הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: "דיקא נמי"; "תניא נמי הכי"

שבת נג ע"א

משנה. חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו. זכרים יוצאין לבובין. רחלות יוצאות שחוזות, כבולות, וכבונות. העזים יוצאות צרורות.
רבי יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלין הכבונות.
רבי יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות ליבש, אבל לא לחלב.
גמרא. אמר שמואל: והוא שקשורה לו מערב שבת.
אמר רב נחמן: מתניתין נמי דיקא, דקתני: אין החמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו.
היכי דמי? אילימא שאינה קשורה לו כלל - פשיטא, דילמא נפלה ליה ואתי לאתויי! אלא לאו - שאינה קשורה מערב שבת, מכלל דרישא - שקשורה לו מערב שבת, שמע מינה.
תניא נמי הכי: חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מערב שבת. ולא באוכף, אף על פי שקשורה לו מערב שבת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף באוכף בזמן שקשורה לו מערב שבת, ובלבד שלא יקשור לו מסריכן, ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו. 
 
1.
שמואל מגביל את הדין ברישא של המשנה, שהחמור יוצא במרדעת רק אם היא קשורה עליו כבר מערב שבת.

2.
רב נחמן מוכיח את דינו של שמואל מתוך דיוק במשנתנו עצמה.

3.
אחר כך הגמרא מביאה ברייתא מפורשת כדינו של שמואל.

4.
וכך באמת מכריע הרמב"ם, הלכות שבת פרק כ הלכה י:

לא תצא בהמה בזוג שבכסותה ולא בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא ברצועה שברגלה ולא בסולם שבצוארה, ואין חמור יוצא כ במרדעת אלא אם כן היתה קשורה לו מערב שבת, ולא יצא גמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו או בזנבו אלא אם כן היתה קשורה בזנבו וחוטרתו, ולא יצא הגמל עקוד יד ולא עקוד רגל וכן שאר כל הבהמה.

ויש לשאול: אם הדין כבר מוכח מהדיוק במשנה מדוע צריך להסתמך גם על ברייתא?

5.
גם הרא"ש פסק כרמב"ם:
רא"ש מסכת שבת פרק ה סימן ב:

ב [דף נג ע"א] מתני' חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה וכו':
גמ' (אמר רב יהודה) אמר שמואל והוא שקשורה בו מערב שבת* תניא נמי הכי חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה בו מע"ש ולא באוכף אף על פי שקשורה בו מע"ש.

הרא"ש פוסק כשמואל מפני ה"תניא נמי הכי" והוא לא מזכיר כלל את הדיוק של רב נחמן ממשנתנו.

6.
לכן, נראה להסביר: כל דין שנלמד מדיוק ממשנה בדרך כלל הוא "חזק" דיו כדי להוכיח את הדין, אולם בסוגייתנו כנראה שהדיוק איננו "הכרחי" די הצורך, ובבסוגייתנו הדיוק – כך נראה – איננו הכרחי מפני שניתן לפרש את המשנה כפשוטה, וכפי שהגמרא מציעה ב"הוה אמינא" – שמדובר במשנה שהמרדעת איננה קשורה לו בכלל - אלא שקשה אז לגמרא שדין זה הוא "פשיטא", ולכן מדייק רב נחמן את כדינו של שמואל, שמדובר שאינה קשורה בערב שבת ובזה יש חידוש בדברי המשנה.
לכן הגמרא מביאה את ה"תניא נמי הכי" כדי ללמדנו, שגם הברייתא אומרת בפירוש את דינו של שמואל וממילא ההסבר במשנה כבר יותר משכנע. ומדוע שמואל בכלל אמר את דינו כאילו זהו חידוש שלו, ולא הביא בעצמו את הברייתא? אלא כנראה ששמואל עצמו לא הכיר את הברייתא, והיא הובאה על ידי "עורך הגמרא", והביטוי "תניא נמי הכי" מדגיש שכך הלכה.

7.
הערה נוספת: יש להקשות קצת, הרי אין שום אמורא שחולק על שמואל בסוגייתנו, וממילא ברור שהלכה כמותו ומדוע היינו זקוקים לדיוק מהמשנה וגם לברייתא שתומכת בדברי שמואל?

8.
וגם כאן ניישב כלעיל: דינו של שמואל נראה כסותר את פשט המשנה! ולכן רב נחמן היה צריך לדייק זאת מהמשנה וכן להביא את הברייתא התומכת. וכאן ניתן להעיר הערת אגב, שהיא "חידוש" בפני עצמו: אולי רב נחמן עצמו - אחרי שדייק ממשנתנו את דינו של שמואל - הוא זה שהביא גם את הברייתא שמובאת אחרי הפתיחה של "תניא נמי הכי".