מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
שני ת"ח שאין נוחין זה לזה בהלכה
שבת סג ע"א
א"ר אבא אר"ש בן לקיש שני ת"ח המקשיבים זה לזה "בהלכה" הקב"ה שומע לקולן וכו', ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל שנא' ברח דודי ודמה וגו'. ופירש"י המקשיבים, מלמדים זה את זה ומבינים זה מזה וכו'.
ויל"פ לזה עפי"ד הגמ' בס"מ סוטה (מט.) דא"ר אילעא בר יברכיה שני ת"ח הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה "בהלכה" אחד מת ואחד גולה שנא' לנוס שמה רוצח וכו' יעו"ש. וא"כ י"ל דזהו דכ' דאם אין "מקשיבים" זה לזה והיינו שאין "נוחין" זה לזה "בהלכה" ה"ה גורמין "לסילוק השכינה", דיעוי' בגמ' לעיל בפ"ב (לג.) דבעון שפיכות דמים "שכינה מסתלקת" מישראל שנא' ולא תחניפו וגו' ע"ש, וא"כ מדגורמים עי"ז שאחד "יהרוג" את חבירו א"כ נמצא שגורמים לשכינה "שתסתלק" והיינו אף כשהורג "בשוגג" דיעו"ש בס"פ מסעי דאיירי אף בהורג בשוגג וע"ז כ' ולא תחניפו את הארץ וגו' ע"ש, וא"כ זהו שכ' בגמ' הכא דאם לא מקשיבים זל"ז גורמים לשכינה שמסתלקת מישראל, שכן יבוא א' להרוג לחבירו בשוגג ועי"ז איכא סילוק השכינה, והבן. ונכון בס"ד.
ועפי"ז יל"פ לדאיתא בס"מ מגילה (לב.) דא"ר משרשיא שני ת"ח היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה "בהלכה" עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם יעו"ש, והבי' יל"פ עפי"ד הגמ' בסוטה דבכה"ג ת"ח א' הורג לחבירו בשוגג ואח"כ גולה וזהו דכ' לא יחיו בהם, דאחד "ימות" והשני "יגלה" שג"כ נחשב "למיתה", ודומיא דמצורע שכ' ברפ"ט דנדרים (סד:) דנחשב כמת, וה"ט מדגלה ממקומו אל מחוץ למחנה, וה"נ עד"ז בגולה לעיר מקלט דנחשב קצת למת, וזהו דכ' דאם אינם "נוחים" זל"ז "לא יחיו בהם". ובאופ"א יל"פ בזה, עפי"ד הגמ' בפ"ק דתענית (ח.) דאמר רבא שני ת"ח שיושבין בעיר אחת ואין "נוחין" זה לזה "בהלכה" מתקנאין באף ומעלין אותו שנא' מקנה אף על אולה, ופירש"י שעי"ז מתגרים באף והיינו משחית והורג [וכדאשכחן בנדרים (לב.) דבשעה שנתרשל מרע"ה מן המילה באו "אף" וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו וכו' ע"ש, וכן יעוי' לעיל בפ"ה (נה.) והנה ששה אנשים באים וגו' ואיש כלי מפצו בידו וגו', ומאן נינהו ששה אנשים, א"ר חסדא קצף "אף" וחימה ומשחית וכו' ע"ש] ומלעים אותו ומביאים אותו מעליהם ע"ש, וא"כ זהו שכ' דב' ת"ח שלא נוחים וכו' "לא יחיו בהם", שכן המשחית "אף" ימיתם ויעלם אצלו, ודו"ק. וזה כפתור ופרח.
ובאופ"א ג' יל"פ לזה עפי"ד הגמ' לעיל בפ"ב (לג.) דבעון "קלקול הדין" חרב וביזה רבה וכו' בא לעולם יעו"ש, ופירש"י שלא היו מתונין בו לעיין כל צרכן ונתקלקל מאליו ע"ש, וא"כ זהו שכ' שאם אינם "נוחים" זל"ז בהלכה והיינו שלא לומדים ומבררים הדין ביחד כדבעי דגורמים "לסילוק השכינה" וכן דעי"ז "לא יחיו בהם", שכן מתוך זה ה"ה באים לקלקול הדין מתוך שלא עיינו בה כל צרכם ולא ליבנו ההלכה ביחד שעי"ז יצא דבר מתוקן, ועי"ז בא חרב לעולם והיינו שהורגים א' לשני, וא"כ זהו שכ' דעי"ז "מסתלקת השכיה"ק" דהא ע"י שפיכות דמים" מסתלקת השכינה מישראל וכבהמשך הגמ' הנ"ל לעיל, וכ"ז מדאינם "נוחים" זה לזה "בהלכה" דבאים עי"ז לקלקול הדין שזה מביא "חרב" וזה מביא שפ"ד וזה הגורם לסילוק השכינה. וכן זהו שכ' "לא יחיו בהם" שכן עי"ז גורמים שפיכות דמים בעולם והיינו "חרב", והבן בס"ד.
וכן יעוי' עד"ז "במלא הרועים" בס"מ ברכות (סג:) שבי' לדא"ר יוסי ב"ר חנינא חרב על שונאיהם של ת"ח שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, דה"ט דנקט חרב משום דכ' בשבת שם דבעון "קלקול הדין" חרב בא לעולם וע"י שעוסקים ב"ד בב"ד והיינו ביחידות מטפשין ואין יכולין לעלית שמעתתא אליבא דהלכתא, ולכך נמשך מזה "קלקול הדין" שעונשו חרב, עכ"ד ע"ש. והוא ע"ד מש"כ דמה"ט גורמים לסילוק השכינה ולמיתה, והבן.
