הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטוי: "בעיא דלא איפשיטא"

שבת מט ע"א

בזמן שהן לחין. איבעיא להו: לחין מחמת עצמן, או דילמא: לחין מחמת דבר אחר? - תא שמע: לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהן לחין. אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר - שפיר, אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן - מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה? - ממרטא דביני אטמי. והא דתני רבי אושעיא: טומנין בכסות יבשה ובפירות יבשין, אבל לא בכסות לחה ולא בפירות לחין. כסות לחה מחמת עצמה היכי משכחת לה? - ממרטא דביני אטמי.

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק ד הלכה א:

יש דברים שאם טמן בהן התבשיל הוא מתחמם ומוסיפין בבישולו כעין האש, כגון הגפת וזבל ומלח וסיד וחול או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחים ואפילו מחמת עצמן, ודברים אלו נקראין דבר המוסיף הבל, ויש דברים שאם טמן בהן התבשיל ישאר בחמימותו בלבד ואינן מוסיפין לו בישול אלא מונעין אותו מלהצטנן, כגון זגין ומוכין ועשבים יבשין וכסות ופירות וכנפי יונה ונעורת הפשתן ונסורת חרשים ושלחין וגזי צמר, ודברים אלו נקראין דבר שאינו מוסיף הבל.

הרמב"ם מכריע את הספק בגמרא ["איבעיא להו"], שאותם הדברים המנויים במשנה, אפילו אם הם לחים מחמת עצמן נקראים "דבר המוסיף הבל" [שאסור להטמין בהם בשבת]

2.
לחם משנה הלכות שבת פרק ד הלכה א:

ואפילו מחמת עצמן. שם (דף מ"ט) איבעיא להו לחין מחמת עצמן או לחין מחמת דבר אחר, ופי' רבינו דלחין מחמת דבר אחר אית לן למיסר טפי מלחין מחמת עצמן,
ויש תימה בדברי רבינו מאחר דהך בעיא לא איפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן הפך מנהגו והיה לו לפסוק לקולא כמו שפסק הרא"ש ז"ל.

הוא מקשה: הרי שיטת הרמב"ם היא, שבכל בעיה בגמרא שלא נפשטה ["בעיא דלא איפשטא"] – כאשר הדין הוא מדרבנן - יש לפסוק לקולא, ומדוע כאן הרמב"ם פסק לחומרא?

2.1
המשך דבריו:

ונראה דמתניתין משמע ליה לחין בכל גוונא.

הוא עונה: מפשט המשנה משמע, שמדובר בכל אופן של לחין כולל גם "מחמת עצמן".

2.2.
ונראה לומר: שיטת המהרש"ל [באופן עקרוני] היא, שכל בעיה בגמרא שמסתיימת בספק ומבלי קביעה מפורשת "תיקו" הרי שניתנת רשות לכל חכם לפתור את הבעיה בכח חכמתו. ולכן נראה כאן, שהרמב"ם [לפי ההסבר האחרון של ה"לחם משנה"] מכריע בכח סברתו את ה"איבעיא" על סמך פשט לשון המשנה.