סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 803

 

"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע, החורש, והקוצר, והמעמר, והדש וכו'"

שבת עג ע"א


התנא מונה במשנה את כל הל"ט אבות מלאכות וכך נאמר במשנה "אבות מלאכות 40 חסר אחת: הזורע, החורש, הקוצר, המעמר וכו', הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

דיוק מענין נאמר על דברי משנתנו, מדוע בוחר התנא למנות את עושי המלאכה, ולא את שם המלאכה. התנא הרי מתחיל אבות מלאכות וכו', היה עליו לומר זריעה חרישה וכו'.

ואמנם הרמב"ם בפ' ז' מהלכות שבת הל' א' כותב כך: מלאכות שחייבים עליהם סקילה וכרת במזיד, או קורבן חטאת בשגגה מנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואלו הן: החרישה, הזריעה, הקצירה, העמור וכו', מדוע לא נקט התנא כדין הרמב"ם, ומדוע בחר באמת הרמב"ם לשנות את לשון המשנה.

בספר "מגן אבות" לגאון הגדול רבי מרדכי באנט מופיע הסבר נפלא לשינוי זה. במס' שבת מובאות כמה וכמה פעמים מח' מפורסמת בין רבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, המקרה המפורסם הוא החופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, שיטת רבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. שיטת רבי יהודה מלאכה שינה צריכה לגופה חייבים עליה. שני בני אדם עושים את אותה מלאכה, שניהם חופרים, האחד צריך את הגומא, והשני צריך רק את העפר, לפי רבי שמעון הראשון התחייב סקילה, ואילו השני יהיה פטור, הרי לנו מלאכת חפירה שאחד מתחייב עליה בשעה שהשני פטור עליה.

משנתנו לפי הגמ' להלן עג: סוברת כרבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. לכן, אומר ה"מגן אבות": לא יכל התנא של המשנה להתייחס למלאכה לקרוא למלאכה חרישה, קצירה, זריעה וכד', משם שאנו רואים שלא המלאכה היא המחייבת, אלא כוונת עושה המלאה, שהרי בחפירת גומא אחד יהיה חייב, בשעה שהשני יפטר, וסיבת הפטור משום שאותו אחד שעשה את החפירה התכוון לצורך העפר.

אילו התנא היה כותב חרישה, היה עלינו לחייב את עושה פעולת החרישה בין אם כוונתו לצורך הגומה, ובין אם כוונתו לצורך העפר. לכן בחר התנא לומר לשון של החורש, כדי ללמד שאנו צריכים את כוונת עושה המלאכה כדי לחייבו על מלאכת חרישה, כך גם בשאר מלאכות, משא"כ הרמב"ם שפוסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, א"כ תמיד כאשר תעשה מלאכת חרישה יהיו חייבים עליה, גם אם החורש התכוון לעפר, לכן שפיר נקט הרמב"ם את שם המלאכה חרישה ולא דווקא החורש.

ובכך מתרץ המהר"ם באנט קוש' נוספת: מדוע נקטה המשנה מכבה לפני מבעיר, ואילו הרמב"ם שינה וכתב הבערה ואח"כ כיבוי. היות ומשנתנו אליבא דר"ש שסובר שמכבה כדי למנוע את האור הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ורק כאשר מכבה ע"מ להכשיר את הפתילה שתדלק יותר טוב, רק אז זו מלאכה שצריך לגופה, לכן שונה התנא קודם מכבה ואח"כ מבעיר. כי רק על כיבוי שהוא ע"מ להדליק חייבים, ואילו הרמב"ם שפסק כר"י, שתמיד מחייב גם אם לא מתכוון להכשיר את הפתילה שפיר כתב הבערה ואח"כ כיבוי.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר