סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

 

פרקי היכלות / הרב דוב ברקוביץ

עירובין ב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

מסכת עירובין, כמו מסכת סוכה, עוסקת בעניינים של מבנים וחללים. הקווים של העיון האדריכלי מוליכים, פעם אחר פעם, אל המקדש

ההקבלה בין דיני מבוי בהלכות שבת לבין ההלכות המעצבות את האדריכלות ההלכתית של הסוכה מודגשת ביותר בספרות התורה שבעל פה. גם עורך המשנה ניסח באופן כמעט זהה את הפתיחות למסכתות העוסקות בתחומים האלו:

מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה – ימעט; רבי יהודה אומר : אינו צריך (פתיחת עירובין)
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה; רבי יהודה מכשיר (פתיחת סוכה)


הקבלה ברורה ומכוונת זו מבליטה ביתר שאת את ההבדלים הדקים בניסוח – הצעת התיקון, "ימעט", בדיני מבוי, לעומת הגדרה במהות ההלכה,"פסולה" או "מכשיר", בדיני סוכה.

ההערה הראשונה בסוגיה של התלמוד בבלי בשתי המסכתות מבררת את המשמעות שבשינויים הדקים הללו. הערה זו איננה "ספרותית" באופייה, אלא שער לעומקה של תורה שבעל פה, תהודה לקול חושף הרזים של עורך המשנה. מהו אותו רז היוצר זיקה בין מבוי לסוכה שאנו אמורים להבין מצורת הניסוח המיוחד?

מבחינה מעשית הצורך לעצב את תחומי ההלכה השונים המוגדרים לאורך כל מסכת עירובין נוצר כתוצאה מצורות מגורים חדשות שהתפתחו בארץ ישראל בתקופת בית שני. ההבחנה ההלכתית הבסיסית בין רשות היחיד לרשות הרבים כבר לא הספיקה מול המבנה האדריכלי – אנושי החדש. עקרון החיים החדש שאתגר את החשיבה ההלכתית היה של מתחם מדורג המתווך בין רשות היחיד לרשות הרבים. מהבית הפרטי היתה יציאה אל חצר משותפת לכמה בתים, ומהחצר אל מבוי משותף לכמה חצרות, כאשר המבוי היווה את דרך הגישה אל המרחב הציבורי. כך נשמרה גם הפרטיות של כל בית ובית, ויחד עם זאת, נוצרה מציאות של שותפות, קבוצות קטנות של שכנים בקרבה סמוכה בתוך חצר אחת, ובקרבה רחוקה יותר, קהילת שכנים שנוצרה על ידי המבוי המאחד.

חז"ל עיצבו על בסיס ההלכות הבסיסיות של "הוצאה מרשות לרשות" מסד הלכתי שישקף ויקדש את יסודות היחיד והיחד שבמציאות של ה"רשויות" החדשות. לשם כך חז"ל עיצבו שני עיקרי הלכה: האחד, סעודה "וירטואלית" שישתתפו בה כל השכנים שבחצר ושתבטא את החיבור בין הבתים, רשויות היחיד השורשיות, לרשות "יחיד" כללית של שכנים–שותפים. השני, ראיית המבוי כמרחב בעל אופי שיש בו גם חיבור לרשות הרבים וגם חיבור למרחב של רשות היחיד של שותפי החצר. מצד אחד, המבוי נדון כמעין רשות הרבים על כל מה שמשתמע מצד הלכות העברה מרשות לרשות; ומאידך, קבעו דרך "לתקן" את המבוי באופן שיחזיר אותו להיות חלק ממתחם החצרות כרשות יחיד של שותפים. זאת על ידי 'אדריכלות הלכתית' שתהפוך את הכניסה למבוי לכניסה למתחם המגורים.

אדריכלות זו נעשית בכמה אופנים, והמשנה הראשונה מבליטה שניים מהם – יצירת "צורה של פתח" בכניסה, ושיטת "הקורה". בשיטה זו קורה מחברת בין כתלי המבוי בכניסה למבוי מרשות הרבים כמעין משקוף מדומה. לפי גישות שונות במפרשי הגמרא, הקורה יוצרת מפלס עליון של מחיצה מדומה היורדת וסוגרת את שטח המבוי ועושה אותו כרשות היחיד, או לחילופין מהווה "סימן היכר" לעוברים ושבים שהמבוי הנו חלק מ"רשות היחיד המורחב" של מתחם של בתים וחצרות. מקום הקורה, כך קובעת המשנה, אינו יכול להיות גבוה מעשרים אמה.
 

בגובה העיניים

לעומת הלכות המבוי, מצוות הסוכה ומסד הלכותיה מבוססים על פסוקי התורה. זאת ועוד, בניגוד למרחב המגורים של בתים, חצרות ומבוי - יצירה אנושית לשם ארגון חיי היומיום באיזון הנכון של פרטיות ושותפות - מהות הסוכה, המשתקפת באדריכלות ההלכתית שלה, הנה של מגורים המשקפים את תלות האדם בהנהגת בורא העולם.

הבחנה מהותית זו הביאה ליצירה הלכתית שונה של חז"ל בשני המקרים. עיקר העיסוק היצירתי–הלכתי של חז"ל בדיני מבוי היה ביצירת תודעה אנושית שהמבוי שייך למרחב המגורים ולשותפות השכנים שבו. על כן עיקר עיסוקם במבוי היה סביב הפתח, מקום החיבור של המבוי לרשות הרבים.

קיים קשר מובהק בין גובה הסכך לגובה הקורה במבוי. תפקידם המשותף של שני המבנים ההלכתיים הוא לעצב את תודעת האדם, ועל כך הם צריכים להתקיים במרחב תודעתו – עד עשרים אמה "בכדי שישלוט בו עיניו". על רקע זה יש להבין את שיטת האמורא רבה במסכת סוכה דף ב., הקובע שהפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מג) מחייב את יושבי הסוכה להיות מודעים שסכך הסוכה מחפה עליהם בכדי שיוכלו לחוש את התפקיד שמילאו הסוכות בגאולת מצרים.

קיימות זיקות נוספות, עמומות יותר, בין הסוגיות בעירובין וסוכה. שתי שיטות נוספות מובאות בסוגית המבוא במסכת סוכה בכדי להסביר את החובה שהסכך יונח עד עשרים אמה. בניגוד לרבה, שיטות אלה אינן רואות את הגאולה בעבר כמוקד תודעת יושבי הסוכה, אלא את המציאות האלוקית בהווה, בחייהם של דרי הסוכה עצמם. לפי רבי זירא חובה על אדם לשבת בצלו של הסכך ולא בצל דפנות הסוכה, מה שעלול לקרות אם הסכך יהיה מונח גבוה מדי. לפי רבא, סכך המונח גבוה מידי יחייב דפנות חזקות להחזיק אותו – מה שיהפוך את הסוכה ל"דירת קבע" ולא ל"דירת עראי". סוגיות רבות במסכת סוכה מבוססות על תפיסת רבא, זאת מתוך ההבנה שהישיבה בסוכה אמורה להבליט את ה"ארעיות" של חיי הדרים בה בעולם בו הם תלויים בהנהגת הקדוש ברוך הוא בכדי לקיים את ביתם ולפרנס את קיומם. במובן זה הלכות מבוי, הבאות לקדש את יסוד היחיד והיחד שבין שכנים, והלכות סוכה, הבאות לבסס את הכרת האדם שמגוריו הם ביטוי לחסדי הבורא, משלימות אלו את אלו.

השיטה השלישית המובאת במסכת סוכה, זו של רבי זירא, מתבססת על פסוק מישעיהו המצייר את חידוש השראת השכינה על עם ישראל לעתיד לבוא. "וברא ה' על כל מכון הר-ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה, כי על כל-כבוד חפה. וסכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר". (ישעיהו ד, ה – ו)
 

אדריכלות של שכינה

ההבנה שהשראת השכינה החופה על עם ישראל – כמו עמוד הענן והאש ביציאת מצרים – היא המהווה "מודל" לאדריכלות הסוכה, מזכירה מהלך מפתיע ביותר בסוגיית המבוא של מסכת עירובין. ההלכה של "עשרים אמה " בקורת מבוי – ההלכה שגם מצד סמכותה וגם מצד מהותה היא "מדרבנן" – מתבססת על המבנה של האדריכלות של בית המקדש. לפי הגמרא –בבלי וירושלמי – מי שסובר שהקורה חייבת להיות למטה מעשרים אמה רואה כמודל את "פתחו של ההיכל". במקדש שלמה ההיכל הכיל את ה"קודש", עם מזבח הקטורת, השולחן והמנורה, וה"דביר", קודש הקודשים, שם היה מונח הארון. לפי הגמרא, רבי יהודה, שסובר שקורה מעל עשרים אמה לא צריכה "תיקון", מתבסס על המבנה של "פתחו של אולם". במקדש שלמה האולם, מעין טרקלין להיכל, היה מבנה מפואר, שפתחו היה גבוה ארבעים אמה.

באיזה מובן עיצבו חז"ל את "תיקון המבוי" בשבת על אדריכלות מקדשו של שלמה? מעניין הוא שגם בסוגיית המבוא במסכת בבא בתרא, סוגיית התשתית של הלכות נזקי שכנים, הגמרא רואה את מחיצות המקדש שהפרידו בין הקודש לקודש הקדשים כמודל להלכות שהם קבעו לגבי מחיצות, המבדילות והמקשרות כאחת, בין שכנים.

עמדנו בעבר על כך שגדולי התנאים ראו במקדש מציאות בה "בעל הבית" נמצא ב"פנים", כלומר, יושב על כסא הכבוד בקודש הקודשים, והאדם, "העני", עומד ב"חוץ", בעזרה. הסוגיה הראשונה במסכת עירובין מוסיפה לציור זה נדבך מרתק נוסף. השכינה השורה על הארון, ועם ישראל הבאים ליראות מבחוץ, הנם דרים בשכנות. אלא שמתווך ביניהם מתחם מורכב, האולם וההיכל, המקביל ממש למתחם החצרות והמבוי המתווך בין רשות היחיד של הבית הפרטי לבין מרחב הרבים. הקדוש ברוך הוא, בנבואה לשמואל ודוד, קבע מערכת אדריכלית היוצרת קירבה וריחוק, בהדרגה, בין קודש הקודשים, מקום מנוחתה של השכינה, לבין העזרות, מקום היאספותם של עולי הרגל. בהקשר זה הבינה הגמרא את המחלקת במשנה אודות גובה המקסימאלי של קורת המבוי כך – איזה חלל הנמצא חיצוני לקדש הקדשים משתייך, מצד קדושתו, ל"פנים", למקום השכינה, ואיזה ל"חוץ" ל"רשות הרבים"? האם האולם שלא היו מונחים בו כלי הקודש, ולא היתה מתנהלת בו, באופן כללי, עבודת המקדש, נחשב כשייך לפנים או לחוץ? מה משמעותה של הקבלה מפתיעה זו? האם ביתו של אדם יכול להיחשב כ"פנים", בחינת מקום של שכינה?
 

בצל כנפיך

הגמרא בדף ב קובעת שקיים זיהוי בין מתחמי הקדושה במשכן במדבר ובמקדש בירושלים מבחינת מדרגי קדושתם. על רקע זה הלכות שנקבעו במשכן תקפים במקדש וכן להיפך. בהקשר זה הגמרא קובעת שלפעמים התורה משתמשת בלשון "מקדש" שלא במובן הזהה ללשון "משכן", אלא במובן של ארון הברית עצמו. בכך מדגישה הגמרא שדיני מבוי נלמדים מהמבנה החופה על הקודש – משכן או מקדש – ולא ממקום מנוחת השכינה עצמו. לעומת זאת הגמרא במסכת סוכה (דף ד: - דף ו.) הדנה בגובה המינימלי של דפנות הסוכה, מעמידה כמודל העיקרי בדיון את החלל הנוצר בין כנפי הכרובים לבין הארון עצמו, חלל של עשרה טפחים. כלומר, המודל לאדריכלות הסוכה אינו המבנה החופה על מקום השכינה, אלא החלל של השראת השכינה, מקום כסא הכבוד, עצמו. במובן זה תודעת היושבים בצילו של סכך הסוכה אמורה להתמקד בכרובים "הסוככים בכנפיהם על הכפורת" (שמות כה, כ'). לפחות בחג הסוכות קיימת האפשרות שמקום מגוריו של אדם יהיה בחינת מקום השכינה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר