין וכמה אותיות לרוב שאין ניכרין כלל במבטא ואין בהן אלא בחינת כתיבה כאותיות הווין ואלפין שבאמצע התיבה והנחה, כן נראה לי נכון בעזה"י ואם שגיתי אתי תלין וה' הטוב יכפר בעדי. ועוד יש לפרש על דרך מזה ומזה הם כתובים ואין להאריך:
נחזור לשאלת מספר הפסוקים בתורה, בתהלים ובדברי הימים. פתרון מעניין למדרש זה ישנו בספר בשם קנמן בשם אשר הביא את הדברים בשם ספר שנקרא 'כתר תורה':
20. קנמן בשם (ר' יהודה אידל הלוי עפשטיין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) קידושין ל, א
ת"ר חמשת אלפים כו, עי' תוס' והגהת הגרי"ב ז"ל לדברי המהרש"א על התו' וכל הברייתא ופירוש המפרשים ז"ל והכל בלתי מובן, אבל אעתיק לך מה שמצאתי בס' קטן שנקרא, כתר תורה, ולדעתי כיוון בו המחבר אל האמת, ועל הבקיאים בספרי תנ"ך לחפש אחריו... הוא ניהו מר אבא מורי הרב החריף הנגיד מוהר"ר שמואל יכבדש זצ"ל...
ת"ר חמשת אלפים שמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי תורה יתר עלי' תהילים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה ע"כ. הקשו תוס' תימא דע"כ בחומש יש יותר ומהרש"א תירץ קושייתם וכבר הקשו עלי' כל המפרשים עי' ס' פ"י מ"ש עליו, ובר מן דין מאי שייכי דתהלים ודברי הימים לחומש שבתורה, ועוד במה יתורץ על דברי הימים שחסר כמה אלפים פסוקים והוא פלא, ולענ"ד שבעל הגמרא לא נחית לא למניינא פסוקי דתהלים ודברי הימים רק שקבלה היתה בידם שיש חמשה אלפים תתפ"ח פסוקי תורה כמבואר בברייתא אך כפי שנמסר במסורה כעת אינו נמצא רק חמשה אלפים תתמ"ה נמצא שנחסר שלשה וארבעים פסוקים... ועל תמיהה זאת מתרץ בעל הגמ' על הברייתא שהיות שהמ"ג פסוקי תורה נמצאים בתהלים ובדברי הימים כלשון של תורה... והכי פירושו יתר על הפסוקים הנמצאים כעת בתורה נמצא עוד שמונה פסוקים בתהלים כפי שנרשמים למטה ולא יותר, גם בדברי הימים נמצאים לשון פסוקי תורה חמשה ושלשים והכי פירושו שחסר דברי הימים שמונה מחמת שהם נמצאים בתהלים ויהיו סך הכל חמשה אלפים ותתפ"ח פסוקים.
כלומר: מספר פסוקי התורה שנמצאים בתורה הוא באמת 5,845. אבל מספר פסוקי התורה שבתנ"ך כולו הם 5,888. הסיבה היא שבדיוק 43 פסוקים שנמצאים בתורה נמצאים גם בספרים תהלים ודברי הימים. שמונה נמצאים בספר תהלים, ושאר הפסוקים החסרים (חסר שמונה) נמצאים בספר דברי הימים. וזו רשימת הפסוקים כפי שמובא באותו ספר, שם ניתן לראות פסוקים וחלקי פסוקים שלמים שהועתקו מן התורה לספרי תהלים ודברי הימים, וזו היתה כוונת המדרש הזה של בעלי המסורה:
ראו כאן.
