סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של דף יומי אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 802

 

"וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי"

שבת סז ע"א


במשנה האחרונה בפרק "במה אשה" נאמר כך "יוצאים בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי ר"מ וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי, [רש"י דכתיב ובחוקותיהם לא תלכו] ביצת החרגול, שן שועל, ומסמר מן הצלוב, הרי הם רפואות סגוליות למיחושים שונים, והיות ויש בדברים אלא משום רפואה לא אסרו על הנושא אותם לצאת אתם בשבת. הרמב"ם בפרוש המשניות מוסיף על דברי המש' כך, ביצת החרגול תועיל לחולשת עצבי הירכיים על ידי סגולה, ושן של שועל ייעשה לשינה, למי שתערב שנתו, או למי שתינדוד שנתו, כן יזמו בעלי הסגולות, וכן כשיקח מסמר מן הצלוב ויתלה אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת יועיל לו. והל' כרבי יוסי כי העיקר אצלנו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ועל זה לא אמר הכתוב כי לא תלכו בחוקות הגויים.

בספר תוספת יוה"כ מהגאון מהר"ם בן חביב על מס' יומא מופיעה קושיה מענינת על דברי הרמב"ם האלו מדברי רמב"ם אחרים שם ביומא במש' ביומא בדף פ"ג. נאמר כך "מי שנשכו כלב שוטה (על פי הסימנים שהגמ' נותנת שם כלב שוטה משמע שהכוונה לכלב הנגוע במחלת הכלבת), אין מאכילים אותו חצר כבד שלו", היתה סגולה להאכיל את הנשוך, את הכבד של הכלב הנושך, ועל כך אומרת המש' שאסור להאכיל את הנשוך בכבד, של כלב משום שהכלב אסור באכילה, כותב שם הרמב"ם בפרוש המשניות כך: "ואין היתר להאכיל לנשוך הכבד של הכלב הנושך כי זה לא מועיל אלא בדרך סגולה, ולא בדרך רפואה בטבע, ואין עוברים על המצוות אלא דווקא ברפואה בלבד, רצה לומר בדברים המרפאים בטבע, והוא דבר אמיתי ע"פ נסיון האמת, אבל להתרפות בדברים שהם מרפאים בסגולתם אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה, זה העיקר ראהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול", ז"א רפואה שהיא אינה רפואה בדרך הטבע, אלא רפואה סגולית, כל זמן שאינה נוגדת לדיני התורה מדוע לא, אבל כאשר הרפואה נוגדת איסור תורה כגון כאן, שעל הנשוך לאכול מכבדו של הכלב הנשוך, וכבד של כלב אסור מהתורה באכילה, אין בידי הסגולה הרפואית לדחות את איסור התורה, מה שאין כן רפואה טבעית כמובן שהיא דוחה את איסורי התורה לפי הכלל המפורסם שפקוח נפש דוחה שבת.

שואל אם כך בעל הכפות תמרים, אם הרמב"ם צודק שרפואה סגולית אין אנו מתייחסים אליה כאל רפואה, מדוע פסק אצלנו הרמב"ם שביצת החרגול, שן שועל אין בו משום דרכי האמורי, ולא עוברים עליו משום ובחוקותיהם לא תלכו, הרי הרמב"ם מפורש אומר אצלנו שרפואות אלו הם רפואות סגוליות, ורפואה סגולית אינה עומדת כנגד איסור תורה של בחוקותיהם לא תלכו. שלושה תרוצים נאמרו על קושיה מעניינת זו. המהר"ם בן חביב עצמו אומר בפשיטות: שלושת הסגולות המנוים במשנתנו אין בהם מצד עצמם שום איסור תורה, האיסור הוא רק משום ובחוקותיהם לא תלכו, אבל כיון שהרפואה עצמה אינה נוגדת איסור תורה, והנושא את אותם סגולות כוונתו לרפואה שוב אין בהתנהגותו משום חיקוי בדרכי האמורי, כוונתו לרפואה בעלמא, ולמרות שרפואה זו סגולית היא אין בה איסור, משום שפעולת הרפואה כשלעצמה אינה נוגדת שום דין הלכתי, מה שאין כן חצר כבד של כלב שוטה שהרפואה מתבססת על איסור אכילת דבר טמא, בזה סבור הרמב"ם שיש לחלק בין רפואה סגולית לבין רפואה טבעית.

תשובה נוספת נמצאת בספר תשובות הרשב"א בסימן תתכ"ח, הרשב"א שם מאריך להוכיח שהנסיון הורה על כמה כמה תרופות סגוליות שלמרות שאין אנו מבינים את המהלך הטבעי של התרופה, מ"מ אנו נוכחים לדעת שכל חולה שהשתמש בתרופה זו התרפא, ומדוע אם כך מזלזל הרמב"ם בתרופות סגוליות, וכי משום שאין אנו מבינים כיצד עשב פלוני מרפא שוב אינו ראוי להקרא רפואה? ולכן סבור הרשב"א שכל מה שהרמב"ם אומר לגבי חצר כבד, הכוונה לסוג סגולות כאלו שלא הוכיחו את עצמם, וגם אין להם שום הסבר טבעי, אז באמת אסור לעבור על דברי תורה, אבל הסגולות המנויות במשנתנו שהנסיון הוכיח שסגולות אלו מועילות, והיות והנסיון הוכיח שהסגולה מועילה, למרות שאנחנו בשכלנו ובידיעתנו הרפואיות לא מסוגלים להסביר כיצד הסגולה מועילה, אין בזה שום חסרון, ובסגולה כזו יהיה מותר לעבור אפ' על דברי תורה.

בספר תשובות הריב"ש לרבי יצחק בר ששת, הריב"ש טוען דבר מענין, יש הבדל בין מחלת נפש לבין מחלות גוף, מחלות גוף המחלה עצמה מובנת באופן טבעי, הרי אנו יודעים בדיוק ממה סובל האדם, למחלות כאלו מועילות רק תרופות שאנו מבינים על פי שכל, ועל פי מדע הרפואה כיצד הם עוזרות, ואילו רפואות סגוליות למרות שהנסיון הוכיח שהן עזרו, תמיד נוכל לתלות את רפואת החולה בעזרה משמים גם בלא הסגולה, מה שאין כן מחלות נפש, שהמחלה עצמה גם היא אינה מובנת באופן שכלי, ההפרעות הנפשיות עצמן נוטות יותר לצד הסגולה, למחלות אלו מועילות גם רפואות סגוליות, ולכן מי שנשכו כלב שוטה, הרי זו מחלת גוף של התפשטות הרעל בגוף, ולמחלת גוף כזו אסור להשתמש ברפואה סגולית משום איסור מאכל טמא, מה שאין כן במשנתנו טוען הריב"ש, שלושת הסגולות נעשים למחלות עצבים להפרעות נפשיות, ולהפרעות נפשיות גם רפואת סגוליות, רפואות הן, ולכן סבור הרמב"ם שלמרות הסגוליות שברפואות מותר, ואין בם משום דרכי האמורי.

דברי הריב"ש המענינים משמשים להגאון הנודע רבי יוסף שאול נתנזון אב"ב לנדברג מחבר שאלות ותשובות שואל ומשיב כיסוד נפלא לנושא אחר.

ידועים דברי הגמ' במס' ב"מ מט: שהתורה לא בשמים היא, וכאשר תנאים התווכחו יצאה בת קול משמים שהלכה כרבי אלעזר, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר תורה לא בשמים היא ואין מערבים לא רוח הקודש ולא בת קול כדי להכריע תשובה הלכתית. כך גם מובא בתשובות הראבי"א באשה שלא היתה שום עדות על מות בעלה למרות שהדיין צפה ברוח קודשו שבעלה מת, לא התיר את האשה משום הכלל תורה לא בשמים.

האחרונים תמהים על פי כלל זה, על דברי הזוה"ק המובאים בפר' ראה על תנאים שהתארכו בבית מסוים, וכאשר הוגש להם דבר מאכל שהיו עליו פקפוקים, צפה ר"ש ברוח קודשו שהמאכל מותר והתירו לאכילה, והרי הכלל הוא תורה לא בשמים היא, כיצד א"כ התיר ר"ש את המאכל באכילה ע"פ רוה"ק.

טוען הגאון בעל השואל ומשיב, אם האיסור הוא איסור הלכתי אין אנו יכולים להתירו ע"פ רוה"ק, אבל כאשר האיסור אינו הלכתי, אלא רק איסור הנובע ממנהג שאין אנו יודעים מדוע הוא נאסר, או משום סכנה, או משום כשפים, או רוח רעה וכד', נושאים כאלה שהאיסור שלהם גם הוא אינו שכלי, ואינו מאוגן הלכתית, לאסורים כאלה מועילה גם רוה"ק, כשם שהריב"ש הביא שלרפואת הנפש מספיקות רפואות סגוליות כאשר הבעיה היא בעיה נפשית, כך גם בענינינו במישור ההלכתי, אין אנו יכולים לערב רוח הקודש ותורה מן השמים, מה שאין כן במישור השמימי, כאשר מקור האיסור הוא מקור של קפידא, של מנהג וכדומה, בזה אפשר כן להשתמש ברוח הקודש.

מענין לציין את דברי המאירי במס' יומא עה. הגמ' שם אומרת על מה שנאמר במן "והמן כזרע גד הוא" שהיה מגיד עוונותיהם של ישראל. כיצד שנים שבאו לדין אל משה רבינו אחד אומר פלוני גנב את עבדי, והלה אומר לא כי אלא לקחתיו. אמר להם משה רבינו, לבוקר משפט, למוחרת נמצא אומרו בצד אדונו הראשון הרי הוא גנוב, נמצא אומרו בבית הלוקח הרי זה קנוי, ז"א שמשה רבינו היה משתמש עם המן כדי לפסוק את ההלכה, כידוע ירד המן עומר לגולגולת, ולכן לפי ירידת המן יכלו לקבוע להיכן שייך העבד מבחינה משפטית. לכאורה הרי עצה זו הרי אינה עצה משפטית, יש כאן הסתמכות בשאלה משפטית על פי תורה מן השמים. על הסגוליות של ירידת המן, כיצד אם כך פסק משה ר' ע"פ ירידת המן, המאירי אומר דברים מענינים בשאלה זו. כיום תורה לא בשמים אבל כאשר דור הדעה, דור נתינת התורה היה במדבר וניזון בלחם מן השמים, ובהנהגה ניסית, בדור זה יכלו גם לקבוע הלכות על פי תורה מן השמים, בהיות כל הנהגתם הנהגה ניסית שלא כדרך הטבע, והדברים תואמים להפליא עם דברי השואל ומשיב ועם דברי הריב"ש.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר