גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתל"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף מט ע"א

"תפילין צריכים גוף נקי" - בקדושת הפה

אמר רבי ינאי, תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו'. שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק, ראהו קסדור אחד, רץ מפניו, ורץ אחריו, וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר לו: מה זה בידך. אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה, לפיכך קורין אותו 'אלישע בעל כנפים' (מט ע"א).

רבותינו הראשונים כבר תמהו, למה כשהגיע הקסדור אצל אלישע נטלן מראשו, הלא קיימא לן (סנהדרין עד.) ש"בשעת גזרת המלכות - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור", עי"ש, ואם כן היה לו למסור עצמו ולהניחם בראשו (וראה מה שהארכנו בענין בגל' תעד-תעה).

וכתב החתם סופר (בחידושיו כאן ולהלן קל.) לחדש בזה דבר נפלא, וזו לשון קדשו: "יש לפרש עובדא הכי, בשים לב מאי טעמא הסיר התפילין מעליו, הלא 'מצוה בעידנא דעסיק בה יותר מגנא ומצלה' (עי' סוטה כא.), ומכל שכן תפילין, דכתיב גביה (דברים כח, י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (עי' ברכות ו.) וכו'. והנראה שלפי מש"כ רבינו יונה בשם הרמב"ם הל' תפילין פ"ד הי"ד ט"ו, הובא ברא"ש בהלכות תפילין (סי' כא) שצריכין גוף נקי שלא יקל ראשו בהם, והכא נמי היה נזהר, שלא היה רוצה לשקר בשעה שהתפילין עליו, והיה יודע כשיבוא הקסדור על כרחו יוציא דבר שקר מפיו, לאמור כנפי יונה הם או דבר אחר, על כן הסירם מעל ראשו. נמצא שהיה מדקדק מאוד להיות גופו נקי בשעה שהתפילין עליו, שאפילו בשעת הסכנה נשמר מזה, דהרי במה שנטלם מראשו לא הועיל אצל הקסדור כלום, ומסר עצמו למיתה, אע"פ שכשאינם בראשו אינו מובטח לנס כל כך, כמו כאלו היו עליו".

ואלו הם דברי הרמב"ם שה'חתם סופר' ציין להם: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק". וחידש לנו רבינו החת"ס שבדין "תפילין צריכין גוף נקי", נכלל "בכלל זה שלא ישקר ויכזב" (לשון החת"ס להלן קל.).

ואמנם יסוד הדבר הוא, כי הנה בטעם דברי רבא בגמ' (בסוגייתנו): "שלא יישן בהם" כתבו התוס': "משום שלא יפיח בהן בשעת שינה או משום היסח הדעת", וגדר איסור היסח הדעת כתב רבינו יונה (ברכות יד. מדפי הרי"ף) והביאו הרא"ש (שם) הוא משום קלות ראש, וכלשונו: "ויש לשאול, דאפילו שינת עראי היאך מותר [בתפילין], והלא אסור להסיח דעתו מהם, ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו מהם. ואומר מורי הרב נר"ו דמתוך דברי ר"מ ז"ל למדנו תירוץ לדבר זה, דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אע"פ שעוסק באומנותו ובצרכיו ואין דעתו עליהם ממש, לא נקרא זה היסח הדעת... והכי נמי כשמתנמנם ליכא היסח הדעת, דאדרבה באותה שעה עומד יותר דרך מורא ושוכח הבלי העולם, ולפיכך מותר לישן בהם שינת עראי" (עי' שאגת אריה סי' לט).

וכיון שיסוד דין 'גוף נקי' הוא בגלל שלא יבא לידי קלות ראש, מובן ממילא ש"בכלל זה שלא ישקר ויכזב", כי גם שקר הוא מענין קלות ראש. ויתר מכן מצינו בלשון החת"ס באחד המקומות שהוא חוזר ושונה על חידושו זה, וז"ל: "עיקר גוף נקי - שלא יסיח שקר או לשון הרע", ובזה נתייחדה מעלת אלישע בעל כנפים שמסר נפשו, שלא יצטרך לומר דבר שקר בפיו, כאשר התפילין מונחים על ראשו (ראה דרשות חת"ס ח"ג צו: בהערות שער יוסף שם).

לאור חידושו זה ביאר החת"ס זי"ע את הפסוק הנאמר ביצחק אבינו (בראשית כו, ז): "וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי" וגו', וז"ל: "לא התנצל יצחק איך אמר דבר שקר, אלא פשיטא משום פקוח נפש שרי", וכן אברהם אבינו כשירד מצרימה אצל פרעה אמר (שם יב, יג): "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", וגם כשטען פרעה נגדו (שם פסוק יח): "מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא. למה אמרת אחותי הוא", לא התנצל לפני פרעה. ולעומת כן כשהיה אברהם אבינו אצל אבימלך התנצל על דבריו שלא היה שקר בכך, וכאמרו (שם כ, יב): "וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה", וצריך ביאור דבר זה.

והביא על כך ביאורו הנז' בענין אלישע בעל כנפים, שנזהר היה מלומד דבר שקר כשהתפילין היו על ראשו, "וצריכים לומר, מילה שבגופו אין כל כך קפידא לומר דבר שקר בשעת סכנה, כמו תפילין לענין זה, דאם לא כן מה הועיל אלישע בזה, הלא היה מעוטר במצות מילה [ואיך הוציא דבר שקר בפיו - כשהוא מעוטר במצות מילה], אלא על כרחך כנ"ל [שבמילה שבגוף האדם אין קפידא כל כך]".

והוסיף על כך: "ומכל מקום נראה לומר, היינו לדידן [כלומר, שאין לנו להקפיד באמירת שקר בשעת סכנה כשאנו מעוטרים במצות מילה], אבל לגבי אברהם אבינו ע"ה, שמילה היתה לו מצוה ראשונה, ובאה לו על ידי צער, היתה חשובה בעיניו כתפילין וספר תורה, וכפרש"י גבי 'שים נא ידך תחת ירכי' (שם כד, ב וז"ל: "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה כגון ס"ת או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו ע"י צער, והיתה חביבה עליו ונטלה"), וכ"כ תוס' ריש פרק שבועת הדיינים (לח: ד"ה הא), ועל כן במצרים שעדיין לא נימול אמר 'אחותי היא', וכן יצחק אע"פ שנימול לשמונה, מכל מקום לא הוי גבי דידיה כתפילין וס"ת ואמר 'אחותי היא', אבל אברהם גבי אבימלך שכבר נימול על ידי צער היה נדמה בעיניו כמלובש בתפילין, על כן אמר 'וגם אמנה אחותי בית אבי הוא אך לא בת אמי' וגו', לתרץ דבריו שלא הוציא דבר שקר מפיו" (ראה 'תורת משה' השלם פר' תולדות).